המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
העיר אלג'יר (SofieLayla Thal, Pixabay)
30.04.2019

"מהפכת החיוך" באלג'יריה – מה קרה? מה הלאה?

השאלה המרכזית העולה כעת באלג'יריה היא לאן מועדות פני המדינה. לכאורה, נוצרה הזדמנות יוצאת דופן לציבור להשיב לידיו את הפוליטיקה הלאומית שנלקחה ממנו בתקופת בותפליקה, למעשה, יש מעט סיבות לאופטימיות
מחודש פברואר עוברת אלג’יריה טלטלה חברתית ופוליטית שכבר הספיקה לחולל שינויים משמעותיים בשלטון, ואם תימשך, היא עשויה להוביל למפנה באופי המשטר ובתרבות הפוליטית. לאלג’יריה, המדינה הגדולה ביותר בשטחה ביבשת אפריקה ואוכלוסייתה נאמדת בכ־41.5 מיליון נפש, היסטוריה קשה של אירועים אלימים: שלטון קולוניאלי צרפתי אכזרי שנמשך 132 שנים והסתיים ב־1962 לאחר מלחמת עצמאות עקובה מדם ("מהפכה" בטרמינולוגיה הפוליטית האלג’ירית); התמודדות עם אתגרים חברתיים וכלכליים לאחר קבלת העצמאות; עליית האסלאם הפוליטי בסוף שנות ה־80, ודיכוי זרמים האלה על ידי המשטר וכוחות הצבא במלחמה פנימית קשה בשנות ה־90.
 
המחאה הנוכחית מבשרת על פרק חדש בהיסטוריה הזאת, פרק של מחאה ציבורית לא אלימה (עד עתה). ההפגנות פרצו על רקע התנגדות ציבורית להמשך שלטונו של הנשיא עבד אל־עזיז בותפליקה, ובהתפטרותו של בותפליקה בחודש שעבר הן השיגו לכאורה את מטרתן. השאלה הנשאלת כעת היא אם המחאה הנרחבת תימשך כדי לחולל תמורות נרחבות יותר בחיים הפוליטיים במדינה, או שתיבלם בשל מחלוקות פנימיות בקרב פעילי המחאה, לצד דיכוי מצד המשטר. סקירה זו תדגיש כמה מאפיינים בולטים במחאה האחרונה, ואת האפשרויות המסתמנות באשר לסיכוי לשינוי עמוק במבנים הפוליטיים והחברתיים באלג’יריה.
 
העילה לפרוץ המחאה הייתה ההודעה על מועמדותו של בותפליקה לתקופת כהונה חמישית. בותפליקה נבחר בפעם הראשונה בשנת 1999 בתמיכת הצבא, והבטיח לשים קץ למלחמה הפנימית. הוא עבר אירוע מוחי ב־2013 ומאז מתקשה לתפקד. ניהול המדינה בפועל עבר לידי מה שמכונה באלג’יריה ה־POUVOIR (הכוח, העוצמה) – קבוצה לא מגובשת של ראשי מערכת הביטחון, מקורבים ובני משפחה של בותפליקה ואנשי עסקים בעלי אינטרסים שונים. חוסר השקיפות והסגירות של מערכת זו מקשה מאוד על הבנת הפוליטיקה האלג’ירית. הקשיים הכלכליים הגוברים באלג’יריה (מדינה המייצאת נפט וגז טבעי שמחיריהם בירידה) והתסכול הכללי מאדישות המשטר למצוקת האזרחים, המריצו את הציבור לצאת ולהפגין.
 
בהקשר זה יש לציין שאלג’יריה לא הושפעה במיוחד מההתקוממויות שפרצו במסגרת ה"אביב הערבי" ב־2011, בעיקר על רקע הטראומה הציבורית מהאלימות הפנימית של שנות ה־90 והמצב הכלכלי הטוב יחסית, שאפשר למשטר למנוע תסיסה חברתית באמצעות השקעות בתשתיות ובכלכלה. ההפגנות השבועיות בשבועות האחרונים עברו בשקט יחסי וללא נפגעים, בעיקר הודות לריסון של המשטר, שביקש להימנע מעימות אלים עם המפגינים, עימות שהיה יכול לשלהב את הרוחות עוד יותר.
 
בשבועות שחלפו ניסה המשטר, בלא הצלחה, להציע למפגינים פתרונות לסיום המשבר, ובהם הבטחה שבותפליקה יכהן תקופת כהונה מקוצרת ובה בעת תכונס ועידה לאומית שתדון בעתיד הפוליטי של אלג’יריה; הבטחה שבותפליקה לא ירוץ לכהונה חמישית, לצד דחיית הבחירות, ובסופו של דבר, הבטחה לסילוקו של בותפליקה מהשלטון ולקיום בחירות חדשות לנשיאות ב־4 ביולי. להלכה, הבטחה זו הייתה אמורה לספק את המפגינים, למעשה, ההפגנות נמשכות, והדרישות עולות ונעשות שאפתניות הרבה יותר – לעצב מחדש את המערכת הפוליטית ולסיים את "המהפכה האלג’ירית" משנת 1962 שטרם מומשה. השאיפות האלה והאופטימיות המלווה אותן הולידו כבר שם למהפכה שאולי מסתמנת: "מהפכת החיוך".
 
