מאמרים
ניתוח עומק
אולמרט ואבו מאזן במסיבת עיתונאים בניו יורק, פברואר 2021 (צילום: רויטרס)
06.12.2021

ישראל והפלסטינים: הדרך שלא נבחרה

מטרת העיסוק בהיסטוריה חלופית, או "נוגדת מציאות", היא לשחרר את החשיבה ההיסטורית מ"עריצות המבט לאחור", המתארת את ההיסטוריה בדיעבד כגזירת גורל. בעניין הפלסטיני, אותם עניינים "נוגדי עובדות" היו חלק בלתי־נפרד מן המציאות בזמן אמת וייצגו אפשרות קיימת, אך הם נדחו, הושתקו, או הודחקו. מתי שטיינברג שואל: מה היה קורה אילו
כותרתו של מאמר זה לקוחה מפואמה בת למעלה ממאה שנה מאת המשורר האמריקני רוברט פרוסט - "הדרך שלא נבחרה". הפואמה עוסקת באדם המתהלך ביער ומגיע לפרשת דרכים. הוא חוכך בדעתו באיזה שביל לבחור, אך אין לו העדפה לכאן או לכאן. הוא בוחר באחת מהן באופן שרירותי, מבלי לשקול איזו עדיפה, בדומה להטלת מטבע. עם זאת, הוא מודע לכך שהוא עושה בחירה גורלית: "אך דרך מטבעה היא נמשכת, ולכאן לא אשוב עוד ללכת." בחלוף שנים ובמבט לאחור, מתחילה לנקר במוחו השאלה מה היה קורה אילו בחר ב"דרך שלא נבחרה", אף שהוא אינו מתחרט על בחירתו.
 
בדיוק כפי שגיבורו של מולייר - מסייה ג'ורדן, לא ידע שהוא מדבר בפרוזה, אני מניח שרוברט פרוסט לא ידע שהוא נכנס ליער העבות המכונה "היסטוריה נוגדת מציאות" (counter factual history). אנסה לבחון כאן כמה צמתים נוגדי מציאות (או נוגדי עובדות) לפני הסכמי אוסלו ואחריהם - במהלך הניסיון ליישם אותם. בניגוד לגיבור הפואמה של פרוסט, אתמקד בכמה צמתים מכריעים שבהם, לדעתי, הייתה עדיפות לבחירה מסוימת, ולא הייתה אפשרות לנהוג באדישות או בשרירות לב בחלופות השונות במשמעותן ובהשלכותיהן.
 
החלופות הללו, שהודחקו בהמשך לדרגת "נוגדות עובדות", עשויות היו להיות "עובדתיות" בזמן אמת, כשעדיין היו אפשריות וסבירות. מטרת העיסוק שלי בהיסטוריה נוגדת מציאות היא לשחרר את החשיבה ההיסטורית מ"עריצות המבט לאחור", המתארת את ההיסטוריה בדיעבד כגזירת גורל. שוב, ידוע לנו שבזמן אמת ניצבו מקבלי ההחלטות בפני כמה חלופות, וניטשו חילוקי דעות בשאלה איזו עדיפה. אני סבור שהיסטוריון הלוקה בתסמונת "עריצות המבט לאחור" סובל מבנאליות ומחד-ממדיות משעממת. עיסוק שקול בשאלה "מה היה יכול לקרות" אמור להיות לחם חוקם של היסטוריונים.
 
אותם עניינים "נוגדי עובדות" בהקשר של השיחות בין הישראלים והפלסטינים היו חלק בלתי־נפרד מן המציאות בזמן אמת וייצגו אפשרות קיימת, אך הם נדחו, הושתקו, ולעיתים אף הודחקו. עם זאת, התהליך אינו תמיד חד־כיווני. לפעמים חלופות שנפסלו זוכות לחיים חדשים, גם זאת בניגוד לגיבורו של פרוסט, הקובע כי "לכאן לא אשוב עוד ללכת".
 
ספרה המכונן של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" לא היה נכתב אלמלא התמקדותה ב"נוגדי עובדות", שאותם תיארה בתחילת הספר. לשיטתה של טוכמן, קיומן של חלופות בזמן אמת, והעובדה שהן הושמעו, לפחות מפיהם של מעטים, הם אמת המידה שלפיה היא בחרה את ארבעת אבות הטיפוס של האיוולת בספרה.
 
