מאמרים
מאמר
פסל זיכרון לפיצוץ בבירות על רקע הנמל ההרוס (צילום: רויטרס)
01.11.2020

הפיצוץ בנמל בירות: תגובת הציבור תקבע את ההשלכות

במדינות אחרות, רשלנות כמו זו שהובילה לפיצוץ בנמל בירות הייתה מביאה את ההנהגה לבצע חשבון נפש עמוק ואמיתי. לא בלבנון. אומנם הממשלה התפטרה מייד לאחר הפיצוץ בעקבות הלחץ הציבורי, אבל מי שבאמת שולט במדינה הן האליטות, שמסרבות לחקירה בין-לאומית. כיצד יגיב הציבור? וכיצד העולם?
בשעות הערב המוקדמות של ה־4 באוגוסט 2020 נראה היה שלבנון נמצאת במצב רע מאוד. מערכת פוליטית נטולת אמון ציבורי, משבר פיננסי וכלכלי, מערך שירותים רעוע והתפרצות מחודשת של מגפה עולמית – כל אלה הותירו רושם שלמדינה אין עוד הרבה לאן להידרדר. בתוך דקות התברר שדווקא יש, עת פיצוץ חריג בעוצמתו זעזע את נמל הבירה בירות וזרע בעיר כולה מוות והרס. הנזק המיידי בלתי נתפס: עד כה נמנו לפחות 170 מתים; כששת אלפים בני אדם נפצעו; מעל 300,000 תושבים איבדו קורת גג, ולרכוש נגרם נזק שעלותו הוערכה בכ־15-10 מיליארד דולר.
 
אולם השלכות הפיצוץ רחוקות מלהסתיים בכך. כיצד עוד ישפיע הפיצוץ על המצב בלבנון? מה הוא יניע בכלכלה ובפוליטיקה? האם ישפיע על המדינות הזרות בעלות האינטרסים בלבנון? ואולי מתוך האסון עשויה לצמוח לעם הלבנוני תקווה? ג'ו מעכרון, מומחה למדיניות וליחסים בין־לאומיים במזרח התיכון, ביקש להשיב על שאלות אלה במאמר שפרסם בסוף אוגוסט באתר המרכז הערבי למחקרי מדיניות.
 
אחד הגורמים המרכזיים שיקבעו אילו השלכות צפויות לפיצוץ הוא דעת הקהל הלבנונית. מעכרון מבטא אותה היטב כאשר הוא קובע שלאור הידוע עד כה – ריח חריף של רשלנות ושל הזנחה נפשעות עולה מהריסות הפיצוץ. לפי ההערכה הרווחת, 2,750 הטונות של אמוניום חנקתי שהתפוצצו בנמל שהו שם כאבן שאין לה הופכין במשך יותר משש שנים. פצצה מתקתקת זו אופסנה במחסן סחורה רגיל, ללא אמצעי הגנה מתאימים וללא השגחה, בלב נמל הומה אדם במטרופולין עצום – ואף תוכנית לטיפול לא נראתה באופק. זאת בשעה שרבים במערכת הפוליטית יודעים מכך ומתעלמים חרף התראות חוזרות ונשנות מצד רשויות הנמל ומצד מערכת הביטחון. בשלב זה, טרם ידוע אם לחומרים הנפיצים היה קשר לפעילות טרור, אולם כך או אחרת, הרשלנות וההזנחה הן בעיני מעכרון לא פחות מפשע חמור. הפושעים – עובדי מדינה מכל הדרגים, ממנהל המחסן ועד לנשיא לבנון מישל עון.
 
ייתכן שבמדינות אחרות, רשלנות הרסנית כזו הייתה מביאה את ההנהגה לבצע חשבון נפש עמוק ואמיתי. לא בלבנון. אומנם, הממשלה התפטרה כעשרה ימים לאחר הפיצוץ בעקבות הלחץ הציבורי; אך לדעת מעכרון זהו צעד חסר משמעות. מדובר במחווה שטחית מצד השלטונות לריכוך הזעם הציבורי, שכן בלבנון – כמו במשטרים ערביים אחרים – הממשלה היא רק זרוע סמלית בשירות אליטות חזקות לא־נבחרות: מנהיגי העדות הדתיות, ראשי התנועות הפוליטיות, בעלי הון, יורשי שושלות אצולה פיאודלית עתיקות ויתר מקורבים. לעיתים הם מתקוטטים ביניהם בשם אינטרסים של מדינות זרות ולעיתים משלימים; אולם בשום שלב אין הם מוּנעים מטובת העם הלבנוני. גם בהקשר לפיצוץ, אנשי האליטות שבים ומכחישים את אשמתם הברורה ושוקדים על טרפוד כל אפשרות שסמכות אמינה תצביע על האשמים במחדלים.
 
