יחסי יהודים ערבים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
תפילת מחאה בכניסה להר הבית, יולי 2017 (ניר חסון, ויקימדיה)
28.02.2019

למאבק הפלסטיני דרכים רבות: מצאו את ההבדלים

"אינתיפאדת הבודדים" ב־2015 העידה על משבר בחברה הפלסטינית, המחאה הלא־אלימה במזרח ירושלים ב־2017 שיקפה נחישות וכוח, והפיגועים הרצחניים ב־2018 המחישו את מגבלות המאבק האלים – מה צריכה ישראל ללמוד מההבחנה הזאת?
מאז 2014 מתנגשים ישראל והפלסטינים התנגשויות חוזרות ונשנות בירושלים ובגדה המערבית. השוואה בין האירועים מגלה שלפלסטינים יש יותר מדרך אחת להפעיל את כוחם נגדנו הישראלים. גילוי נוסף – ולא מובן מאליו – הוא הקשר בין צורת המאבק שפלסטינים בוחרים להשתמש בה לבין מידת היעילות של המאבק. והגילוי  החשוב ביותר – ובעצם המאכזב ביותר – הוא האופן שבו ישראל בוחרת להגיב לדרכים השונות של המאבק הפלסטיני.
 
במאמר זה אשווה בין גל התקפות הדקירה שפרץ באוקטובר 2015, למחאה שפרצה בקיץ 2017 נגד החלטת ממשלת ישראל להציב מגנומטרים בכניסות לחרם אל־שריף,  ולסדרת פיגועי הירי במהלך שנת 2018. זו, כמובן, אינה רשימה מלאה. את ההתנגשויות האלימות ב־2014, למשל, השמטתי כדי שלא להאריך. חשובה מכך היא השמטת האירועים ברצועת עזה מסקירה זו. אלא שבעזה אין מגע ישיר בין האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית – מרכיב קריטי בכל הנוגע לאירועים בירושלים ובגדה. עם זאת, בחלק האחרון של המאמר אראה כיצד התנהלות הפלסטינים וישראל בעזה יכולה להשליך על המסקנות העולות מההשוואה בין שלושת המקרים שאסקור להלן.
 
באוקטובר 2015, מיד לאחר חג סוכות, נשטפה ירושלים בפיגועי דקירה יום־יומיים. האלימות התפשטה לחברון ולאזורים נוספים ונמשכה באינטנסיביות כחצי שנה, עד מרץ 2016. לאחר מכן המשיכו אירועים אלימים בתדירות פחותה, והיו להם מאפיינים שונים מאלה שנציין כאן.
 
לגל האלימות הזה היו כמה מאפיינים בולטים. ראשית, ריבוי האירועים ותדירותם, כמעט מדי יום ביומו לאורך חודשים ארוכים. שנית, המבצעים היו על פי רוב בודדים שפעלו על דעת עצמם ובלא תיאום עם גורמים אחרים. שלישית, רבים מהם היו נערים (ואפילו ילדים) ונשים.
 
המתח בין המאפיינים האלה: ריבוי האירועים, זהות המבצעים, פעולתם כבודדים לא מתואמים והיעדר המעורבות של רובו המוחלט של הציבור הפלסטיני, בא לידי ביטוי בכינוי "אינתיפאדת הבודדים". אולם מעבר לכך כמעט שלא זכה לניתוח או להסבר. המושג "אינתיפאדה" תאם את תחושות הפחד שרווחו ברחובות ירושלים, לכאורה בכל רגע היה עלול להופיע מישהו מאחורי גבך ולדקור אותך. אולם, למעשה, לא נכון לכנות את האירועים האלה "אינתיפאדה", שכן ממעשי האלימות האלה נעדרו לחלוטין המרכיב ההמוני והיסוד הארגוני. יתר על כן, אף על פי שבתקופה הקשה הזאת נרצחו ישראלים, רובם המוחלט של הפלסטינים שיצאו לפגוע בישראלים נהרגו או נפצעו בלי שהצליחו לפגוע פגיעה רצינית בקורבן ישראלי.
 
"חוסר ההצלחה" של הפיגועים האלה קשור לעובדה שרבים מהתוקפים היו נערים ונשים. ומה פתאום נשים ונערים? הרי לא הם אמורים לעמוד בחזית "המאבק בכיבוש", בוודאי לא בחזית המאבק האלים.
 