כעת אדון בהיסטוריה "בשר ודם", ואבחן כמה צמתים מרכזיים הנוגעים להסכמי אוסלו, מתוך נקודת השקפה של הדרכים שלא נבחרו.
 
האינתיפאדה הראשונה: שעתו של "הפְּנים" לצאת
התפרצות האינתיפאדה הראשונה במרחב ה"פנים"־פלסטיני (א־דאח'ל, כלומר רצועת עזה והגדה המערבית) בסוף 1987, התחוללה בעקבות תהליך שהלך וגבר, אשר במסגרתו עלתה חשיבותו של ה"פנים" הפלסטיני. היה זה במיוחד לאחר מלחמת לבנון ב־1982, שהרחיקה את ה"חוץ" (אל־ח'ארג', כלומר אש"ף) מן העימות החזיתי עם ישראל. האינתיפאדה אפשרה לתושבי רצועת עזה והגדה לאותת שהם נלאו מן ההמתנה האינסופית ומן התלות המוחלטת שלהם ב"חוץ", דהיינו באש"ף.
 
האינתיפאדה התחוללה בשל מצב רוח קולקטיבי - בשונה מהחלטה מושכלת או רשמית – שקבע כי הגיעה שעתו של ה"פנים" לצאת לפעולה בכוחות עצמו. אל מוכנותו של ה"פנים", שמטבע הדברים הכיר את המציאות בישראל ובשטחים טוב יותר מה"חוץ", לשאת בעולה של האינתיפאדה, התלוו כבר מהשנה הראשונה מאמצים של מנהיגים מקומיים לתרגם את הישגי האינתיפאדה לרווחים פוליטיים. אף שהיוזמות הללו הותנו בתיאום עם ה"חוץ", הן נולדו ב"פנים". השיא התרחש באמצע 1988, כשנוסחה תוכנית "מסמך העצמאות" ביוזמתו של פייסל אל־חוסייני ואחרים. מטרתו המוצהרת של המסמך הייתה "להעביר את האינתיפאדה לשלב של יוזמה מדינית". מסמך העצמאות של הפנים אימץ במיוחד את עקרון החלוקה לשתי המדינות כפתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שורשיה של הצהרת אש"ף במושב המועצה הלאומית ה־19 (בנובמבר 1988), שאימצה את עקרון החלוקה לשתי מדינות, נעוצים אפוא במסמך העצמאות של ה"פנים". האינתיפאדה וכשלונו של אש"ף בחבירתו לסדאם חוסיין במלחמת המפרץ ב־1991, העלו את השאלה מדוע ה"פנים", שזירת המאבק הפלסטיני היא מרכז הכובד שלו, איננו כשיר להוביל ולייצג את הפלסטינים מבלי להתנתק מאש"ף בחו"ל.
 
חרף כל ההבדלים, תהליך דומה עבר על היהודים בימי המנדט הבריטי: וייצמן שהיה ב"חוץ" נדחק לשוליים בידי בן־גוריון שהיה ב"פנים". כאן צצה שאלת ה"אילו": אילו הבשילה ההתרחשות החשובה הזאת, היא הייתה יכולה להציב בחזית את עמדות ה"פנים". התנאי ההכרחי ואפילו המספיק לקידום התפתחות כזאת הוא שה"פנים" היה צריך להיות מסוגל להוכיח שהישגיו המדיניים במטרה להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל גדולים בהרבה מאלה של ה"חוץ".
 
עם זאת, בערוץ התקשורת הפומבי של השיחות בוושינגטון (רובן בשנים 1991-1993 – חמישה סבבים במהלך כהונתו של יצחק שמיר ופחות מכך בתקופת ראש הממשלה יצחק רבין), ישראל הייתה מוכנה לתת למשלחת המשותפת של ה"פנים" הפלסטיני וירדן הרבה פחות משרבין ופרס היו מוכנים לתת בערוץ החשאי מול ה"חוץ" באוסלו. מה היה אילו יצחק רבין היה מוכן לתת ל"פנים" מה שניתן ל"חוץ" באותו ערוץ חשאי, בנוסף, כמובן, להצהרה מפורטת דומה למכתב הערבות שנתנה ארה"ב לפלסטינים באוקטובר 1991 כהכנה לוועידת מדריד? כלומר, הצהרה כי "אסור לשני הצדדים לנקוט צעדים חד־צדדיים הנוגעים לסוגיות שנקבע מראש שרק האו"ם יכול ליישב אותן; וארה"ב מתנגדת לפעולות ההתנחלות בשטחים שנכבשו ב־1967, בהיותן מכשול לשלום". אילו יצחק רבין היה מוכן לכל זאת, אני סבור שהמנוגד לעובדות היה הופך לעובדה.
 
