מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
בגין וסאדאת במלון קינג דיוויד בירושלים, נובמבר 1977 (יעקב סער, לע"מ)
10.02.2019

יוזמת סאדאת במבחן הזמן

במלאות 100 שנים להולדת סאדאת נשמעות במצרים ובעולם הערבי הערכות שהיה אפשר להשיג הרבה יותר לו זכתה יוזמתו בזמנה בתמיכה ציבורית רבה יותר. לצד זאת ניכר תסכול מהפיצול הפנים-פלסטיני וממגמות ההקצנה בישראל

כידוע, לאורך תקופה ממושכת ניטש במצרים ובעולם הערבי ויכוח על מורשתו של אנואר סאדאת בעקבות חתימתו על הסכם השלום עם ישראל, ולא מעט אנשים ראו בסאדאת בוגד. ואולם, בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה החלו להופיע ניצנים ראשונים של הערכה מחודשת של יוזמת סאדאת, עם פרסום ספרו של הסוציולוג המצרי סעד אל־דין אבראהים "זיכוי סאדאת בעולם הערבי", בגרסתו האנגלית והערבית. גם מפיקי הסרט על חייו של סאדאת ב־2000 צעדו באותו הנתיב.

ציון מלאות 100 שנה להולדת סאדאת (ב־25 בדצמבר 2018) היה הזדמנות נוספת לבחון את הישגיו של "גיבור המלחמה והשלום", ולהציג אותו כאיש חזון שקרא כהלכה את המפה הפוליטית העולמית וזיהה תהליכים אסטרטגיים. בטווח המיידי השפיעה על נפח הטקסים והאירועים החלטת הקונגרס האמריקני לכבד את זכרו של סאדאת ואת יוזמת השלום שלו, ולהעניק על שמו את מדליית הזהב. טקס הענקת המדליה יתקיים בחודש מרס, לציון 40 שנה לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.

התקשורת המצרית ציינה בגאווה שסאדאת הוא הערבי הראשון הזוכה בעיטור גבוה כל כך, והייתה חייבת להתאים את עצמה לגודל המעמד, ומעבר לכך ביטאו השבחים שהורעפו על סאדאת ויוזמתו תחושה של הכרת תודה מהולה בהערצה על נכונותו להתנער מהתפיסה של הכול או לא כלום. היטיב לתאר זאת מזכ"ל הליגה הערבית לשעבר נביל אל־ערבי, שהיה ראש המחלקה המשפטית במשרד החוץ המצרי בעת דיוני קמפ דיוויד ונמנה בזמנו עם מתנגדי הסכם השלום עם ישראל. בריאיון לעיתון אל־אהראם במלאות 40 שנה להסכמי קמפ דיוויד הוא הודה שרק בזכות יוזמת סאדאת היה אפשר להביא לנסיגת ישראל לגבול הבין־לאומי, ושמול טיעוני הנגד של משרד החוץ המצרי בזמנו טען סאדאת: "אתם רואים את העצים ואני רואה את היער".

לצד הדיפלומטים, בלטו בדברי השבח אינטלקטואלים חשובים, ובראשם מוצטפא אל־פקי, מנהל ספריית אלכסנדריה, שהציג את סאדאת כמדינאי השני בהשפעתו במצרים אחרי מוחמד עלי, מייסד מצרים המודרנית. הערכות דומות השמיעו כל משתתפי הטקס שערכה מועצת התרבות העליונה. במאמרו "האסכולה האסטרטגית של סאדאת" שיבח האינטלקטואל הליברלי עבד אל־מונעם סעיד את יכולתו של סאדאת לחדור ללב העם בישראל, ולהניח את התשתית למחנה שלום ולהיווצרות "ציר יוני" בתוך ההנהגה הישראלית (ויצמן ודיין) ששכנעו את בגין לסגת מסיני.

סעיד הדגיש כי בזכות האסטרטגיה שגיבש סאדאת על בסיס ההכרה במגבלות הכוח הצליחה מצרים להחזיר לעצמה את כל סיני, בניגוד ליתר הצדדים בסכסוך עם ישראל, שסירבו לתמוך בו וללכת בדרכו. את החותמת הסופית לטיהור המוחלט של סאדאת, "המנהיג הנצחי", העניק הנשיא סיסי בנאומו, שבו כינה את יוזמתו של סאדאת "האמיצה ביותר בדורו", והעלה על נס את מורשתו.

