מאמרים

ניתוח ופרשנות
ילד אוסף בגדים מבית שהושמד במבצע האחרון בעזה. רויטרס
28.11.2019

הכוכבים מסתדרים לעוד מבצעים רבים בעזה

הדרג המדיני מצליח לנרמל את המצב בעזה באמצעות שימוש במטאפורות מעולמות הטבע, הספורט והרפואה. כך מכניסים את הציבור בישראל לתרדמת ואדישות כלפי הלחימה המתמשכת

לאחר הפצצתה של הדירה שבה ישן בהא אבו אל־עטא, פעיל הג'יהאד האיסלמי, ב־12 בנובמבר 2019, לפנות בוקר, טען ראש השב"כ נדב ארגמן בהופעתו במסיבת עיתונים, לצד הרמטכ"ל וראש הממשלה, שהפעולה הצבאית נעשתה "אחרי שהכוכבים הסתדרו ואפשר היה לפגוע בו במקום הנכון ובזמן הנכון".

לא מדובר ב־star-crossed lovers מ"רומיאו ויוליה", שהגורל קבע שיתאהבו זה בזו למרות סכסוך בין המשפחות, אלא בחיסול מתוכנן מראש שהיה אמור לבטא מדיניות מסוימת. אמירתו של ראש השב"כ ארגמן הייתה ניסיון להתגונן בפני הטענה שראש הממשלה מנסה לחולל מלחמה כדי להשפיע על הניסיון להרכיב את הממשלה. אמירה זו גם משתמשת באסטרטגיית שיח ידועה, נטורליזציה, הקובעת שפעולות צבאיות הן תוצאה הכרחית של חוקי הטבע, ולא החלטה של בני אנוש, מין גורל של "כוכבים שמסתדרים".

באותו המעמד אמר ראש השב"כ גם ש"הסיכול הלילה התרחש בעיתוי הנכון ביותר מבחינה מקצועית ומבצעית" – אמירה שגם היא מרחיקה את ההחלטה לחסל את אבו אל־עטא מכל הקשר פוליטי. מבחינת ארגמן, התנאים היו נכונים ולכן חיל האוויר פעל. עצם העובדה שנתניהו הופיע ליד הרמטכ"ל וראש השב"כ (הממעט להופיע בציבור) היה ניסיון להרחיק את הפעולה הצבאית מההקשר הפוליטי ולהטמיע אותה בהקשר צבאי.

אסטרטגית השיח הזאת מצטרפת לאסטרטגיות שיח ידועות אחרות לנרמול לחימה, כגון –
  • דה־הומניזציה של הצד השני – אבו אל־עטא אינו בן אנוש, אלא "פצצה מתקתקת", לפי נתניהו, והֶרג המשפחה השלמה בהפצצת חיל אוויר "לא היה צפוי" – סוג של תקלה תכנית.

  • שימוש במטאפורה מעולם הספורט לתיאור הלחימה – האלימות של המלחמה מוצגת כסוג של משחק, ובמקרה שלנו, כינוי המבצע "חגורה שחורה", הלקוח משפת הג'ודו, או השימוש הרב במונח "סבב", המזכיר קרב אגרוף.

  • שימוש במטאפורה הרפואית הידועה "תקיפות כירורגיות" כדי לתאר הפצצות – כדי לתת רושם שההפצצה מכוונת רק למטרה אחת – הריגתו של המחבל (גם אם במקרה הזה נהרגה גם רעייתו), וגם את הרושם שהמבצע הוא סוג של טיפול רפואי.

הדרג המדיני מצליח לנרמל המצב הלא נורמלי מול עזה באמצעות שימוש במאטפורות מעולמות הטבע, הספורט והרפואה. ואכן, בזכות שיח הנרמול רוב הציבור בישראל כבר פיתח אדישות כלפי הלחימה השגרתית ולא שואל את עצמו איזו מדיניות היא משרתת

הפעם נגמר ה"סבב" אחרי שלושה ימים, בלי נפגעים ישראלים, עם 32 הרוגים פלסטינים, ובהשגת הפסקת אש עם הג'האד האיסלמי. לאחר שהחיים נעצרו באזורים שלמים במדינה חזרנו לשגרת אופרת הסבון של ניסיון הרכבת הממשלה, בלי לחשוב אם החיסול של אבו אל־עטא היה נחוץ, ואם הוא תרם במשהו לביטחון המדינה או לקידום המטרות המדיניות בעזה.

ה"רוטיניזציה" של הלחימה בעזה אינה משתיקה רק את השאלות הפשוטות, כביכול, אלא גם את השאלות המורכבות יותר. הרי כבר לפני 13 שנים, מיד לאחר השתלטות החמאס על הרצועה, הייתה מדיניות הסגר על עזה אמורה ללחוץ על השלטון החדש ולהשיג הישג מדיני. נדמה אפוא ש־13 שנים הן זמן מספיק להבחין שמטרות אלו לא הושגו – אבל שיח הרוטיניזציה משכיח מאיתנו שאמורה להיות מדיניות כלשהי בפעילות מול עזה. אין לנו תשובות לשאלה מדוע הניגון הזה חוזר בעזה פעם אחר פעם, משום שאיננו יודעים מהן השאלות שעל הפרק. הרוטיניזציה של הלחימה מביאה את הציבור הישראלי לאדישות, ואפילו לסוג של הרדמה כלפי המצב המתמשך.

שתיקתן של התקשורת ושל האופוזיציה הישראלית רועמת במיוחד. מלבד קולות ספורים בתקשורת הישראלית, הרוב מקבלים את הטענה שהחיסול הזה היה פעולה "צבאית", "מקצועית" ו"אסטרטגית", טענה הנתמכת בעובדה שהצבא לחץ על הדרג הפוליטי לאשר את החיסול. אולם, למעשה, אין הפרדה של ממש בין הצבאי לפוליטי. מדיניות הסגר ומדיניות (או חוסר מדיניות) החיסולים אמורות לבטא מטרות פוליטיות, אך מטרות אלו אינן ברורות לציבור, ואולי אינן ברורות גם לדרג המדיני.

עם זאת, מטרה אחת של המדיניות הישראלית בעזה ברורה דווקא: הרצון לשמר את ההפרדה בין הגדה המערבית לבין עזה, בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס, כדי שלא יהיה נציג לגיטימי פלסטיני אחד מאוחד שאפשר לשאת ולתת איתו. מדיניות ההפרדה משרתת להפליא את מדיניות ה"אין פרטנר", והציבור הישראלי, המעוניין ברובו לחיות בשלום עם שכנינו, בקושי שואל את עצמו אם המדיניות מול עזה משרתת אינטרס ישראלי כלשהו. אנחנו תקועים במצב לא נורמלי מתמשך ובלתי משתנה ובשיח המתעקש לנרמל אותו.
מאמרים נוספים