בעקבות טבח גולדשטיין: על פרשת דרכים
כעת אדון בפרשת הדרכים הממוקדת הבאה. לאחר טבח גולדשטיין במסגד "אל־חרם אל־אבראהימי" במערת המכפלה שבחברון (בפברואר 1994), הנחתי שהמשך תהליך אוסלו רק יחמיר את החיכוך בין ישראל והפלסטינים, וישחק אף יותר כל אמון שעוד נותר בין הצדדים. הייתי משוכנע שאין אלא לנצל את פריצת הדרך של הסכמי אוסלו ואת ציפיות דעת הקהל שהיו עדיין גבוהות בשני הצדדים, אפילו לפני כניסת ערפאת לזירה ביולי 1994, ולדלג מן השלב המוגבל הראשון ("עזה-יריחו") ישירות לדיון בהסדר הקבע. במרץ 1994 הזדמן לי לומר זאת לראש הממשלה דאז יצחק רבין בפגישה בביתו, שאליה הוזמנתי עם כמה אנשי אקדמיה נוספים. היה זה זמן קצר לאחר טבח גולדשטיין. טענתי שמוטב לישראל להתמקח על נושאי הליבה של הסדר הקבע תוך שהיא עדיין מחזיקה במרבית שטחי הגדה המערבית, ולא לאחר שתאבד שטחים נרחבים עם יישום הסכמי הביניים.
 
הבעתי גם את חששותיי מהתרחבותה של תופעת התקפות ההתאבדות של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי על מטרות אזרחיות בתוך מדינת ישראל, כנקמה על טבח גולדשטיין ותוך ניצול האווירה הנפיצה בציבור הפלסטיני. מעקבי אחר דיוני חמאס הוביל אותי לעמוד על התחזקות השפעתם של בכירי חמאס שתמכו בהתקפות ההתאבדות על אזרחים בתוך מדינת ישראל. הנחתי שאילו המאמץ המדיני היה ממוקד בהסדר הקבע, אותם בכירי חמאס היו נרתעים מלהוציא לפועל את תוכניותיהם, משום שהציבור הפלסטיני היה רואה בהם מכשול לאפשרות להקים מדינה פלסטינית.
 
זכור לי שיצחק רבין הקשיב היטב. הוא התייחס מייד לאחת הנקודות שהעליתי, כשהבעתי הערכה המבוססת על ניחוש מושכל, שערפאת, לדעתי, ייאות להתמקד בדיון בהסדר הקבע, שנדחה בתהליך אוסלו. ראש הממשלה רבין ציין שבמהלך שיחתו עם ערפאת לפני פגישתנו, ערפאת הציע לו לעבור ישירות לדיון בהסדר הקבע. עם זאת, מתגובתו של רבין לאחר שסיימתי לדבר, הבנתי שאפילו אם הצעתי הייתה הגיונית ומציאותית בעיניו מבחינה מדינית, נראה היה לרבין שהדבר בלתי־אפשרי מבחינת הפוליטיקה הפנימית בישראל. הוא הבחין בדבריו בין "מדיניות" לבין "פוליטיקה". נראה שהעריך שלא יוכל, כראש ממשלת ישראל, לגייס תמיכה פוליטית ישראלית מספקת למהלך כזה.
 
ואכן, אף שהייתה זו תנועת הג'יהאד האסלאמי שהעלתה לראשונה בכתביה את נושא התקפות ההתאבדות, חמאס הייתה זו שהחלה לבצע אותן נגד מטרה צבאית מוגדרת (אוטובוס המסיע חיילים במחולה שבבקעת הירדן). ההקשר ההיסטורי נראה לחמאס מתאים: באפריל 1993 היה ברור שהמאמצים ליישם את החלטות ועידת מדריד לגבי הסוגיה הפלסטינית ושיחות וושינגטון (1992-1993) נקלעו למבוי סתום. חמאס ביקשה להיבנות מאווירת האין מוצא בתחום המדיני ולהציע דרך משלה, שתסב לישראל מחיר רב בנפש.
 