 
בתוך כך, והיות שמערכות המשפט ואכיפת החוק בלבנון נתונות להשפעת האליטה הפוליטית, בעלי הכוח מתעקשים שהפיצוץ ייחקר ויישפט בידיים לבנוניות. הנשיא עון מסרב לחלוטין לכל מעורבות בין־לאומית בחקירת נסיבות הפיצוץ, וראש הממשלה לשעבר סעד אל־חרירי תובע להגביל אותה לחקירת עניינים טכניים. נראה שאין זה מקרי משום שמרבית בעלי התפקידים בנמל נמנים עם תומכי השניים. כך או אחרת, ההתעקשות כבר החלה להשתלם לאליטות: במסגרת צעדי תחקיר הפיצוץ שביצעו עד כה גורמים לבנונים שונים, רק עשרים וחמישה אזרחים זומנו לחקירה רשמית. איש מהם איננו שר או בעל תפקיד בכיר במנגנוני המדינה.  
 
ניתן היה אפוא לצפות שהקהילה הבין־לאומית היא שתלחץ לחקירה הוגנת. אלא שלמדינות הזרות המעורבות בלבנון היו שיקולים אחרים, בראשם הניסיון להציל את עורם של עושי דברן מתוך האליטות הפוליטיות. כך, הנשיא האמריקני דונלד טראמפ הגדיר את הפיצוץ כמתקפת טרור מכוונת כדי להטיל את האחריות לטרגדיה על גורמים זרים ולהסיט את תשומת הלב מן הרשלנות הפושעת של האליטות שאנשיהן מאיישים את מנגנוני המדינה. מדינות אחרות בעלות השפעה בלבנון – בהן צרפת, איראן, טורקיה ואחרות – אומנם נמנעו מקביעות נחרצות כאלה; אלא שאף אחת מהן לא תמכה בהקמת ועדת חקירה בין־לאומית. המניע גם כאן הוא כנראה הרצון להגן על עושי דברן מקרב האליטות, ולא פחות מכך – להתנער מאחריות למימון החקירה. הנפגע העיקרי הוא הציבור הלבנוני שבחוסר אונים ובזעם רואה כיצד, ממש לנגד עיניו, האשמים בטרגדיה חומקים שוב מאחריות.
 
אולם הנזק כבר נעשה, ואט אט מתברר כמה עצום היקפו. במידה רבה, גם זו אשמת ההתנהלות הרשלנית של האליטה הפוליטית, והדוגמאות שמביא מעכרון מן התחום הכלכלי מוכיחות זאת. כך, השבתתו המוחלטת של נמל בירות בעקבות הפיצוץ צפויה לפגוע בהספקה הסדירה של מוצרים בסיסיים ללבנון ולכווץ מאוד את נפח היבוא בנתיבי השיט – המקור העיקרי לסחורות שנצרכות בלבנון. אולם עוד לפני הפיצוץ, ואפילו לפני מגפת הקורונה, לבנון סבלה מבעיות הספקה, והיבוא צנח בשל החלטות במדיניות חוץ שאין בהן היגיון כלכלי. למרות זאת, נמנעה המדינה באופן שיטתי מאימוץ תוכנית לעידוד ייצור תעשייתי וחקלאי. את הפירות הבאושים קוצר כעת הציבור הלבנוני.
 
בדומה לכך, העלות העצומה שתהיה לשיקום נזקי הפיצוץ אולי אינה קשורה ישירות לשחיתות ולרשלנות, אלא שקבלת החלטות כושלת היא ללא ספק אחת הסיבות לכך שבלבנון פשוט לא קיים מספיק הון כדי לממן את השיקום: זה חודשים ארוכים שהיא מתמודדת עם מחסור חריף במטבע חוץ, אינפלציה דוהרת של המטבע המקומי והגבלות דרקוניות על משיכת הון נזיל מן הבנקים. כל אלה מעלים פי כמה את מחיר השיקום ומקטינים את הסיכוי שלבנון תוכל לשאת בו או לצאת בקרוב מן המשבר. כך הפכה תאונה, אומנם רשלנית וקטלנית, לאסון כלכלי של ממש.
 
