מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
פינוי עמונה, פברואר 2006 (אבי אוחיון, לע"מ)
17.03.2019

חקר הימין הרדיקלי בישראל: בין אמפתיה להבנה

איך מתגברים על הדיסוננס הקוגניטיבי שמעוררת ההכרה שלא כל בעלי הדעות המגונות הם אנשים מגונים? איך ראוי לחקור קיצוניוּת וקיצונים? על הגבולות שבין אמפתיה והבנה בביצוע מחקר אנתרופולוגי על הימין הרדיקלי בישראל
אין זה מתפקידי להדביק לאנשים תארים של טוב או רע. אני אוסף, ממיין, מסדר, עבֶד זוטר בהיכלי הדעת; אני מפרש ומנסה לתת לדברים צורה ולשרטט את כיוונם; אך למילים חיים משלהן; לא תוכל ללכדן או לבלמן או לרסנן; גוונים רבים להן, והן מכסות ומגלות, ומאחורי כל שורה כתובה אורבת סכנה.
 
"אמנם מעולם לא דיברנו, אבל הגיעה השעה".
(מאיר אטינגר, על אהבה ושנאה)
 
 
בכתבה שפורסמה לאחרונה אמר הפרופילאי דר פלג – שעבד במשך שנים ב"מדור לפסיכולוגיה חקירתית" במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה – כי כדי להיות פרופילאי אתה נדרש להיכנס לראשו של המבצע; עליך לחיות את סיפורו שלו כסיפורך שלך. לדבריו, "ההזדהות היא קרדינלית".

בעבודתי אני נתקל במי שמוגדרים על ידי החברה והמדינה "רוצחים", "טרוריסטים" או "גזענים". ומכאן נשאלות השאלות: האם אני אכן נדרש להיכנס לראשם, לחיות את סיפורם כמו את סיפורי שלי? האם אני נדרש להזדהות איתם – לגלות אמפתיה כלפיהם?
 
התרבות הדומיננטית במדינת ישראל רואה בדרך כלל בימין הרדיקלי והקיצוני בישראל "ארץ לא נודעת" (terra incognita), ארץ שמפות של ימי הביניים תיארו אותה כמיושבת במפלצות מעוררות אימה – דמויות של אחרוּת המאכלסות את אזורי הספר שבהם ההיגיון מכזיב והדמיון משגשג. מפלצות אלו מייצגות חוויות של קיצוניוּת; הן חותרות תחת הקטגוריות המבוססות שלנו ומאתגרות אותנו לחשיבה מחודשת. מכיוון שהן מאיימות על הידוע באמצעות הלא־ידוע, הן מעוררות לעיתים קרובות חיל ורעדה.
 
ג'פרי קפלן – מחלוצי חוקרי השדה של תת־תרבויות קיצוניוֹת, טרוריסטיוֹת ואלימוֹת – תיאר חוויה המשותפת גם לי:
מה שמצאתי כמעורר השתאות ביותר היה שהמפלצות של הארץ הלא־נודעת לא היו, במבט קרוב יותר, מפלצות כלל. אנשים אלו החזיקו אכן בעמדות פוליטיות מעוררות סלידה, ובדעות דתיות המושתתות על פרשנויוֹת פַנטיוֹת חריגות של כתבי קודש; אולם, יהיה מבנה אמונתם כאשר יהיה, הם לא היו מפלצות. הם לא היו האנשים האלימים וחדורי השנאה שציפיתי למצוא [...]. מה שהטריד אותי יותר מכול: כיצד אנשים אלו יכולים להיות דומים לנו כל כך?
 
אנו מצפים שאנשים בעלי דעות מגונות יהיו אנשים מגונים, אבל במקרים רבים – כמו אלו של יורם שקולניק (מי שרצח מחבל כפות על רקע אידאולוגי ב־1993), שלומי דביר־זליגר, עפר גמליאל וירדן מורג (שהיו מעורבים בהנחת עגלת נפץ על יד בית ספר לבנות בא־טור, ב־2002), או מאיר אטינגר (שנחשד בגיבוש "תשתית המרד") – הם אינם כאלה. מצאתי שרבים מהאנשים שבהם פגשתי בשדה הם לא רק אינטליגנטים, אלא גם רגישים, עדינים, ואף ישרי דרך על פי אמונתם.
 