משום כך, המעבר של חמאס באפריל 1994 מהתמקדות בהתקפות התאבדות על מטרות צבאיות בשטחי הגדה ועזה לפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך שטחי הקו הירוק, היה תולדה ישירה של טבח גולדשטיין. הפעולה של גולדשטיין הסיטה את כף המאזניים לטובת בכירי חמאס שתמכו בהתקפות התאבדות על מטרות ללא הבחנה, כלומר גם אזרחים בתוך שטחי ישראל. זאת לא פרשנות אישית שלי. ירחון חמאס פלסטין אל־מוסלמה תיאר במפורט את השתלשלות האירועים הזאת.
 
שיחות קאמפ דייויד: מי קיבל ודרש עוד?
וכעת לפרשת הדרכים השלישית. בתחילת שיחות קמפ דייויד על הסדר הקבע (ביולי 2000), ראש הממשלה אהוד ברק הציע ליאסר ערפאת, באמצעות המארחים האמריקנים, להתמקד בנושא הטריטוריאלי ולדחות למועד עתידי מוסכם את הדיון בשני עניינים רגישים יותר: ירושלים והפליטים. ערפאת דחה את ההצעה מייד, תוך שהוא מדגיש שעל הסדר הקבע לכלול את כל הסוגיות. לאחר שיחות קמפ דייויד היו ישראלים רבים שטענו, רשמית ולא רשמית, שלערפאת הייתה אסטרטגיה של צעד-צעד שמטרתה הסופית הייתה לחסל את מדינת ישראל. כאן עולה השאלה הבאה: אם יאסר ערפאת אכן פעל בשיטתיות לפי אסטרטגיה כזאת, מדוע לא ניצל את ההזדמנות כשברק הציע לו כ־90 אחוזים מהשטח? הרי כך היה ממשיך בטקטיקה של "קח ודרוש עוד". באופן פרדוקסאלי, היה זה אהוד ברק, ולא ערפאת, שהציג אסטרטגיה דומה כדי לדחות את הטיפול בסוגיות הרגישות והמהותיות יותר.
 
לאחר שערפאת דחה את הצעתו הראשונה, העלה אהוד ברק הצעה נוספת לטובת דיון בכל הסוגיות במסגרת של הסדר קבע. עם זאת, הצעה זו כללה דרישה לריבונות ישראלית ואף הקמה של בית כנסת בהר הבית. אכרם הנייה, יועצו הקרוב של ערפאת בשיחות קמפ דייויד, ציין ביומנו שהציר המרכזי בגישת ערפאת, שהנחה אותו גם בשיחות אלה, היה עקרון הברזל שלפיו לא יתאפשר הסכם קבע ללא סוגיות מזרח ירושלים והר הבית במרכזן. לדעת ערפאת, הסכם קבע חלקי הוא מושג אוקסימורוני. מקורב נוסף לערפאת - מוחמד דחלאן, העיד על כך גם הוא בריאיון לעיתון אל־חיאת באוגוסט 2008: "תשכחו כל מה שנכתב בטענה ששיחות קמפ דייויד קרסו בשל סוגיית הפליטים. זה לגמרי לא נכון. השיחות נכשלו בשל סוגיות ירושלים והר הבית. בכל פעם שדיווחנו לערפאת הוא לא היה מקשיב, ורק חיכה שנסיים כדי לשאול: 'איפה הר הבית בדיווח שלך?'... חייו של ערפאת סבבו סביב הציר של ירושלים. העניין העיקרי שהטריד אותו היה: איפה נכריז על המדינה הפלסטינית, בירושלים או במקום אחר?"
 
משום כך ערפאת סירב בתקיפות לכל הצעה לדחות את הדיון בעניין מזרח ירושלים. גישתו לנושא הייתה מבוססת על שיקולים אסטרטגיים ויסודיים, ללא כל חישוב טקטי. הוא היה משוכנע לחלוטין שלא תקום מדינה פלסטינית מבלי שתיפתר סוגיית מזרח ירושלים בהתאם למציאות הדמוגרפית (אזורים מיושבים בפלסטינים – למדינה הפלסטינית; אזורים מיושבים בעיקר ביהודים – למדינת ישראל). ערפאת תרגם את המחויבות האסלאמית הסמלית והרגשית להר הבית לאינטרס קיומי אסטרטגי וגיאופוליטי. חשיבותה ומעמדה של מדינה פלסטינית שהר הבית בידה או בשליטתה, כמוקד של עלייה לרגל, היו מחזקים את המדינה הפלסטינית הרופסת מבחינה גיאופוליטית, שנידונה להיות כלואה גיאוגרפית בגדה בין ישראל וירדן, ומנותקת מחלקה הדרומי שברצועה.
 