אל ואקום כלכלי זה דהרו הגורמים הזרים המעורבים בלבנון. מדינות רבות כצרפת, טורקיה, סין ומדינות המפרץ התגייסו לתרום לשיקום הנמל בנדיבות רבה. לכאורה הניע אותם סבל הקורבנות, הניצבים מול שוקת שבורה של שירותים ציבוריים דלים ושל שלטון מושחת. צרפת בולטת במיוחד: בביקורו בבירות למוחרת הפיצוץ, נשיא צרפת הבטיח שלא ייתן "צ'ק פתוח" ללבנון ללא רפורמות פוליטיות רחבות היקף לפי רצון העם. בהתאם לכך, הוכרז כי 300 מיליון הדולרים שתרמו כל מדינות העולם "לעם הלבנוני" בכנס שארגנה צרפת, יחולקו לפי שיקול דעתה של נציגות רב־לאומית ולא יועברו אל המשטר הפוליטי הלבנוני המושחת.
 
מאחורי מילים אלה, בעיני מעכרון, עומדים בעיקר אינטרסים אנוכיים. המדינות שהתגייסו לשיקום הנמל אינן מתעניינות בו מתוך נדיבות, אלא משום שמדובר בנכס בעל ערך כלכלי וגיאופוליטי רב. צרפת בפרט נחושה ליטול תפקיד משמעותי בלבנון משום שאותה קולוניה צרפתית לשעבר היא מעוז ההשפעה האחרון שעוד נותר לצרפתים באזור. הוא חיוני בעבורם, שכן הוא עשוי לשמש כבסיס קדמי במאבק הניטש בשנים האחרונות על הגמוניה במזרח הים התיכון. ממילא, מזכיר מעכרון, צרפת היא גורם משני בזירה הלבנונית: העובדה שהיא מובילה את מאמצי השיקום התאפשרה רק מפני ששני הגורמים הזרים המשמעותיים באמת בלבנון – איראן וארצות הברית – הצליחו להסכים עליה כברירת מחדל. אפילו הייתה צרפת באמת מעוניינת ברפורמה פוליטית, נראה שבעלות הבית האמיתיות בלבנון כבר קבעו בדיוק מה טווח הפעולה שלה ורפורמות אינן כלולות בו.
 
מקומן של ארצות הברית ושל איראן
כאן ראוי לבאר מה בעצם מקומן של ארצות הברית ושל איראן בלבנון. בעיני מעכרון, אי־אפשר להמעיט בתפקידן של השתיים: בשנים האחרונות, לאחר קריסת החסות המשולשת הסעודית-אמריקנית-סורית ששמרה על יציבותה של לבנון בעשורים האחרונים, הן למעשה שני הכוחות החזקים ביותר במדינה. כלי המשחק בידיהן הם בני־בריתן - הפוליטיקאים והמנהיגים שמנהלים את לבנון בפועל. לפיכך, כאשר השתיים מתקוטטות – לבנון נמצאת במשבר פנימי; ואילו כאשר האינטרסים שלהן מצטלבים, כפי שקורה לא פעם – לבנון נותרת יציבה, ובה בעת האליטות הפוליטיות המושחתות מבצרות את מעמדן. זהו הקשר הגורדי הלבנוני: הדינמיקה הפורייה שבין האליטות המושחתות לבין המעצמות הזרות פשוט אינה מאפשרת לשינוי שהלבנונים מייחלים לו לעבור בשערי המדינה.
 
אומנם, מייד לאחר הפיצוץ, הבליחה בעיני הלבנונים תקווה לשינוי. הפיצוץ תדלק את הזעם הציבורי על האליטות המושחתות והביא להתפטרות ממשלת דיאב, ולרגע נראה היה שבבחירת החלופה, גורמי הכוח הזרים יאפשרו רפורמה מסוימת שתחזק את ייצוג הציבור בפוליטיקה. אפילו מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, הרחוק שנות אור מתנועת המחאה בלבנון, אמר למוחרת הפיצוץ כי בשלה השעה לשינויים עמוקים במבנה המשטר ולשיקום אמון הציבור במדינה. מילותיו של נסראללה היו עשויות לשקף הסכמה מצד פטרוניתו איראן לשינוי, וזו הייתה עשויה להצטרף אל עמדתה של צרפת ואל דברים דומים שהשמיע בכיר שירות החוץ האמריקני דיוויד היל בביקורו בבירות לאחר הפיצוץ. לרגע נראה ששינוי ייתכן, ושהפיצוץ אכן שינה מן היסוד את התנאים בלבנון.
 