אנו נדרשים להתגבר לעיתים על הדיסוננס הקוגניטיבי המתעורר מתוך ההכרה שדעות מתועבות עשויות להינשא בידי אנשים שהם עצמם נראים רחוקים מהיות מתועבים. עלינו להכיר בכך שבני אדם הם רבי־פנים; הם מגלמים, בכפיפה אחת, צירופים פרדוקסליים של אנוכיות והיעדר אנוכיות, טוּב לב ורוע לב, או מערכות שונות של מוסר – האחת מכוונת כלפי "קבוצת הפנים", האחרת – כלפי "קבוצת החוץ". מכיוון שלאנשים מושחתים עשוי להיות צד של אחווה ועדינות, אנו מהססים לגלות אמפתיה כלפי צד זה של אישיותם מחשש להיראות כמי שמצדיקים את פשעיהם.
 
מכל מקום, כפי שאומר ריצ'רד קרנֵי, המפתח אינו להרוג את המפלצות שלנו, אלא ללמוד לחיות איתן. בדרך זו יש תקווה שהן ילמדו בסופו של דבר לחיות עם עצמן, ויחדלו מהפיכת אחרים לשעירים לעזאזל. עם זאת, אימוץ מפלצות אל ליבנו אינו אומר שעלינו להזמינן לארוחת ערב או לסעודת שבת. עלינו להאיר פנים למפלצות אחדות, ולהיאבק ולנהל מלחמת חורמה באחרות. חיוני לפיכך להבדיל ביניהן.
 
אולם, כפי שמתברר, ההבחנה הזאת – לפחות ההבחנה מראש, ולא בדיעבד – אינה פשוטה כלל ועיקר. במחקרי הנרחב על "מחתרת בת עין" הראיתי שעוד לא הוכח שפרופילאות של טרוריסטים היא כלי מועיל בלחימה בטרור. שום מחקר עכשווי לא מצא עדות לפסיכופתולוגיה מובחנת בקרב מי שביצעו מעשים של אלימות או טרור שהמניע שלהם דתי. מכל מקום, מונחים של תכונות אישיוֹת אינם מספיקים כדי להבין מדוע אנשים מסוימים נעשים טרוריסטים ואילו אחרים אינם נעשים כאלה (עמ' 76).
 
ההסכמה הכללית שהתפתחה בקרב החוקרים היא שאין סיבה משכנעת להאמין שטרוריסטים הם בלתי שפויים או בעלי פרופיל פסיכולוגי ייחודי. זאת ועוד, המחקר לא העלה פרופיל אתני או אישיותי מיוחד לטרוריסטים. אחד הממצאים הבולטים המונע אפשרות מעשית כזאת היא הנורמליוּת, הרציונליוּת והיעדר הפסיכופתולוגיה המתגלים בהקשר זה. פרופילאות פסיכולוגית המשלבת תכונות אישיוּת מוגדרות אבל רווחות – כמו תוקפנות או חיפוש ריגושים – אינה ייחודית דיה כדי שתהייה יעילה ללחימה בטרור. לפיכך, נראה כי אי אפשר להציע פרופיל פסיכולוגי מובחן ל"טרוריסט".
 
אם אכן קיימים פרופילים מניעתיים של טרור, הם מבוססים על דעות קדומות פשטניות (מה שיוצר, לדוגמה, בעיה של "פרופילאות גזעית"). הסכנה הטמונה בייחוס תכונות מסוימות לאוכלוסייה מוגדרת – כמו "מתנחלים", "חברי גוש אמונים" או "נוער הגבעות" – גלויה לעין.
 
"אומרים שאנו ממלכת אלימות וגזענות,
ונהפוך הוא – אנחנו נוהגים באחווה ובעדינות".
(מאיר אטינגר, על אהבה ושנאה)
 
בשל המאפיינים הייחודיים של פעילי ימין רדיקלי וקיצוני – המבליטים את ההבדל האידאולוגי והפוליטי המהותי הקיים לא פעם בין החוקר לבין הנחקרים, והמעוררים קשיים רגשיים ואתיים המשפיעים על הגישה לשדה ועל יצירת קשר ממושך עם הנחקרים – האתגרים העומדים בפני החוקר המבקש לקיים מחקר "קרוב" נכבדים.
 