בנסיבות אלה, רק ההחזקה במקומות הקדושים לאסלאם במזרח ירושלים הייתה יכולה להפוך את העיר למוקד משיכה אסלאמי גדול וחשוב כאחד משלושת האתרים המקודשים לאסלאם ("ת'אלת' אל־חרמין"). דרישתו של אהוד ברק לריבונות ישראלית בהר הבית התנגשה אפוא חזיתית עם נוסחת ערפאת לעסקת החליפין בין הר הבית ובין סוגיית הפליטים – דרישה זו היא שהכשילה את השיחות. לאחר קמפ דייויד, שני הצדדים הקדישו את כל מרצם לפתרון העניין, אך לשווא. כל הדיונים האחרים נדחו ונדחקו הצידה, או נכשלו בהגעה לסיכומים תחת הצל הכבד שהטיל נושא זה. אני יכול להעיד על כך. כהכנה לשיחות קמפ דייויד התבקשתי על ידי אהוד ברק להגיב על המסגרת המפורטת של תוכניתו להסדר הקבע. אמרתי וכתבתי שלמרות ההתקדמות בכמה נושאים חשובים, הדרישה הישראלית לריבונות בהר הבית חותרת תחת הרציונל הפלסטיני הבסיסי. בשל כך הצהרתי שעלינו לדחות את ההתכנסות בקמפ דייויד על בסיס המסגרת הזאת, משום שהיא הייתה מתכון לכישלון מוחלט. בה בעת, אמרתי שעלינו להכין חלופה נוספת כדי שנוכל לנחות על הרגליים לאחר כישלונה הוודאי של הוועידה, ואכן היא נחלה כישלון חרוץ.
 
שלא כמו העשור של תהליך אוסלו שהיה אינדוקטיבי (כלומר מתחיל בפרטים ומסתיים בתמונה הכוללת), ניתן לומר שהעשור החדש שהחל עם כשלון ועידת קמפ דייויד ושיחות טאבה היה דדוקטיבי (כלומר מתחיל בתמונה הכוללת, וממנה נגזרים הפרטים). אציין בקצרה כמה מקרי בוחן מרכזיים בעניין זה: יוזמת השלום הערבית במרץ 2002, מפת הדרכים של הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) באפריל 2003, הנסיגה החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה בספטמבר 2005 ושיחות אבו מאזן-אולמרט על הסדר מדיני ב־2007-2008.
 
על אף שבכעשרים השנים האחרונות יוזמת השלום הערבית אומצה פעם אחר פעם על ידי כל הפסגות הערביות והאסלאמיות (של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי), ישראל (למעט אולמרט בשיחותיו עם אבו מאזן, ועל כך בהמשך) התחמקה, התעלמה, ולמעשה דחתה את היוזמה הזאת. היוזמה הפרו־אקטיבית הזאת ציינה את סיום הסכסוך עם ישראל, את נרמול היחסים עימה ("יחסים טבעיים") ואת הצורך בהשגת "פתרון מוסכם" לסוגיית הפליטים הפלסטינים (כלומר, מוסכם גם על דעת ישראל, ובכך הוקנתה לה בפועל זכות וטו על אפשרות השיבה ההמונית לתחום מדינת ישראל), בתמורה למדינה פלסטינית בגבולות שביתת הנשק של 1967, ובירתה מזרח ירושלים.
 
כדי להדגים את חשיבותה של יוזמת השלום הערבית, אציין אירוע ספציפי: בפסגות הערביות בשנים 2009-2010, התעקש שליט לוב קד'אפי לציין את התנגדותו ליוזמה הערבית משתי סיבות עיקריות: היוזמה דוחה את העיקרון של מדינה אחת (שקד'אפי כינה "אסראטין", שילוב של ישראל ופלסטין במדינה אחת), והיא חוסמת את האפשרות של שיבה המונית של הפליטים לתחומי מדינת ישראל. אינני מציין זאת כעדות לחשיבותו של קד'אפי, אלא לכך שעמדתו החריגה מן הקונסנזוס הערבי מלמדת על המרחק שהלך הקונסנזוס הערבי בעניין היוזמה. הקונסנזוס הערבי דחה על הסף אפוא את קובלנת קד'אפי, ומכך אנו למדים על משמעותה האמיתית של היוזמה. וכאן שוב עולה השאלה: "מה היה אילו?" מה היה קורה אילו ישראל התייחסה בחיוב ליוזמה הערבית?
 