בחלוף השבועות, נראה שדין הציפיות הללו להיכזב. החלופה לממשלת דיאב לא תהיה שונה בהרבה מקודמתה. כך, לחץ איראני הביא את נסראללה לסגת מעמדתו הראשונה ולטעון שקריאות לרפורמה פוליטית משולות לחרחור מלחמת אזרחים. אשר לארצות הברית, מעכרון העריך שכל עוד יישמרו מספר אינטרסים מוגבלים שיש לה בלבנון – היא תבקש להשפיע על הפוליטיקה הלבנונית רק באופן מוגבל, באמצעות סנקציות על אישים לבנונים. ואכן, כמה ימים לאחר פרסום המאמר של מעכרון מונה לראשות הממשלה הדיפלומט מוסטפא אדיבּ, והסנקציות שהוטלו סמוך לאחר מכן על אישים בלבנון מעידות שהבחירה מקובלת על ארצות הברית. גם זהות האישים שאליהם כוונו הסנקציות מעידה: על סדר היום האמריקני נמצאת החלשת חזבאללה ולא רפורמה פוליטית. צרפת, כאמור, החניקה את קריאתה לשינוי בלחץ איראן וארצות הברית. נראה שממשלה חדשה בדרכה לקום בזמן הקרוב, ללא הבטחות לרפורמה באופק.
 
כל האמור משאיר בעיני מעכרון אך מעט תקווה לעתיד טוב יותר בלבנון. בזמן הקרוב, תמלא שנה למחאות נגד השלטון שפרצו באוקטובר 2019, ומכיוון שהן לא נתמכות בידי אף גורם זר משמעותי, נראה שהן ימשיכו לגווע מול סירובן העיקש של האליטות לוותר על חלק מן השררה לטובת הציבור הלבנוני. ממילא, כדי לתרגם את תנופת המחאה להישג פוליטי נדרש לקיים בחירות שקופות והוגנות לפרלמנט, תרחיש שנראה בלתי סביר בהיעדר נכונות מצד הגורמים המשמעותיים בתוך לבנון ומחוצה לה. אפילו בתרחיש הרחוק של הסכמת האליטות ופטרוניהן לקיום בחירות, ספק אם תנועת המחאה תשיג בהן הישגים. בשלב זה, לרשותה לא עומדים האמצעים הדרושים להתמודדות פוליטית מסורתית עם מי שקובעים את חוקי הבחירות, מנוסים בהתמודדויות מעין אלה ובעיקר נאחזים בכוח כבקרנות המזבח.
 
מאידך גיסא, סבור מעכרון, בלי בחירות הוגנות לפרלמנט, תישאר החברות במועדון הפוליטיקה הלבנונית מוגבלת למושחתים, למקורבים ולעושי דברן של מדינות זרות. על כן, ואפילו אם הייתה הקהילה הבין־לאומית נכונה לסייע בהחלשת האליטה הפוליטית המושחתת – לא היו נמצאים לה בני־ברית בעלי פוטנציאל להשפעה בתוך לבנון. הציבור ימשיך אפוא לקוות שמדינות זרות יפעילו לחץ לקידום רפורמות ולמיגור השחיתות, ואלה האחרונות ישתכנעו אף שאין לכך שותפים מתוך האליטה הלבנונית המושחתת, הכושלת ונטולת הלגיטימיות. כך, עד שהגורמים הזרים יחדלו לשמר את שותפיהם המושחתים ויעדיפו לשם שינוי את ריבונות העם הלבנוני על שיקוליהם האנוכיים, ניתן לצפות רק לתוצאה אחת. מעגל השחיתות יונצח, המעורבות הזרה תעמיק, האליטה הפוליטית תמשיך לשלוט ולהילחם בלבנון את מלחמותיהם של אחרים, וכל אלה יעמיקו את הכרסום במנגנוני המדינה הרעועים. בתרחיש כזה, נראה שהפיצוץ לא שינה דבר בלבנון. הוא לא היה אלא אבן דרך נוספת בנתיב שעליו היא צועדת זה זמן מה – לצד מדינות אחרות באזור – לעבר ההגדרה הלא־מחמיאה: "מדינה כושלת".

 


בשיתוף עם מאמרים נוספים