מחקרי "רוע" (evil) – כמו אלו העוסקים ברוצחים, ב"טרוריסטים" או בגזענים – נחשבים בעייתיים במיוחד. לפיכך, מחקרים בקרב קבוצות ימין רדיקלי וקיצוני נדירים. אנשי אקדמיה מעטים מעוניינים להשקיע את המשאבים הניכרים הנדרשים לשם גישה לשדה, יצירת יחסי אמון, ומגע אישי קרוב לאורך זמן עם יחידים, עם קבוצות ועם ארגונים המעוררים בהם דחייה ולעיתים אף סלידה ומיאוס. הבעיה העיקרית של חוקרים רבים אינה שהם אינם מסוגלים לערוך מחקרים כאלה, אלא שהם אינם חשים בנוח לערוך אותם. הסוציולוגית קתלין בליי, חוקרת הפעילים הגזענים בארצות הברית, מעידה כי מחקר "קרוב" של קבוצות גזעניות ואלימוֹת הוא מתיש ולעיתים קרובות גם מפחיד ומסוכן; זאת הסיבה שחוקרים מעטים כל כך משוחחים עם חברי קבוצות כאלה, מראיינים אותם, או עורכים מחקרי תצפית משתתפת בסביבת פעולתם.
 
מעבר להיבט האישי־הנפשי, מחקרים כאלה עשויים להיות כרוכים גם בסטיגמטיזציה חברתית של החוקר: מחקר של יחידים וקבוצות המעוררים דחייה מלוּוה לעיתים קרובות בביקורת חריפה כלפי החוקר, הנובעת מעצם המגע האישי שלו עם ה"נגועים" (contaminated) – מגע המביא לכאורה ל"הידבקות" (contamination). החוקר נתפס לא פעם כ"אשם בגלל קִרבה" (guilty by association) שהוא מקיים עם יחידים וקבוצות כאלה.
 
גינויים כלפי מי שעורכים מחקרי שדה בקרב קבוצות כאלה נשמעים לא רק מקרוביהם ומידידיהם של החוקרים אלא גם מעמיתיהם. הם תוהים: האם יש להם זיקות נסתרות לקבוצות אלו? האם הם לא יהפכו לטרף קל וימכרו את נשמתם לשטן? האם הם יכולים להימנע מלשרת את מושאי מחקרם ולשמש להם שופר? האם הם אינם מסתכנים בתמימות, בהיעדר גישה ביקורתית ובשאננות שלא במקומה?
 
"אספר מה שקורה בדרום הקרוב,
והלוואי שגם אותנו תתחילו לאהוב".
(מאיר אטינגר, על אהבה ושנאה)
 
גישה רווחת גורסת כי ניסיונות להבין את הטרור או להסביר אותו פירושם לגלות אמפתיה כלפיו. כפי שאראה בהמשך, לגישה זאת אין בהכרח על מה להסתמך. חוקר ימין רדיקלי או קיצוני נדרש לשמור על איזון ראוי בין "הזדהות־חסר" לבין "הזדהות־יתר". הראשונה עשויה להביא להצטרפות בלתי מובחנת לטון הכללי של גינוי אוניברסלי, מתוך היצמדות לתפיסות סטראוטיפיות, ואילו השנייה עשויה לגרור עיוותי הכרה ותפיסה. בהקשר הייחודי של פעילי טרור, אנו מתמודדים במיוחד עם מה שנודע כ"תסמונת סטוקהולם" (בעקבות אירוע מ־1973, שבו עובדי בנק בעיר סטוקהולם שבשוודיה שנקלעו לשוד והיו בני ערובה במשך כשישה ימים, הזדהו לבסוף הזדהות עמוקה עם חוטפיהם ואימצו את נקודת מבטם).
 
מכאן אנו מגיעים, כמתבקש, לסוגיית האמפתיה. "אמפתיה" היא מושג חמקמק בעל משמעויות רבות, המתמזג עם צורות שונות של תגובות רגשיוֹת אחרות. בעשורים האחרונים מושג זה ממלא תפקיד מרכזי בתחומים שונים – כמו פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, אנתרופולוגיה אבולוציונית, ביולוגיה, וכן תחומים נוספים של לימודי חברה ותרבות.
 
