אופק
מאמר
דגל ארגון המדינה האסלמית, מתוך ויקיפדיה
12.07.2021

מצרים: השיח' הסלפי שהתכחש לתלמידיו

חוליית טרור דעא"שית שהרגה שבעה מצרים ופגעה בסמלי שלטון, הועמדה לאחרונה לדין. חבריה הודו במיוחס להם אך טענו בתוקף: הרעיונות שהנחו אותם לא היו שלהם. הם ציפו שהשיח'ים הסלפים שלהם יתייצבו לצדם בבית המשפט ויסבירו שההנחיות הגיעו מהאל בכבודו ובעצמו. לכן, כשאחד השיח'ים עלה על דוכן העדים, תלמידיו הוכו תדהמה
לשבעת האנשים שישבו על ספסל הנאשמים בבית המשפט הפלילי של מחוז גיזה במצרים ב־15 ביוני האחרון לא נותרו סיכויים רבים. לפי האישומים נגדם, חוליית טרור שהשבעה היו חברים בה עמדה מאחורי שורת עברות שדינן עונשי מאסר ארוכים ואף מוות – בין היתר, תכנון וביצוע פיגועים שגבו את חייהם של שבעה שוטרים ושלושה אזרחים מצרים, ניסיונות לחבל בתשתיות אנרגיה חיוניות במצרים, התנקשות בקצין משטרת מצרים ושורה ארוכה של פשעים אחרים בשנים האחרונות. הכול, לפי האישומים, ממניעים אידיאולוגיים – השבעה היו חברים ב"דאעש – סניף אׅמְבַּאבַּה", התארגנות חמושה שנשבעה אמונים לארגון הטרור הקטלני וקיבלה על עצמה את תפיסת העולם הסונית-אסלאמיסטית המיליטנטית והרדיקלית של הארגון "הסלפייה הג'יהאדית" ואת החזון התיאוקרטי המשיחי שאותו הוא הציג לעולם בשנים האחרונות. 
 
הנאשמים לא הכחישו את המיוחס להם, אולם הם טענו בתוקף: הרעיונות שהנחו אותם אינם שלהם. הרעיונות שבשמם ניסו לפגוע בנקודות התורפה של המשטר המצרי החילוני אינם שלהם - הם שמעו אותם באין־ספור דרשות ופסקי הלכה אסלאמית שפרסמו מוריהם, השיח'ים הסלפים מוחמד חוסיין יעקוב ומוחמד חסאן. השבעה לא ביקשו להטיל את האשמה על מוריהם הנערצים או להתכחש להם; הם בטחו בהם. אדרבה, נראה היה שהם מאמינים שבכל רגע יופיעו השיח'ים בבית המשפט, ובאותות ומופתים יוכיחו את מה שלימדו את תלמידיהם: שאת ההנחיות לפיגועים נתנו פסוקי הקוראן, ולמעשה האל עצמו, במטרה לכונן את שלטון האל עלי אדמות ולבטל את מדינת הלאום המצרית. התלמידים קיוו נואשות שמוריהם הנערצים יבואו לעזרתם; לאחר שבפעם הקודמת שזומן לדוכן העדים, השיח' יעקוב פטר עצמו מלהגיע לבית המשפט בתואנה שהוא מתאושש מניתוח, תלמידיו קיוו שהפעם הוא יבוא ויציל אותם. 
 
ואומנם, כשהוא מתנייד בכיסא גלגלים, בגלימה לבנה ובזקן ארוך, השיח' יעקוב הגיע לבית המשפט. אולם כאשר הוא החל לדבר, הדברים לא היו אלה שלהם ציפו תלמידיו. "אינני פוסק הלכה, אינני עוסק בפסיקה ואין לי כל סמכות לפסוק", אמר השיח' והוסיף: "אני קורא מעת לעת בכתבים דתיים, אולם בשום אופן אינני איש דת". התלמידים ההמומים הביטו זה בזה, יש להניח, באין אונים ובפליאה, ושיח' יעקוב הוסיף במו פיו ולמול קהל עיתונאים: "אין לי כל עניין בפוליטיקה, אני לא שייך לשום ארגון ולשום מפלגה; אינני סלפי, ואינני יודע דבר על האידיאולוגיה הסלפית". לכשנשאל לעמדתו בעניין מושג "העדה הנמנעת", אחד מרעיונות הליבה שבשמם פועלים ארגוני הטרור האסלאמיסטיים במצרים, הוא ענה: "מעולם לא שמעתי מונח זה בעבר". לקינוח דבריו הוא העיד בהתייחס לשבעת הנאשמים ההמומים: "אלה אינם תלמידיי. אינני מכיר את האנשים הללו". 
 