במוקד התובנות החדשות ביחס לדרכו של סאדאת עמדו ההערכות שהשמיעו בעלי טורים ופרשנים שהיה אפשר להשיג הרבה יותר לו זכה סאדאת בזמנו בתמיכת הפלסטינים והעולם הערבי. לצד זאת השמיעו הדוברים האלה תסכול מתמשך מהסחף המתמיד בחשיבות הסוגיה הפלסטינית בעולם הערבי ובזירה הבין־לאומית ופסימיות בעניין תוצאות הבחירות בישראל.

עורך אל־אהראם מתח קו ישיר בין דברי השבח לסאדאת, שהקדים את זמנו, ו"הופל על ידי מי שהתקנאו בהצלחתו", לבין ניתוח הרקע למבוי הסתום בתהליך המדיני, שיימשך להערכתו גם לאחר הבחירות בישראל. בהסתמכו על נתוני התקשורת הישראלית בדבר סיכויי נתניהו להמשיך ולכהן כראש הממשלה, ולצד "ההקצנה ברחוב הישראלי", הטיל העורך חלק נכבד מהאשמה במצב גם על הפילוג בקרב הפלסטינים, ועל "הגנרלים של האינטרסים הפלסטינים, המסתתרים מאחורי סיסמאות, ומכשילים את כל ניסיונות הפיוס [...] כאשר נדמה בשלב מסוים שהינה אפשר להתקרב לפתרון, גולשים מיד לנקודת האפס".

במאמרו "פלאח ושמו סאדאת" בחר העיתונאי המצרי סלימאן גודה, להזכיר שני כותבים ערבים שהביעו נכונות להכות על חטא ולהכיר בטעות של העולם הערבי, שהתנגד בזמנו לסאדאת: במאמר "לעשות צדק עם סאדאת" בעיתון אל־שרק אל־אוסט ציינה הכותבת התוניסאית אמאל מוסא במפורש שסאדאת לא היה אשם בסירוב העולם הערבי לשתף פעולה עימו, וכי כל מי שאכזבו אותו התחרטו מזמן על שלא שמעו בקולו.

גם הכותב הסעודי חסין שבכשי, במאמרו "מכבדים את סאדאת", ציין את הניסיונות המאוחרים יותר בעולם הערבי להשיג את המינימום ממה שהיה אפשר להשיג אז לו שמעו בקולו של סאדאת: "סיפור חייו של סאדאת הוא סיפור ההזדמנויות המוחמצות של האזור שהרשה לפיגור ולקיצוניות להאפיל על קול ההיגיון [...] והניח לחומייני, חאפז אל־אסד וחסן נסראללה, להרים את נס ההתנגדות [...] ובחשבון פשוט – בִּדקו מה השיג סאדאת לארצו ומה השיגו השלושה לאזור".

עמרו מוסא (לשעבר שר החוץ המצרי ומזכ"ל הליגה הערבית) טען כבר ב־2017 בריאיון לטלוויזיה המצרית, שאלמלא סאדאת היה גורל חצי האי סיני כגורל רמת הגולן, ושיוזמתו התבססה על עיקרון של "דרמה" שבאמצעותו השיג הישגים רבים. מאז הזהיר מוסא בכמה מאמרים וראיונות מיוזמת הסנאט האמריקני להכיר בריבונות ישראל בגולן, ואף טען כי המשך הגדרת הגולן "שטח כבוש" חשובה יותר מחזרת סוריה לליגה הערבית.

לסיכום, החיבור בין ההערכה המחודשת של גדולת סאדאת לנצל את ההזדמנות ולדאוג לאינטרסים של מצרים, לבין התסכול מהיעדר כל סיכוי לפריצת דרך בתהליך המדיני, משקף תסכול מתמשך, גם בקרב אינטלקטואלים שהסתייגו בעבר מיוזמת סאדאת, מהסירוב המתמיד של הפלסטינים להיענות ליוזמות הפיוס של מצרים. בתקופה האחרונה אפשר אפוא להבחין בקולות בעולם הערבי ובהם ביקורת על החמצת הזדמנויות עקב ההתעקשות שלא ללכת בדרכה של מצרים של סאדאת.

מאמרים נוספים