בעקבות הפילוסופים הסקוטים דייוויד יוּם ואדם סמית השתמש הפילוסוף הפרוסי יוהאן הרדר (Herder, 1744-1802) במונח Einfühlung (להרגיש ב..., להרגיש לתוך) שהתייחס לתיאוריה האסתטית כדי להורות על תהליך שבאמצעותו אנו יכולים להבין את מחשבותיו ואת רגשותיו של אדם אחר. רק מאוחר יחסית, ב־1908, טבע הפסיכולוג הבריטי־האמריקני אדוארד טיצ'נר את המונח empathy. הוא התבסס על רעיון המפתח שאנו נדרשים לדמיין את עצמנו בעמדתו של האחר (לאמץ את נקודת המבט שלו), או – בלשון הפסיכולוגיה העממית – "להרגיש איתו יחד". אדם סמית תיאר במילים את התופעה הזאת: 
זוהי השתקעות של חושינו שלנו, לא אלו שלו, שהדמיון שלנו מעתיק. באמצעות הדמיון אנו ממקמים עצמנו במצבו, אנו תופסים עצמנו כנושאים את כל הייסורים, אנו נכנסים, לכאורה, לגופו והופכים במידה מסוימת לאותו אדם כמותו, ומכאן מעצבים רעיונות מסוימים של תחושותיו, ואפילו מרגישים משהו שאף על פי שהוא חלש יותר בעוצמתו, אינו שונה לחלוטין מהרגשתו שלו.
 
משמעות המונח "אמפתיה" עברה שינוי חשוב – מדגש על אסוציאציות מוסריות מרכזיות במאה ה־18, ליכולת כללית יותר להרגיש אדם אחר ולהבין את המישורים המנטליים שלו, מבלי להתחשב בהערכה המוסרית שלו. ולכן, במחקרים איכותניים כמו אלו שאני עורך, אמפתיה נחשבת בדרך כלל "דבר טוב", היחס האתי הנאות בין החוקר לנחקריו, היחס העשוי להביא לממצאים מחקריים מהימנים ותקפים יותר שיובילו מצידם לייצוג אותנטי ואובייקטיבי של ה"אחר".
 
מנגד, מתעוררות חשדות בדבר השימוש באמפתיה כמתודה אנליטית בניהול המחקר. הפרופילאי דר פלג רמז לנו על מורכבות העניין:
הפרופילאי חייב להיות מודע כדי להפריד עצמו בין הפושע כשהוא מאפיין אותו, וכדי להסתנכרן איתו באופן מלא כשהוא מנסה לחשוב כמוהו. זה מצריך מודעות עצמית על סף הפתולוגית [...]. זה קשה נפשית גם כי אתה צריך לשים בצד הרבה רגשות שעולים בך. הרי כאשר אתה נכנס לזירה כזו האינסטינקט שלך זה לשפוט, לכעוס, לרצות לתפוס את האדם הזה בכל מחיר; אבל אתה לא יכול לתת לרגש לנהלך אותך. זה יפגע בעבודה.
 
הוגים מסוימים, כמו הפסיכולוג והמדען הקוגניטיבי פול בלום, יוצאים במפורש נגד התופעה הזאת. בלום רואה ב"אפתיה רגשית" – המתמצה בניסיון להרגיש כפי שהאחר מרגיש – מדריך מוסרי מפוקפק, העלול לחתור תחת יחסים חיוניים – כמו אלו שבין רופא לחולה, או בין חוקר לנחקר. אמפתיה רבה מדי עלולה לסלף את התפיסות ואת ההכרות שלנו; לערער את שיקול הדעת המודע והמחושב שלנו.
 
יש להדגיש כי האנתרופולוגיה בכלל, והאתנוגרפיה בפרט, אינן מקצועות "טיפוליים". לכן ההתייחסות של סיימון בארון־כהן לאמפתיה במונחים של "תגובה אינטואיטיבית על השינוי במצב רוחו של הזולת בדאגה, בנחמה או בכל רגש הולם אחר" (עמ' 36), אינה במקומה. גם באשר למקצועות טיפוליים, כמו רפואה, אפשר להציע גישה אחרת: הרופא הקנדי ויליאם אוסלר (Osler, 1849-1919), המכוּנה "אבי הרפואה המודרנית", גיבש תפיסה רפואית הקרובה לתפיסתי את העבודה האנתרופולוגית. אחד ממכריו העיד כי היה "האדם הרגשני פחות מכול והמועיל יותר מכול שהכרתי מעודי".
 