מיהו אפוא אותו שיח' יעקוב? האם כפי שמעידים תלמידיו, מדובר במורה כריזמטי שעודד דורות של פעילים ליטול את החוק לידיהם? האם אומנם, כפי שטענו התלמידים, השיח' הטיף לאורך שנים לחזון פוליטי משיחי ואלים והסית לחיסולו המיידי של המשטר המצרי כדי להחליף אותו במדינה אסלאמית לפי כללי ההלכה האסלאמית (השריעה)? שמא, כפי שמעיד השיח' עצמו, הוא איננו מורה ואין לו תלמידים, מעולם לא גילה עניין בפוליטיקה, איננו סלפי קיצוני ואין לו כל חזון תיאורקטי? בטור שפרסם במגזין האינטרנטי הלבנוני דרג', העיתונאי המצרי האני מוחמד טוען כי כשבוחנים את פעילותו הציבורית העשירה של שיח' יעקוב ואת אין-ספור התבטאויותיו בפומבי בעשורים האחרונים, מוכרחים להגיע לאחת משתי מסקנות – או שהוא סובל מבעיית זיכרון חמורה, או שהוא שקרן. 
 
שיח' מוחמד חוסיין יעקוב נולד בשנת 1956 בעיירה אמבאבה שבסמוך לבירת מצרים קהיר. כבר בשנות חייו המוקדמות היה יעקוב מועמד טבעי למעמד של מטיף סלפי בעל השפעה; השכונה שבה גדל זכתה למוניטין של מעוז תומכי האידיאולוגיה האסלאמית הרדיקלית, והוא נהנה מייחוס משפחתי מרשים – אביו וסבו היו שניהם מטיפים סלפים בולטים ושותפים בהקמת ארגוני "דַעוַה", קרי גופי הטפה לשיבה אל חיק האסלאם, משימה שזוכה למקום מרכזי בקרב בעלי אידיאולוגיות אסלאמיסטיות. בעשורים הראשונים לחייו בילה השיח' יעקוב פרקי זמן ארוכים בערב הסעודית, ושם השתלם בלימוד תורות אסלאמיות פונדמנטליסטיות ומחמירות מבית מדרשו של התיאולוג בן המאה ה־18 מוחמד אבן עבד אל־ווהאב. 
 
כאשר שב למצרים מגודל זקן, עטוי גלימה לבנה וחבוש בכיסוי הראש הסלפי המסורתי, שיח' יעקוב נראה כמו מטיף סלפי סעודי למהדרין. במאמר מוסגר ראוי לציין שבשהותו בסעודיה, אימץ השיח' גם אי אלו רכיבים אחרים מאורח החיים הנהוג באליטות הסעודיות: הוא עשה לו הרגל להתנייד ממקום למקום במכוניות יוקרה, הקפיד שלכל מקום תלווה אותו פמליית רכבים מרשימה, ונשא, לפי השמועות, לא פחות מעשרים ושתיים רעיות לאורך שנות חייו. מכל מקום, כאשר שב למולדתו, וכפי שמתבקש מתפקידו החדש, בשנות השמונים החל השיח' יעקוב לבצע במרץ את משימת ההפצה של בשורת האסלאם הקיצוני במצרים. 
 
כך, בעשורים האחרונים של המאה הקודמת היה השיח' יעקוב לאחד מאדריכלי עליית האידיאולוגיה הסלפית במצרים. הוא דרש מעל בימות מסגדים ופרסם עלונים ורשימות פובליציסטיות, ולא הזניח את שוק קלטות השמע. קהל עצום ציפה לדרשותיו המוקלטות, שבהן הזהיר את המאמינים מאש הגיהינום השמורה לחוטאים, בעודו מייבב, מצווח ומשמיע איומים דרמטיים – והללו נעשו למוצר מבוקש במיוחד. בהמשך הרחיב את פעילותו לתחום התקשורת הלוויינית, ולמרות עמדותיו הנחרצות נגד הצפייה בטלוויזיה "מלאת החטאים" – השיח' כיכב בכמה וכמה תוכניות דת פופולאריות. גם המזל עמד לצידו שכן ספק אם היה יכול להצליח – או אפילו להתקיים – בלי התמיכה שקיבל מהמשטר המצרי דאז בראשות הנשיא העריץ מובארק. האחרון אפשר לשיח' יעקוב ולמטיפים כמותו לפעול באין מפריע בשנות השמונים, בתקווה שאותם נציגים של האסלאם הסלפי הרדיקלי יעמידו משקל נגד שיוכל לאזן את האיום המרכזי על משטר מובארק – תנועת האחים המוסלמים. מכל מקום, לאורך עשורים התמיד השיח' יעקוב בהפצת רעיונותיו עד שנעשה, לפי ניסוחו של מוחמד - "האב המצרי של האסלאמיזם בנוסח המפרץ הפרסי", קרי הסלפי.
 