מפת הדרכים ב-2003 והופעתה של הדרישה להכיר בישראל
ועתה לצומת הבא. מפת הדרכים של הקוורטט מ־2003 הייתה שילוב מיוחד של גישות דדוקטיביות ואינדוקטיביות. היא ניסחה באופן דדוקטיבי את מסגרתו של הסדר הקבע (בהתבסס על החלטה 242 של האו"ם ועל היוזמה הערבית), אבל הציעה ליישם אותו באופן אינדוקטיבי בהתאם ללוח זמנים מוסכם. במאי 2003, הוועד הפועל של אש"ף בראשות ערפאת, קיבל את מפת הדרכים ללא תנאים או הסתייגויות. מצידה, ניסחה ישראל בראשות אריק שרון 14 "הערות" שהיו למעשה תנאים או תביעות. אחת מאלה הייתה לכלול במפת הדרכים את "זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית". תביעה אחרת הייתה להשמיט ממנה כל התייחסות ליוזמת השלום הערבית כמקור סמכות. יש להדגיש שהכרה בטבעה של מדינה או בזהותה אינה נדרשת על פי כללי החוק הבין־לאומי. החוק הבין־לאומי דורש הכרה הדדית בין המדינות השותפות להסכם ותו לא.
 
משום כך הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית נעדרת מההסכמים עם מצרים ועם ירדן, והיא נעדרת גם מכל הסכמי נרמול היחסים האחרונים שנחתמו עם כמה מדינות ערב ("הסכמי אברהם"). הדרישה מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית היא חריגה באופן בולט. וכאן שוב עולה השאלה הגדולה: מה היה יכול לקרות אילו ישראל קיבלה את מפת הדרכים של הקוורטט כבסיס למו"מ עם הפלסטינים?
 
עניינו של מקרה מבחן נוסף מתמקד בנסיגה החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה בספטמבר 2005. מה היה יכול לקרות אילו אבו מאזן קיבל את המפתחות לרצועת עזה בתוקף מעמדו כנשיא הרשות הפלסטינית למרות ה"עלות" (לדעתי התועלת) שבקידום הסדר מקיף הכולל את הגדה המערבית? זאת אכן הייתה דעתי, וניסיתי לחלוק אותה עם כמה בכירים בממשלת ישראל. התנגדתי לחלוטין לנסיגה החד־צדדית והענקתה בפועל וללא שום תמורה מדינית לחמאס, ותמכתי בהכללתה של הנסיגה מעזה כמרכיב חיוני בהסדר מדיני מקיף הכולל גם את הגדה. ברור היה לי שנסיגה חד־צדדית תיתפס על ידי כל הציבור הפלסטיני כהישג רבתי של חמאס; תחרוץ את גורלה של הרשות הפלסטינית לשבט בבחירות הקרבות (שמועדן נקבע לינואר 2006, כמה חודשים לאחר הנסיגה הישראלית), ותטה את הכף בהן בבירור לטובת חמאס. ציינתי את העובדה שבינואר 2005, אבו מאזן נבחר כנשיא הרשות הפלסטינית ברוב מוחץ של %62, עם שיעור השתתפות של %70 של הזכאים לבחור בגדה ובעזה. בינואר 2005 היה אפוא אבו מאזן בשיאו, אבל הנסיגה החד־צדדית בספטמבר 2005 חרצה את גורלו הפוליטי ואת גורלו של ההסדר המדיני. מה היה הטעם בשיתוף הפעולה האנטגוניסטי עם חמאס, שדחתה מתחילתה מכול וכול את יוזמת השלום הערבית, ודוחה אותה גם כיום? היה לי ברור שזו תגובתו ההרסנית של שרון ליוזמת השלום הערבית ולמפת הדרכים ולכל הסדר מדיני המבוסס על חלוקת הארץ.
 
אסיים את הדיון במקרי הבוחן בשיחות אבו מאזן ואולמרט. בעניין זה יש לנו שפע של מקורות ראשוניים תודות להדלפת "התיק הפלסטיני" במו"מ זה באמצעות תחנת הטלוויזיה אל־ג'זירה (1,600 מסמכים שתיעדו דיונים בתוך הצד הפלסטיני ועם הצד הישראלי). מעמדו של אולמרט כראש ממשלה כבר היה רעוע בשל בעיותיו המשפטיות האישיות. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבעיצומו של השלב הקריטי של המו"מ הודיע אולמרט שיתפטר מייד לאחר שייבחר יו"ר חדש למפלגתו. בספטמבר 2008 הגיש אולמרט את התפטרותו לנשיא שמעון פרס.
 