וזאת אולי הנקודה החשובה ביותר באותם האירועים: הציבור הפלסטיני שראה את ילדיו ונשותיו הולכים אל מותם, שאפילו אינו משיג את "התועלת" המדומה שבהרג ישראלים, לא הצטרף לאלימות, אבל גם כמעט שלא פעל כדי לרסן ולעצור אותה. במיוחד במזרח ירושלים, הציבור הרחב נאחז במעין שיתוק, ובמשך חודשים ארוכים לא היה מסוגל לנסות אפילו לספק הגנה לנשים וילדים הממיטים אסון על עצמם ועל משפחותיהם. לא התקוממות ולא אינתיפאדה, מה שהאירועים האלה חשפו, למעשה, היו משבר עמוק וחולשה חברתית.
 
ישראל הגיבה ברמות בלתי נסבלות של ענישה קולקטיבית, בתוכניות לסלק מירושלים עשרות אלפי פלסטינים, ובמדיניות של ירי על מנת להרוג גם כשלא הייתה  סכנת חיים – פרשת אלאור עזריה הייתה אולי מקרה קיצוני, אך ודאי שלא יוצא דופן, של אותה הרוח. ההצהרות והתגובות הישראליות לא ראו דבר זולת הסתה ורצחנות פלסטינים, והן ביטאו חוסר הכרה מוחלט במשבר החברתי העמוק שהוליד את האלימות הפלסטינית. יתרה מכך, הן גם היו עיוורות לחלוטין לעובדה שכאשר מאות אלפי פלסטינים וישראלים חולקים את המרחב הירושלמי, משבר וחולשה של הפלסטיניים – המבססים לכאורה את השליטה הישראלית בעיר – גובים מחיר כבד גם מהישראלים.
 
ומכאן לקיץ 2017. בעקבות הריגתם של שני שוטרים בפיגוע ירי שביצעו אזרחים ישראלים תושבי אום אל־פחם בשערי הר הבית החליטה ממשלת ישראל להציב מגנומטרים שינטרו את כניסת המתפללים המוסלמים אל מתחם אל־אקצא. הציבור המזרח ירושלמי פתח במחאה המונית, שהתבססה, מצד אחד, על סירוב מוחלט להיכנס אל המתחם כל עוד המגנומטרים מוצבים שם, ומצד שני, על התקהלויות המוניות בשערי העיר העתיקה. יום אחר יום קיים הציבור המזרח ירושלמי תפילות ואירועי מחאה אחרים, ובכל אחד מהם השתתפו מאות ואלפי אנשים. מול הציבור המוחה ניצבו כוחות משטרה ומשמר גבול – המתיחות הייתה בשיאה ובכל רגע הייתה עלולה להפוך לאלימה. ולמרות זאת, במשך שבוע שלם האלימות לא פרצה (פרט לאירועים נקודתיים לא חמורים שהוכלו במהירות). המוחים הפלסטינים הקפידו על מחאה לא אלימה, וגם הכוחות הישראלים ריסנו את עצמם.
 
מדובר היה בתמונה הפוכה לחלוטין מזו שנראתה בגל האלימות של 2015. לעומת החולשה והאלימות הפלסטינים ב־2015, ב־2017 באו לידי ביטוי נחישות, יכולת ארגונית וכוח. לא רק זאת, אלא שההקפדה על אי־אלימות הייתה ביטוי מרכזי לנחישות ולכוח האלה. אי־אלימות זו ידעה לרסן את המוחים שחרגו ממנה, והיא נשמרה גם כשהצד הישראלי – בין במכוון בין בטעות – פעל בכוחנות שהייתה עלולה לעורר תגובה.
 
הממשלה, מערכת הביטחון, התקשורת, ובעקבותיהן גם הציבור הישראלי כולו, פספסו לחלוטין את מה שהתרחש. בהיעדר אלימות מול הדרמה הגדולה שהתחוללה במזרח ירושלים המשיכו החיים במערב ירושלים להתנהל בשאננות וכמעט בלי שאיש נתן את דעתו לסערה שהתחוללה קרוב כל כך. התקשורת דיווחה רק על עימותים ואלימות – אירועים קטנים שהוכלו במהירות, ושהיו בלתי נמנעים כשהמוני מוחים ושוטרים חמושים עומדים אלו מול אלו לאורך ימים – והתעלמה לחלוטין מהמופע המרשים של מחאה לא אלימה. הסיסמה שמעצבי דעת הקהל הישראלים חזרו עליה שוב ושוב בשבוע הראשון של המחאה הייתה "הם [הפלסטינים] יתרגלו [למגנומטרים]". הגדילו לעשות פעילי תנועות המקדש שפירשו את ההימנעות הפלסטינית מכניסה אל הר הבית/חרם אל־שריף כחולשה וסימן להיעדר נחישות לדבוק במקום הקדוש.
 