די באמור כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענותיו של שיח' יעקוב שהוא איננו סלפי. אולם חמור מכך, מוחמד סבור שהרעיונות הרדיקליים שהפיץ הלה הסיתו, הלכה למעשה, גם לג'יהאד – מונח שבהקשר זה פירושו טרור אידיאולוגי אסלאמיסטי. אומנם, לא, הוא לא הטיף לג'יהאד באופן מפורש, שכן פעולה כזו איננה מקובלת גם בחוגים הקיצוניים ביותר במצרים, ועלולה להמיט על מבצעיה האשמות בטרור. עם זאת, השיח' יעקוב לא נמנע מלהגדיר את מנהגיהם של הקופטים המצרים כחטא חמור, והוקיע אזרחים מצרים שעסקו בבנקאות (הלוואה בריבית אסורה לפי חוקי האסלאם), שחגגו את יום האהבה הלועזי, שעסקו בזמרה, ואת יתר מי שלפי התפיסה הסלפית המחמירה נהגו מנהגי כפירה. השיח' יעקוב לא הטיף בפירוש לג'יהאד נגד הללו, אולם נראה שהוא לא היה צריך לעשות זאת: לא היה דרוש יותר מהוקעתם, באין־ספור דרשות ופסקי הלכה כדי שמצרים צעירים שהתחנכו על דבריו של השיח' יקימו בשנות התשעים והאלפיים תאי טרור ויצאו למתקפות אלימות המכוונות לבנקים ולמקומות בילוי. 
 
בשנים הבאות הלכו והקצינו עמדותיו הפומביות של שיח' יעקוב. הימים היו ימי הטלטלה הפוליטית שבין השנים 2011—2013, עת הופל משטרו של מובארק ופינה את הבמה לשלטון קצר מועד של הנשיא מוחמד מורסי מתנועת האחים המוסלמים, שתם גם הוא בהפיכה צבאית. באותה תקופה, שיח' יעקוב אף הוא לא טמן את ידו בצלחת השיח הציבורי. בניגוד לציפיות, הוא ויתר מנהיגי הסלפים עשו יד אחת עם שלטון האחים המוסלמים, ויחד פעלו לשינוי החוקה המצרית באופן שיעשה אותה אסלאמית יותר וליברלית פחות. 
 
השיח' יעקוב בתורו הגדיר כג'יהאד, היינו כחובה דתית, את ההצבעה במשאל העם בעד נוסח החוקה הפרו־אסלאמי. את ההצבעה נגד הנוסח המתוקן, מאידך גיסא, הוא כינה "מסירת מצרים לידיהם של הליברלים, החילונים ויתר אויבי הדת". את מערכת התעמולה הוא כינה "מלחמת הקלפיות" (עַ'זְוַה אַ־סַנָאדִיק), כאשר המילה עַ'זְוַה היא רמז ברור למלחמות הקודש שניהלו הנביא מוחמד ויורשיו נגד הכופרים בראשית האסלאם. לאחר שאותו נוסח אושר, מיהר שיח' יעקוב להכריז שמצרים "אמרה כן לאסלאם" ושכעת היא קרובה יותר לאל; ועוד הוסיף וקיווה שעד מהרה תהפוך ל"מדינת הלכה" שרעית למהדרין. באותה נשימה הוא הרבה להספיד במילים חמות מנהיגים של ארגוני טרור סלפים מיליטנטים שהלכו לעולמם, ובכללם כמה ממוריו של מנהיג ארגון אל־קאעדה המכהן השיח' איימן א־זוואהרי. בקצרה, במסגרת הדברים שיכול היה לומר בלי להיחשד בהסתה לטרור, השיח' יעקוב מיצה עד תום את מרחב ההתבטאויות הפומביות שיכול היה להשמיע בשבח הג'יהאד ובקריאה לכינון תיאוקרטיה אסלאמית פונדמנטליסטית במצרים. 
 