ראוי לשים לב למאפייני המפגינים עד כה. רוב המפגינים הם עירוניים, אזרחים מן השורה מרקע מגוון, שעד עתה הביעו תמיכה, גם אם שקטה, בבותפליקה ובאנשיו. הם חשים שהאמנה החברתית למחצה ש"עבדה" בתקופת בותפליקה – חיים חומריים נוחים יחסית, לצד שחיתות ממשלתית נסבלת מבחינתם – הולכת ומסתיימת. המצוקה הכלכלית והביקורת של הציבור הזה על אופי השלטון נתקלו בהזדמנות להביע את טענותיהם ואולי אף מעבר לכך.
 
בקרב המפגינים יש הרואים במצב שנוצר אפשרות ליזום תהליך פוליטי משמעותי של צדק מעברי וטיפול רציני בבעיות חברתיות ופוליטיות שנותרו מהמלחמה הפנימית של שנות ה־90, ואף מתקופת המאבק לעצמאות. לעומת זאת, שרידי הקבוצות האסלאמסיטיות (שהובילו את המחאה הפוליטית בסוף שנות ה־80) נמנעו מלהשתתף בהפגנות, אם בשל חולשה כללית שלהם, אם מחשש שמעורבותם תגרור דיכוי קשה מצד המשטר. מפלגות אופוזיציה אחרות, הנהנות ממידה קטנה מאוד של לגיטימציה ציבורית, התקשו אף הן להתנחל בלבבות המפגינים.
 
תנועת המחאה נמנעה עד עתה בכוונה מלהעמיד בראשה מנהיג בולט, בין השאר, על רקע הרב־גוניות החברתית שמאפיינת אותה. אחת הדמויות הזוכה לעניין בכל זאת בקרב המפגינים הוא מוצטפא בושאשי, עורך דין ופעיל זכויות אדם ותיק, שנעשה דובר מרכזי, ועשוי למלא תפקיד חשוב בתהליך פוליטי לשינוי פני המדינה, אם אכן יחל תהליך כזה. העובדה שהשלטונות מנעו ממנו לנאום בפומבי בכמה עצרות מעידה שקולו ותוכן דבריו זוכים לתהודה. בתוך כך יש להדגיש את גיל המפגינים הצעיר. רבים מהם הם כבני עשרים שגדלו ובגרו בצילו של בותפליקה, ואין להם זיכרון אישי מאירועי שנות ה־90. עד עתה אלג’יראים מבוגרים יותר מגלים הססנות רבה יותר לנוכח ההפגנות, מחשש שהן יובילו לדיכוי קשה מצד המשטר ולאלימות פנימית מחודשת.
 
השאלה המרכזית העולה כעת באלג'יריה היא לאן מועדות פני המדינה. לכאורה, נוצרה הזדמנות יוצאת דופן לציבור למלא תפקיד פעיל בפוליטיקה הלאומית, ש"נלקחה" ממנו בתקופת בותפליקה, ולמעשה כבר מקבלת העצמאות והשתלטות "חזית השחרור הלאומי" (ה-FLN, התנועה הלאומית האלג'ירית) על המדינה לאחר מכן. המפגינים מודעים היטב לאירועי העבר באלגי’ריה, ולמחאות שדוכאו או הוקהו (באמצעות קואופטציה ומהלכים אחרים).
 
האלג'ירים רואים בגורל המהפכה במצרים בבואה של אירועי סוף שנות ה־80 בארצם, ולכן סוברים שהיא תמרור אזהרה שיש להיזהר ממנו. לעומת זאת, תהליך המעבר שעברה תוניסיה לאחר המהפכה שם ב־-2011, שכלל בחירות לאספה זמנית שתנסח חוקה חדשה ותקים מוסדות פוליטיים חדשים, מוכר באלג’יריה ומעורר עניין. למרות זאת, תהליך חוקתי כזה מעולם לא התקיים באלג’יריה, וספק אם כרגע ישכילו הכוחות הפוליטיים להתאחד כדי לממשו.

מעל לכל השאלות האלה מרחפת עמדת המשטר ומערכת הביטחון – אותו POUVOIR כול יכול. למעט מסקנתם (המאוחרת) שהגיעה השעה לסלק את בותפליקה, עד כה אי אפשר להצביע על סימן או על איתות מצידם שבכוונתם להרהר באפשרות לשנות את אופי המשטר ולוותר על כוחם. גם אם המפגינים יציעו ערבויות והבטחות שהם יימנעו ממהלכים נגדם לאחר שיסתלקו מהשלטון, ההיסטוריה האלג’ירית אינה מספקת למפגינים סיבות טובות לאופטימיות. 
 

ד"ר דניאל זיסנויין הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. תחום מחקרו הוא ההיסטוריה המודרנית של צפון אפריקה.

מאמרים נוספים