המזרח התיכון ועוד

מאמר
שר ההגנה פראבואו סוביאנטו (במרכז). צילום: רויטרס
23.01.2020

אינדונזיה: מדוע מונה אויבו של הנשיא לשר ההגנה?

בממשלה האינדונזית החדשה בולט מינויו לשר ההגנה של פראבואו סוביאנטו, יריבו המר של הנשיא ובעל עבר של פגיעה בזכויות אדם. מגוון תובנות מוצעות כהסבר למינוי הבעייתי, בניהן תפיסת הכוח הייחודית באינדונזיה
באוקטובר האחרון הושבע נשיא אינדונזיה, ג'וקו וידודו (ג'וקווי), לכהונה השנייה והציג ממשלה חדשה. מינוי פראבואו סוביאנטו, יריבו המר, לשר ההגנה, עורר תמיהות ודאגה. מאבקם המתמשך על הנשיאות דומה לדרמה, ולו בשל הניגודיות הרבה בין השניים. ג'וקווי צמח כסמל לעידן הדמוקרטי. הוא בן המעמד הבינוני, הראשון המגיע לנשיאות שלא מתוך האליטות, ולאורך דרכו הוכיח דבקות בעקרונות פלורליסטיים. פראבואו, לעומתו, היה גנרל במשטר סוהרטו והואשם בציבור בפגיעה חמורה בזכויות האזרח, ובשל כך שוחרר מהצבא עם המעבר לדמוקרטיה וכניסתו לארצות הברית נמנעה במשך שנים. הוא מזוהה עם האוליגרכיה השלטת הוותיקה, במידה רבה משום שהיה נשוי לבתו של סוהרטו. הוא פוליטיקאי פופוליסט שבנה תדמית של האיש החזק, וזהותו הדמוקרטית שנויה במחלוקת. על רקע התחרות עם ג'וקווי צבר פראבואו תמיכה בקרב חוגים אסלאמיסטיים קיצוניים.

לפיכך רואים שוחרי הדמוקרטיה במינוי של פראבואו איום על הדמוקרטיה ועל זכויות אדם ותזכורת מצערת מימיו החשוכים של סוהרטו. הובעה גם דאגה שמא הנשיא מוכן לצמצם חירויות אזרחיות כדי לחזק את משילותו, וכי צירוף מפלגתו של פראבואו לקואליציה תחליש את האופוזיציה בפרלמנט, וכך ייפגע מנגנון הבלמים והאיזונים. נטען גם שפראבואו עלול לנצל את מעמדו לרכישת נאמנות הצבא, לרבות ניצול התקציב הצבאי לשם כך. הביקורת מכוונת גם כלפי כמה מינויים אחרים לממשלה, העשויים לשרת מוקדי כוח, לרבות אינטרסים של חברות כלכליות הרומסות חוקים להגנת הסביבה משיקולי רווח. ביקורת ברוח זו כבר נשמעה בהפגנות מחאה לפני כשלושה חודשים, שכוונו בעיקרן נגד חוק שהתקבל בפרלמנט וצמצם את עצמאות הרשות למאבק בשחיתות (KPK), רשות שהוכיחה עד כה יעילות במאבק בשחיתות בקרב פוליטיקאים ואנשי עסקים. המחאה כוונה גם נגד הצעות חוק אחרות בטענה שהן פוגעות בחופש הביטוי, בחירויות אישיות ואף בשמירת הסביבה.

הסברים מגוונים הוצעו לפיוס בין הנשיא לפראבואו, ובהם שהנשיא שואף לערוך בקדנציה האחרונה שלו רפורמות סוחפות, בעיקר בתחום הכלכלי, ולכן זקוק לממשלה רחבה. צירופה לקואליציה של מפלגתו של פראבואו, השלישית בגודלה בפרלמנט, מעניק לממשל רוב משמעותי בו. נטען גם שהנשיא מקווה שכך יימנע מנאמני פראבואו להיות מרכז כוח אופוזיציוני במרחב הציבורי. ומכיוון אחר, יש הרואים בפיוס ביטוי לתפיסה תרבותית המעוגנת באי המרכזי, ג'אווה, שלפיה המנצח מכיל את יריביו ולא דוחקם לשוליים. אכן, נקודת המבט התרבותית מעשירה את הבנת הפוליטיקה האינדונזית, שמייחסים לה מידה של חידתיות ומסתורין, מה גם שלתרבותה של ג'אווה חותם ברור על ההיסטוריה הפוליטית של הארכיפלג האינדונזי, וגם על תפיסתו והתנהלותו של ג'וקווי.