לאור כל האמור, טוען מוחמד, אין כל קשר בין המציאות לבין מבחר ההכחשות וההיתממויות שהשמיע שיח' יעקוב בעדותו. כיצד יכול השיח' לטעון שהוא איננו פוסק הלכה, כאשר מאז שנות השמונים הוא מפרסם מעל כל במה אפשרית אין־ספור חוות דעת בנושאים הלכתיים שונים? מנין לו התעוזה להעיד בשבועה כי הוא איננו איש דת, כשזה כמה עשורים שהוא מתנהג כאיש דת ומציג עצמו בהתאם, נהנה מכוח ציבורי תודות ליוקרתו הדתית ואף מופיע דרך קבע בתוכנית טלוויזיה ששמה "מועצת אנשי הדת", לא פחות? כאחד מהאדריכלים החשובים של מלאכת יבוא האסלאם הסלפי אל מצרים במאה שעברה, ובעודו לבוש בתלבושת סלפית מסורתית, כיצד הוא יכול להצהיר ש"איננו יודע דבר וחצי דבר על הסלפייה"? כיצד הוא יכול להכריז "אין לי כל קשר לפוליטיקה ואינני שייך לשום תנועה", אחרי עשורים ארוכים שבהם הוא איננו חדל לנקוט עמדות בנושאים פוליטיים שונים ומטיף, הלכה למעשה, לכינון תיאוקרטיה במצרים? ובעיקר, תמה מוחמד, כיצד הוא מסוגל להביט בעיני אותם תלמידים – שבשם רעיונותיו סיכנו את חייהם שלהם ושפכו את דמם של מצרים רבים חפים מפשע – ולומר "הם אינם תלמידיי, אינני מכיר אותם"? 
 
בשורת שאלות נוקבות אלה חותם מוחמד את הטור שלו, ונראה שלדידו מדובר בשאלות רטוריות. בלי לומר זאת במפורש, מוחמד רומז שהשיח' יעקוב הוא אופורטוניסט ותו לא; לדבריו מדובר בסך הכול באדם תאב כוח ופגום מבחינה ערכית, שנהנה מן ההשפעה שלה הוא זוכה ומן ההערצה שחשים כלפיו מצרים רבים בדיוק כשם שהוא נהנה מנסיעה במכוניות יוקרה ומחיים לצד מספר דו־ספרתי של רעיות. לשם השגת אותם תהילה וכוח שאין דבר בינם לבין רוחניות, השיח' איננו בוחל בהסתה לאסלאם רדיקלי ולאלימות, אולם אידיאולוגיות אלה הן לצנינים בעיניו; הוא אדיש לגורל חסידיו, ולשום ערך דתי אין זכר ברגע שסכנה מרחפת מעל לשיח' עצמו. 
 
ככל שהצגת הדברים באופן זה עשויה להיראות פשטנית במקצת, נראה שיש בנקודת המבט של מוחמד מן הצדק. שיח' סלפי שמתכחש לעקרונות שהדגיש ולתלמידים שהעמיד איננו עניין של מה בכך. בניגוד לגרסת האסלאם הפוליטי של תנועת האחים המוסלמים המצרית, אשר חולקת עם התנועות הסלפיות שאיפה לכינון תיאוקרטיה אסלאמית, אולם נכונה יותר מהן לקבל פשרות וויתורים למראית עין בדרך להגשמת מטרה זו – התנועות הסלפיות נוטות לדחות גישות פרגמטיסטיות; כפי שהראו ארגוני טרור אסלאמיים מיליטנטיים בשנים האחרונות, הקצנה אידיאולוגית היא לחם חוקן של תנועות אלה. דומה אפוא שהפליאה של מוחמד לנוכח הקלות הבלתי־נסבלת שבה נסוג שיח' יעקוב מכל הצהרותיו מהולה בזעם – כיצד זה התאפשר אפילו לאותו שיח' יעקוב, שכלל איננו מחזיק באותו להט אידיאולוגי סלפי אופייני, לחולל נזק כה גדול ולסכן את ביטחונה של מצרים בטרם הושתק? 
 
זוהי שאלה חשובה, אולם מסוכנת. כיום, האשמה ברדיקליזם אסלאמי ובטרור היא "מילת הקסם" שבה משתמש המשטר המיליטריסטי המצרי כל אימת שהוא מעוניין להחניק ביקורות נגדו ולחסל את המתנגדים לו מבית. כפי שמראה הניסיון העגום מתקופת שלטונו של מובארק, הכרזת מלחמת חורמה על תנועות אסלאמיסטיות במקום ניסיון להגיע עימן להידברות, עשויה בעיקר לחזק אותן או להוליד להן חלופה גרועה יותר. אין ספק שחשוב למנוע מדמויות כמו שיח' יעקוב להסית לאלימות. אולם לא פחות מכך – חשוב להבטיח שתנאי חייו וזכויותיו של הציבור המצרי יישמרו וישופרו באופן שלא יוליך אותו אל זרועות מטיפים אלימים וחסרי ערכים כמו השיח' מוחמד חוסיין יעקוב. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים