מאמרים
מאמר
תומך אופוזיציה בהונגריה מסיר שלטים אנטישמיים שתלתה הממשלה נגד ג'ורג' סורוס (רויטרס)
06.04.2021

הפוליטיקה של זיכרון השואה

עד לא מכבר, אימוץ לקחי השואה – נגד גזענות, לאומנות ושנאת זרים ובעד זכויות אדם – היו אחד מתנאֵי הסף לחברות באיחוד האירופי. אבל אחרי שהצטרפו אליו מדינות מזרח היבשת, הן החלו למרוד במורשת ולהעדיף נרטיב המותאם לצורכיהן הלאומיים, תוך, לעתים, עיוות העובדות ההיסטוריות. ממשלת ישראל, למרבה ההפתעה, נותנת לזה יד מסיבותיה שלה
ליום השואה הבין־לאומי ה־76 שצוין בינואר האחרון התלווה אקורד צורמני – משפטם של שני היסטוריונים בולטים של השואה בפולין, יאן גרבובסקי וברברה אנגלקינג, שהואשמו בהכפשת שמו של ראש כפר פולני והאומה הפולנית כולה משום שציינו שסייע להשמדת יהודים בתקופת השואה. התביעה הייתה לכאורה אזרחית, אך מאחוריה עומדת המגמה של ממשלת פולין להשתיק קולות ביקורתיים המצביעים על השתתפותם של פולנים רבים ברצח היהודים. הנרטיב שממשלה זו מקדמת, בניגוד לעובדות ההיסטוריות הידועות על השואה, הוא שרק פולנים ספורים שיתפו פעולה עם הנאצים, שפולנים רבים מאוד הצילו יהודים, ושמי שמאשימים פולנים ברצח היהודים לא רק משקרים, אלא גם הופכים את הקורבנות לאשמים. אחד הביטויים הבולטים של מגמה זו בשנים האחרונות היה "חוק מחנות ההשמדה הפולנים" מ־2018 האוסר לטעון כי העם הפולני היה מעורב בפשעי הנאצים, ושזכה לאחר עידונים מסוימים ל"אישורה" של ממשלת ישראל.
 
משפט ההיסטוריונים מסמל משבר רחב יותר באיחוד האירופי הקשור ל"פוליטיקת הזיכרון", פוליטיקה שנעשתה בעשורים האחרונים חלק מרכזי מהמאבק על הזהות האירופית, ובמרכזה זיכרון השואה. במיוחד מתחילת שנות האלפיים החל האיחוד האירופי להציג את השואה ואת לקחיה כאתוס מכונן של האיחוד וכמרכיב חשוב בזהות הליברלית שהמדינות החזקות בו, כמו גרמניה, צרפת ובריטניה, ביקשו לקדם – נגד גזענות, לאומנות ושנאת זרים, ובעד זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק. למדינות שביקשו להצטרף לאיחוד הועבר מסר ברור שחלק מ"כרטיס הכניסה" לאיחוד הוא אימוץ זיכרון השואה, לרבות הכנסת לימוד השואה לתוכנית הלימודים במערכות החינוך. אלא שעם הזמן התברר שלאחר שהתקבלו לאיחוד אימצו רבות ממדינות מזרח אירופה זיכרון שואה שהותאם לנרטיבים ולצרכים הלאומיים שלהן, ולעיתים קרובות היה, למעשה, עיוות של העובדות ההיסטוריות ושל משמעות השואה. 
 
פולין היא דוגמה מובהקת לכך: אומנם בתחילת שנות האלפיים, בעקבות ספרו של ההיסטוריון הפולני יאן גרוס "שכנים" שעסק בפוגרומים שביצעו פולנים ביהודים במהלך השואה ואחריה, ניכרה בה מוכנות מסוימת להכיר באחריות הפולנית לרצח יהודים רבים. אולם, עם הזמן, ובמיוחד עם עליית הממשלה הלאומנית הנוכחית לשלטון, חזרה פולין לנרטיב מוכר יותר, שלפיו הפולנים היו למעשה הקורבנות הגדולים ביותר, לא רק של הנאצים, אלא גם של המשטר הקומוניסטי שהחליף אותם. לפי הנרטיב הזה, העם הפולני הוא מעין "ישו מודרני" (בהתאם לזהות הקתולית החזקה במדינה), שאין בו פגם מוסרי כלל, ושהסבל שחווה והגבורה שהפגין הם בסיס הזהות הלאומית שלו. ומכיוון שהעובדות הממשיות של השואה בפולין מנוגדות כל כך לנרטיב הזה – יש להוציא את הזכרתן מחוץ לחוק.
 
לצד זאת, כמו ממשלות ותנועות ימין לאומני אחרות באירופה, ממשלת פולין זקוקה לקשרים טובים עם ישראל כדי לחזק את הלגיטימציה הבין־לאומית שלה ולהרחיק את עצמה מהאשמות באנטישמיות, וגם כדי לזכות באוזן קשבת בארצות הברית. פולין זקוקה לישראל גם כבעלת ברית נגד המגמות הליברליות של האיחוד האירופי. ישראל מצידה זקוקה גם היא לבעלת ברית נגד המגמות הליברליות של האיחוד האירופי, בעלת ברית שלא תבקר אותה, למשל, על הכיבוש, ותהיה שותפה לתפיסתה שהמוסלמים אינם רק איום ביטחוני, אלא גם איום על מה שמכונה "הציביליזציה היודו־נוצרית", כלומר על הזהות התרבותית האירופית והמערבית בכלל. בעבור זה ממשלת ישראל מוכנה להשלים עם עיוות זיכרון השואה ולשתף פעולה בעקיפין עם השתקת מי שמבקשים להזכיר את האמת על רצח היהודים בפולין. דינמיקה דומה היה אפשר לראות בשיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם הקמפיין האנטישמי נגד ג'ורג' סורוס בהונגריה ובמקרים נוספים.  
 
בתהליך הזה נודע תפקיד חשוב להגדרת האנטישמיות של "איירה" (IHRA) – ברית זיכרון השואה הבין־לאומית. היות שההגדרה של "איירה" ממוקדת בעיקרה באפיון ביקורת פרו־פלסטינית חריפה מדי על ישראל כאנטישמיות, היא מאפשרת לממשלות ולתנועות ימין באירופה לאמץ אותה בהתלהבות, ובכך לבטא את תמיכתן בישראל ולהכריז שהן מגינות על הקהילות היהודיות מפני האנטישמיות המוסלמית – בין השאר, בכך שהן מתנגדות להגירה ולקליטת פליטים מוסלמים מהמזרח התיכון. בדרך זו הן מרחיקות את עצמן מהאשמות באנטישמיות ובהכחשת שואה, ובה בעת מקדמות גרסאות היסטוריות מעוותות של השואה ומסיטות את תשומת הלב מליבוי האנטישמיות בידיהן שלהן, וגם מהעמדות האנטישמיות של רבים מחבריהן.
 
ממשלת ישראל, כידוע, מנסה לקדם את אימוץ הגדרת האנטישמיות של "איירה" בכל מקום אפשרי, היות שהיא משרתת את האינטרסים הפוליטיים שלה להשתיק קולות פלסטינים ופרו־פלסטיניים. ואולם, ספק רב אם הגדרה זו אכן משרתת את המאבק באנטישמיות או את זיכרון השואה.
מאמרים נוספים