תאוריה תרבותית רווחת בדיונים שכאלה עניינה תפיסת הכוח בג'אווה, והיא קשורה בשמו של החוקר האמריקאי בנדיקט אנדרסון. אנדרסון סבר שתפיסות ופרקטיקות המעוגנות בתרבות של ג'אווה עדיין משפיעות על ההתנהגות הפוליטית באינדונזיה. במבט משווה עם תפיסות כוח במערב הוא עומד על ייחודיות תפיסת הכוח בג'אווה. למשל, בג'אווה הכוח (kekuasaan) נתפס כבעל אופי מופשט, מסתורי, אנרגיה קדושה הנובעת מהיקום ואינה תלויה במערכות יחסים בין בני אדם. הכוח הוא בעל ערך קבוע ובלתי משתנה, אך הוא מתחלק בין אנשים ומקומות.

כך נטען גם שמהלכו של הנשיא נעשה מעמדת יתרון דווקא, כדי לצבור מרכיבי כוח נוספים ולבסס לגיטימציה על בסיס תרבותי. נוסף על כך, מצופה מהנשיא שניצח לגלות נדיבות, להפגין רוגע ולהימנע ככל האפשר מדיכוי היריבים. התנהלות כזאת נקראת halus, ומתאפיינת בעידון, והיפוכה הפסול, המזוהה עם גסות, נקרא kasar. נטען שדרכו של ג'וקווי בפוליטיקה צלחה בשל התנהלותו על פי "המרשם" התרבותי המומלץ. עולה אף הטענה שהפיוס, ובעקבותיו הסיכויים להרגעת האווירה הפוליטית המתלהמת בשנים האחרונות, התאפשרו בשל הגישה התרבותית המקומית, המיסטית, ולא היה אפשר להשיגם בגישה פוליטית רציונלית וריאליסטית.

אכן, היבטים תרבותיים הם כלי מחקרי מעשיר לפיענוח צפונות הפוליטיקה, אך עדיין אפשר לתמוה אם הפיוס הנדון הוא מופע של "אסטרטגיה ג'אוונית". אכן, אפשר לאתר "סגנון ג'אווני" בהתנהלות הנשיא, אך קודם כול הוא מתאים לדפוס של מנהיג דמוקרטי מודרני המתנהל על פי תהליכי קבלת החלטות רציונליים. אם כך מוטב אולי לפרש את הפיוס בעיקר במושגים מודרניים, כמו ביסוס היציבות השלטונית וחיזוק המנהיגות והמשילות. גם אם אפשר לאתר מרכיבים תרבותיים מעוררי עניין במכלול התהליך, אין פירושו של דבר שהם הכתיבו אותו במודע.

ספק גם אם רובו של הבסיס האלקטורלי של הנשיא ג'וקווי בג'אווה אכן מבקש לאתר "עקבות ג'אווניות" בתהליכים פוליטיים. וגם אם כן, אפשר שהדור הצעיר האקטיביסטי, כמו הסטודנטים שהפגינו בעת האחרונה, לא יתרשמו לחיוב מ"עקבות" שכאלה, אלא יראו בהן איום על ערכי הדמוקרטיה. אשר לאויביו המרים של הנשיא, האסלמיסטים, הם עשויים להשתמש בהתנהלות על פי המסורת התרבותית הג'אוונית, הסינקרטית במהותה, נגד הנשיא, ולהביאה כראייה נוספת לחשדם בנאמנותו לאסלאם.

וחשוב מכול, ההתפייסות של השניים אינה מסמנת בהכרח את סיום היריבות הפוליטית ארוכת השנים ביניהם, וודאי שלא את קץ היריבות בין "המחנות" שלהם. מחנות אלו מבטאים את השסע בין התפיסה השלטת, התומכת בעקרונות החילוניים של המדינה ובבניית הדמוקרטיה, לבין עמדה המבקשת לראות את אינדונזיה כמדינה בעלת זהות אסלאמית מובהקת, שפוליטיקאים פופוליסטים מבקשים "לרכוב עליה" גם אם אינם שותפים לחזון המדינה האסלאמית.

נוסף על כך, הקואליציה הרחבה שהוקמה מקבצת עמדות ואינטרסים סותרים, ולכן גם אם הפוליטיקאים בצמרת יתנהלו ברוח הפיוס, אין ערובה שקבוצות אסלאמיסטיות לא תמשכנה להתנהל בבוטות במרחב הציבורי. סביר גם שככל שילך ויתקרב מועד הבחירות לנשיאות ב־2024 – ובאינדונזיה חשים בשלב מוקדם מאוד בהתקרב בחירות שכאלה – תחל המערכת הפוליטית לרתוח שוב. כיוון התפתחויות יושפע במידה רבה מהישגי הנשיא בתקופת כהונתו השנייה, בעיקר בתחום הכלכלי, ובמידת השפעתם הישירה על רווחת הציבור. גם מידת יכולתו של הנשיא להיאבק במגמות אסלאמיות רדיקליות תהיה בעלת משקל רב, והוא כנראה מודע לכך היטב.
 
מאמרים נוספים