אחד המסמכים החשובים בתיק אל־ג'זירה היה תמליל של שיחה פנימית במרץ 2009 (בתקופת המעבר בין ממשלת אולמרט וממשלת נתניהו החדשה). באותה פגישה הציג אבו מאזן את הקווים המנחים האסטרטגיים שלו ליועציו הקרובים בראשות סאיב עריקאת. הוא סיכם את הדיונים שקיים עם אולמרט והכשיר את הקרקע לדיונים שקיווה כי יתקיימו עם נתניהו. כאן אתמקד בדוגמה המהותית של סוגיית הפליטים. אבו מאזן ציין שהקווים המנחים שלו בעניין זה מבוססים על יוזמת השלום הערבית הקוראת ל"פתרון צודק ומוסכם". כהנחייתו בפגישה: "כל הפליטים יוכלו לקבל אזרחות פלסטינית אם ירצו בכך. כך למשל, ייתכן שפליטים פלסטינים בירדן לא ירצו באזרחות, בעוד שפליטים בלבנון זקוקים לה. כך הפליטים הפלסטינים לא יהיו עוד חסרי מדינה, אלא זרים [במדינות המארחות]... באשר למספרי הפליטים, אין היגיון לדרוש מישראל לקלוט חמישה מיליון איש, או אפילו מיליון, משום שזה יהיה קיצה של ישראל. הם [הישראלים] דיברו על 5,000 במשך חמש שנים. זה אפילו פחות מאיחוד משפחות, ואין זה מקובל. צריך להיות גם פיצוי... וצריך פיצוי למדינות המארחות."
 
ואז נשאל אבו מאזן אם פלסטיני בעל אזרחות ישראלית יהיה זכאי לאזרחות פלסטינית במדינה הפלסטינית העתידית. אבו מאזן ענה בפירוט: "התשובה האסטרטגית לכך היא שלילית. על הפלסטינים הישראלים להישאר במקומם, להגן על זכויותיהם ולשמר את קהילתם. איש אינו זקוק לדרכון כדי להוכיח שהוא פלסטיני. עליהם להישאר שם, ועובדה זו אינה גורעת מאומה מהיותם ערבים ופלסטינים. עם זאת, איננו מעוניינים שהם ישתתפו בשום אינתיפאדה. עליהם להרים שני דגלים: שוויון ומדינה עצמאית לאחיהם שבשטחים הכבושים." לדעתי, ה"מה היה יכול לקרות" ממש זועק אלינו מהדברים האלה.
 
נניח לרגע שאנו נמצאים מאחורי "מסך הבערות" כמינוחו של ג'ון רולס, כאילו איננו מודעים לעמדת אבו מאזן המוצהרת כאן. מזכירת המדינה האמריקנית באותה תקופה הייתה קונדוליסה רייס. בעמוד 450 בספר זיכרונותיה "כבוד שאין למעלה ממנו", שיצא לאור ב־2011, היא כותבת: "אולמרט הצהיר בקיץ שהוא עומד להתפטר מתפקידו כראש ממשלה. ישראל עמדה לקיים בחירות בתחילת השנה שלאחר מכן. הוא היה ברווז צולע וכך גם הנשיא [ג'ורג' בוש]. בכל זאת, חששתי שהזדמנות כזאת לעולם לא תחזור. ציפי לבני [שרת החוץ של ישראל] דחקה בי (ואני מאמינה שגם במחמוד עבאס) שלא לקדש את הצעת אולמרט. 'אין לו מעמד בישראל', כך היא אמרה." בהמשך אותו עמוד כותבת רייס: "ישראלים רבים, ביניהם כמה מיועציו הקרובים ביותר של אולמרט, אמרו לעבאס שלראש הממשלה, הברווז הצולע, אין לגיטימציה להעביר את העסקה."
 
בזיכרונותיהם, סטיבן הדלי, שהיה יו"ר המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב, וסגנו אליוט אברמס, תומכים בדבריה של רייס. הבה נשים את עצמנו לרגע בנעליו של אבו מאזן: כיצד היינו מגיבים לגישה כזאת מצד כמה מבכירי השרים בממשלת אולמרט?
 