הזחיחות והרהב שמאחורי הסיסמה "הם יתרגלו" הביאו את הממשלה להחליט שלא להסיר את המגנומטרים גם לקראת התפילה הגדולה ביום שישי בצוהריים, אחרי שבוע רצוף של מחאה, כשממדי המשבר שנוצר היו צריכים להיות ברורים למקבלי ההחלטות. וכך, עשרות אלפי מזרח־ירושלמים שנהרו ביום שישי לתפילת הצוהרים באל־אקצא, התגודדו במקום זאת לתפילות מחאה מול שער שכם, מול שער האריות וברחוב צלאח א־דין. המשטרה, שעד אז אכן גילתה ריסון, לא הצליחה להכיל היקף כזה של מוחים. היא פיזרה בכוח רב את המחאה הלא־אלימה, ובעקבות זאת נהרגו שלושה פלסטינים. באותו הלילה נרצחו שלושה בני משפחת סלומון בהתנחלות חלמיש בידי פלסטיני מהכפר כובאר.
 
אולם, אפילו אירועי הדמים האלה לא שינו את אופי המחאה מסביב לחרם א־שריף, והיא  המשיכה באותה אינטנסיביות ובאותה הקפדה על אי־אלימות. חלפו עוד כמה ימים, ולצד ההסתבכות של ישראל בירדן, החליטה הממשלה על הסרת המגנומטרים. היה מדובר בניצחון אדיר ומפתיע למחאה הפלסטינית, ובהתקפלות של ממשלת ישראל, שרבים בימין ראו בה השפלה. במהלך המחאה השקעתי מאמצים רבים, במאמרים ובראיונות לתקשורת, כדי להסביר שמדובר במחאה לא אלימה, ולא פחות מכך בגילוי מרשים של עוצמה פלסטינית. התקשורת הישראלית התקשתה מאוד לקבל את המסר הזה. רק לקראת סיום המחאה הייתה הכרה תקשורתית באי־האלימות, וגם אז הייתה זו הכרה מדודה ביותר. מה שנחרט בדעת הקהל היהודית הם האירועים האלימים של אותם ימים (דוגמה מצוינת לכך היא התיאור הזה בוויקיפדיה). ולא פחות חשוב, סיום המשבר מיוחס בציבור הישראלי להסתבכות של המאבטח הישראלי בירדן, ולא לכוח של הציבור המזרח־ירושלמי.
 
השנה החולפת – ­ 2018 ­– התאפיינה במספר רב של התקפות של פלסטינים חמושים שהרגו חיילים ורצחו אזרחים ישראלים. לעומת התקפות הסכינים של 2015, כעת היה מדובר בדרך כלל באנשים מיומנים בהפעלת נשק חם, ואפילו בחוליות. ואכן, ביחס למספר האירועים היו התוצאות  קטלניות בהרבה מאלו של השנים הקודמות. על פי מערכת הביטחון הישראלית, לא מעט מהחוליות האלה הופעלו בידי החמאס. גורמי הביטחון אף מתריעים מפני התלקחות רחבה של אלימות העלולה לפרוץ בגדה המערבית.
 
אם זו אכן המטרה העומדת מאחורי הפעלת החוליות  האלה, הרי שעד כה היא נכשלת כישלון חרוץ – הציבור הפלסטיני אינו מצטרף לאלימות. לא רק מחאת המגנומטרים, אלא אפילו ב"אינתיפאדת הבודדים" היו מעורבים מספר גדול בהרבה של פלסטינים. כמו כן,  מבצעי ההתקפות נתפסים, בדרך כלל בתוך זמן קצר, ופעולתם היא חד־פעמית.  ולכן מעשי הקטל, שעם כל חומרתם מתרחשים אחת לכמה חודשים, אינם משיגים מטרה אסטרטגית כלשהי, ואפילו אינם מצליחים לשבש את שגרת החיים של הציבור הישראלי הרחב. במקום תחושת הפחד שאפיינה את האירועים ב־2015, ברחוב הישראלי כעת רווחים זעם וקריאות לנקמה.
 
הבדל נוסף וחשוב ביותר הוא שבהשוואה לאירועי 2015 ישראל מצליחה להתמודד עם החוליות הפלסטיניות בענישה קולקטיבית פחותה ובשיבוש מוגבל יותר של שגרת החיים של הפלסטינים: מצד אחד, "הישג" זה הוא תוצאה של מיעוט האירועים האלימים, ומצד שני, השימוש המופחת בענישה קולקטיבית תורם למניעת הסלמה. בשורה התחתונה, אף על פי שהפעילות החמושה היא קטלנית בטווח המיידי, היא נכשלת כישלון חרוץ בניסיון להניע תהליך רחב ומתמשך יותר.
 
מה אפשר ללמוד מסקירה השוואתית זו? מובן שאי אפשר להסיק מסקנות גורפות מבחינה של שלושה מקרים. כמו כן יש להביא בחשבון שהדפוסים שאפשר לזהות הם גם תוצאה של התנאים המסוימים מאוד בשטח:
  • המגע היום־יומי בין ישראלים לפלסטינים בירושלים, שבזמנים טובים פחות מייצר חיכוך ו"מקל" על הוצאה לפועל של תקיפות אלימות.
  • לעומת זאת, המנגנונים של הרשות הפלסטינית (האזרחיים לא פחות מהביטחוניים) מפחיתים מאוד את המגע ואת החיכוך בין פלסטינים לישראלים בגדה. וכל עוד הרשות הפלסטינית מעוניינת לשמור על יציבות וחוששת מהמחירים שהיא עלולה לשלם על מחאה פלסטינית נרחבת, היא פועלת לרסן, ואפילו לדכא, הן את הגופים החמושים, והן את הקבוצות היכולות לחולל מאבק לא אלים נגד ישראל.
  • וכמובן, הכישלון החוזר ונשנה של האלימות והטרור הפלסטיניים הוא תוצאה של כוחה העדיף בהרבה של ישראל. גם פער הכוחות הזה הוא תנאי נסיבתי, ואפילו אם קשה לדמיין תרחיש שבו הוא מתהפך, אי אפשר לראות בו חוק טבע.
ובכל זאת יש כמה וכמה דברים שאפשר וחשוב להבחין בהם מתוך הסקירה שלעיל:
 
המחאה הפלסטינית הלא־אלימה היא שנחלה את ההצלחה הגדולה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר לפלסטינים וגם לישראלים. זאת, כמובן, לא רק בגלל אי­־האלימות עצמה, אלא גם משום שהמאבק הלא־אלים אפשר לחלקים נרחבים ביותר מהציבור הפלסטיני להיות מעורבים בו, והלוא זה כוחו של מאבק עממי נרחב – כאשר הוא מתעורר קשה מאוד לשבור אותו. אי־האלימות גם הגבילה מאוד את יכולתה של ישראל להפעיל במערכה הזאת את כוחה העדיף.
 
לעומת זאת, לביטוי האלים ביותר של מאבק פלסטיני היו הישגים מוגבלים ביותר. בלי להמעיט במשמעות של מותם של ישראלים, מי שמבינים שלפלסטינים יש מטרות אסטרטגיות יכולים לראות שצורת המאבק האלימה נכשלה כישלון חרוץ בשנה האחרונה. וגם כאן הגורם המכריע הוא (חוסר) המעורבות של חלקים נרחבים בציבור הפלסטיני.
 
בין שתי צורות המאבק האלה עומד גל האלימות של 2015, שביטא כאמור משבר פלסטיני עמוק. אלא כשהחברה הפלסטינית והישראלית חיות זו לצד זו (במיוחד בירושלים), משבר עמוק שכזה גובה מחיר כבד גם מהישראלים. כשהחולשה הפלסטינית חוצה סף מסוים ישראלים נפגעים פגיעה ישירה. וכאן חשוב להדגיש שוב: מה שאפשר למחאת המגנומטרים להתמיד באי־אלימות הוא הכוח הפלסטיני דווקא. ללא כוח כזה, שאפשר ארגון והתמדה במחאה מסביב להר הבית, מה שהיה נשאר לפלסטינים לעשות כדי "להגן על אל־אקצא" היה לצאת ולדקור יהודים.
 