לסיכום, מקרי הבוחן שתיארתי מעידים כיצד נקלענו למצב הדחוק השורר כיום. המוצא האסטרטגי נראה פשוט ומובן מאליו, אבל למרבה הצער, קל לדבר עליו אך קשה ליישמו. עלינו להחיות את החלופות המנוגדות לעובדות ולהפוך אותן לעובדות. ולא, נגזר על פלסטין-ארץ ישראל לשקוע לתהום של אזור אסון דו־לאומי ודו־דתי. זו תהיה יריבות של משחק סכום אפס, לפחות עבור הצדדים העיקריים לסכסוך. הדרך שלא נבחרה תהפוך לדרך של פרוסט, שאין ממנה חזרה.
 
סוף דבר: לקחים עיקריים
לנוכח כל האמור לעיל ולאחר 30 שנה של מאמצים מדיניים (החל בנובמבר-דצמבר 1988,  כאשר אש"ף קיבל עליו לראשונה את עקרון החלוקה והכיר בהחלטת האו"ם 242), מה אפשר ללמוד? להלן תשובותיי בקיצור נמרץ:
 
ראשית, הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא סכסוך מדיני, דמוגרפי, מוסרי, תרבותי וחוקי, אך אינו צבאי בראש ובראשונה. אין לי כל כוונה להמעיט בממד הצבאי, אבל הוא משני בחשיבותו. המשך הסכסוך מאיים על קיומן של הזהויות הקולקטיביות בשני הצדדים, ובמיוחד בישראל. אם לסכם, באופן עקרוני אין מדובר בסכסוך המתאפיין, בלשון תורת היחסים הבין־לאומיים, ב"נגד-כוח" ("counter-force), אלא בסכסוך המתאפיין ב"נגד-ערך" counter-value")").
 
שנית, הבחירה כיצד לטפל בעימות הזה היא בינארית (זה או זה): חלוקה לשתי מדינות או הידרדרות לאפרטהייד לכל דבר. כל ההצעות בדבר המשך ניהול הסכסוך או צמצום הסכסוך או היפרדות חד־צדדית אינן אלא וריאציות על נושא אחד - המשך ההתבוססות במרחב אחד ללא הסדר מדיני. הקריאה לכינון קונפדרציה ישראלית-פלסטינית כמוה כרתימת העגלה לפני הסוסים. קונפדרציה יכולה לקום רק לאחר הסכם של חלוקה, ולא לפניו. האפשרות של אפרטהייד אינה זקוקה להצהרה רשמית. היא תצמח כברירת מחדל של הנסיבות במקרה שלא תתקיים האפשרות הראשונה. מדובר במחדל יותר מאשר במעש.
 
שלישית, הצד הפלסטיני (רוב המנהיגות והציבור, לרבות ברצועת עזה) שואף לחלוקה, בתנאי שהיא בת־השגה והיתכנות. למרבה הצער, ארצי שלי מסרבת לראות זאת, למרות ההשלכות החמורות של הסירוב הזה.
 
רביעית, הזהות הלאומית הפלסטינית לא תיעלם במקרה שהארץ לא תחולק. נהפוך הוא, היא תתחזק במטרה לכונן את הזהות בין מולדת לבין מדינה (על כל פלסטין). חמאס כבר אימץ את הלאומיות הפלסטינית ("וטניה") בליבת ערכיו (השוו למשל את אמנת חמאס מ־1988 למסמך העקרונות שלו מ־2017). הזרמים הפלסטיניים הפאן־ערביים התנוונו והחליפו את הפאן־ערביות שלהם בלאומיות פלסטינית. זאת טעות חמורה לקשור בין היחלשותם של ארגונים דוגמת אש"ף, פתח והרשות הפלסטינית לבין היחלשותה של הזהות הקולקטיבית הפלסטינית. הסכמי הנורמליזציה בין ישראל וכמה מדינות ערביות רק ממחישים לפלסטינים שעליהם לסמוך על עצמם. ההסתמכות על עצמם ("אל־אעתמאד עלא א־ד'את") הייתה ונותרה אבן הפינה של הלאומיות הפלסטינית מיום היוולדה.
 
ד"ר מתי שטיינברג לימד במוסדות אקדמיים ושירת בגופי מודיעין שונים, בין היתר בתפקיד יועץ בכיר לראשי השב"כ. מאמר זה מבוסס על נוסח ההרצאה באמצעות הזום, שניתנה למחלקה ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון ב־18 בנובמבר 2021.
מאמרים נוספים