בצד הישראלי ניכרים חוסר מודעות וחוסר עניין מוחלטים בניתוחים מסוג זה. המאבק הפלסטיני מתויג אוטומטית כאלימות רצחנית, ובדרך כלל גם ההנחה היא שאין לאלימות הזאת פשר, היגיון או מטרות העומדות מאחוריה, מלבד להרוג יהודים. כך היחס הישראלי סובל מדו־קוטביות: בזמן משבר עולות קריאות נקם והתלהמות ומופעל כוח קטלני על גבול ההיסטריה, אך מיד כשהמצב נרגע הישראלים חוזרים הישראלים להתעלמות קהת חושים, כאילו הבעיה באמת נעלמה ולא תתפרץ שוב בקרוב.
 
מה אפשר ללמוד מכך על העתיד?
 
למשל, מה הסיכוי שפלסטינים יאמצו את המסקנה מהניתוח שלעיל ויצאו שוב למאבק לא אלים נרחב? אם נפנה את מבטינו אל המתחולל ברצועת עזה, נראה מה גדולים המכשולים העומדים בפני מימוש הכיוון הזה. מצד אחד, ביחסי הכוחות הנוכחיים מול ישראל ההפגנות ההמוניות בגבול עזה מוכיחות שוב את עדיפותו של כוח עממי המוני ולא אלים על פני הקסאמים והמנהרות של החמאס. גם החמאס הכיר בכך, ותעיד הצטרפותו הנלהבת להפגנות.
 
מצד שני, המחאה שהחלה כמאבק עממי נרחב ולא אלים הפכה למכשיר בידי החמאס. ההפגנות על הגדר החלו לכלול גם שימוש בנשק, וברצותו החמאס הוסיף לקלחת גם ירי קסאמים. יתרה מכך, החמאס משתמש בהפגנות – ובעצם מקריב את חייהם ושלמות גופם של אלפי פלסטינים – לא כדי לשנות את המצור על עזה מן היסוד, אלא כדי להבטיח את המשך שרידותו ושלטונו. נוסף על כך, נוכח הטרגדיה הנוראה בעזה, הרשות הפלסטינית אינה נרתמת לעזרת בני עמה או לסולידריות איתם אלא להפך, היא חונקת גילויים של הזדהות בגדה המערבית ומוסיפה מכות משלה – בעיקר כלכליות – נגד האוכלוסייה העזתית.
 
מנגד, ישראל מוכיחה שוב שכאשר מאבק פלסטיני מציב בפניה אתגר גדול מדי היא אינה מהססת לירות ולהרוג כדי לשבור אותו, אפילו אם מדובר באזרחים לא חמושים המשתתפים במאבק שבעיקרו אינו אלים. הציבור הישראלי מקבל באדישות את הירי על מפגינים לא חמושים, מצדיק אותו והופך בראשו את הקורבנות למחבלים.
 
ובכל זאת, התמונה העולה מהניתוח שלעיל מצביעה על כיווני פעולה אפשריים לנו הישראלים. את הציבור הישראלי חיוני לחנך להבחין בצורות השונות של המאבק הפלסטיני. זיהוי המאבקים הפלסטינים הלא־אלימים והיענות להם יחזקו אותם כחלופה שעדיף לבחור בה על פני מאבקים אלימים.
 
הבחנה בין צורות שונות של מאבק יכולה גם לעזור לישראל להבין שאפילו אלימות פלסטינית אינה תמיד סימן לכוח מאיים שחיוני לשבור, אלא לעיתים היא אות לחולשה ומצוקה שצריך לתת להם מענה אחר לגמרי. מאחר שחולשה פלסטינית פוגעת בישראלים, חיזוק החברה הפלסטינית הוא אינטרס שלנו. מאבק לא אלים מצריך חברה מאורגנת וחזקה הרבה יותר ממה שדרוש למאבק אלים. במובן הזה, פעולות הנעשות מתוך נקודת מבט הרואה בפלסטינים אך ורק קורבנות הזקוקים לסיוע ולהגנה עלולה להחריף את התלות ואת החולשה שלהם. העשייה הישראלית – והבין־לאומית – נגד הכיבוש צריך לבחור דרכי פעולה המאפשרות התארגנות והתחזקות של החברה הפלסטינית.
מאמרים נוספים