אולסן הציע שני מושגים מרכזים המתאימים לדיוננו: "יישוב דעת" (imperturbability) ו"שלוות נפש" (aequanimitas). "יישוב דעת" הוא "קור רוח ונוכחות של הנפש־השכל בכל הנסיבות, שלווה בתוככי הסערה, בהירות של השיפוט". יישוב דעת מביא לכך ששום מצב אינו משבש את שיווי המשקל המנטלי של הרופא; האפשרויות העומדות בפניו תמיד גלויות, וכיוון הפעולה ברור. "שלוות נפש" היא איזון רגוע המתבטא בעיקר בכך שהוא מאפשר לנו לסבול, בחזות רגועה, את מר גורלו של האחר. אולסן קבע כי אומנות ההיבדלות עשויה להפוך אדם לרופא מוצלח, ואפילו לחוקר דגול.
 
אם כך, נוכחנו כי אמפתיה – לפחות בהגדרות מסוימות המתמצות בתחום הרגשי, בניגוד לזה התודעתי – אינה מתאימה בהכרח לעשייה האנתרופולוגית בכלל, והאתנוגרפית בפרט. דרך ראויה למחקר כזה עשויה להיות מושתתת על "יישוב דעת" ו"שלוות נפש".
 
אולם, כיצד אפשר ליישם דרך כזאת? במושגים של הפסיכו־אנליטיקאי הבריטי נוויל סימינגטון, נראה כי האנתרופולוג – כמו הפסיכו־אנליטיקאי – נדרש לחרוג מ"רגע ההיתוך", שבו מתעוררת ידיעה מטיפוס רגשי עם הסובייקט. רגע זה אינו מאפשר לו לומר הרבה על האדם האחר, שכן במידה מסוימת לפחות הוא איבד עצמו בתוכו. לפיכך, על האנתרופולוג לשאוף להגיע לרגע אחר, שבו ייתן לעצמו רשות לצעוד מטפורית צעד אחד אחורה, לשלוט בתודעתו ולראות את האחר בדרך קרה יותר, מחודדת יותר, נבדלת יותר. הרגע הזה הוא רגע של "היבדלוּת", רגע שקיימים בו שני אנשים מובחנים. רגע זה מייצר סוג ידיעה אחר, חיוני מאוד להתפתחות – אף שהוא מבוסס על הידיעה שהושגה ברגע ההיתוך.
 
נקודת המוצא המנחה את החוקר היא שאין לו, כמו לנחקר שלו, מונופול על האמת. הניסיון לתרגם תרבויות או תת־תרבויות מחייב הבנת צורות חיים אחרות במונחים שלהן עצמן. עלינו להימנע מכפיית הקטגוריות שלנו על חייהם של אנשים אחרים.
 
"אני יודע ששמעתם עליי כל מיני דברים,
ובטוח שגם אתם במציאות קצת אחרים".
(מאיר אטינגר, על אהבה ושנאה)
 
גישה כזאת כרוכה במה שחוקר הניהול האמריקני אדגר שיין כינה "חקירה צנועה": שאילת שאלות שעילהן איננו יודעים עדיין את התשובה; בניית יחסי אמון המושתתים על סקרנות, על עניין באדם האחר ועל כבוד כלפיו. אמון נוצר במסגרת "חקירה צנועה" כאשר מערכת היחסים ההדדית מבוססת על הדדיוּת של "כאן ועכשיו" – ללא פערי מעמד, הישגים קודמים, ידע או ניסיון – ועל חשיפת העצמי לפגיעה אפשרית, בתקווה שלא תנוצל לרעה.
 
גישה כזאת כרוכה גם ב"הקשבה טובה" וב"הכרה" – שעיקרן מיקוד תשומת הלב בתקשורת של האחר כדי להבין את תפיסותיו ואת חוויותיו, ולאו דווקא בהערכה ובשיפוט אתי או מוסרי של מחשבותיו. השגת "הקשבה טובה" מחייבת מידה מסוימת של "היבדלוּת" – ניסיון של השכל האנושי, שתמיד יישאר בגדר שאיפה בלבד, לשחרר עצמו מכול מה שעשוי להיות מכשול להבנה ממשית. המקשיב הטוב ממקד עצמו בתפיסות ובחוויות של האחר המסוים, ללא קשר למה שהוא חושב או מרגיש. לפיכך, עליו לבחון לעומקן גם את התגובות שלו עצמו.
 
הגישה המוצעת משפיעה גם על טיב הכתיבה המחקרית. כאשר זו שואבת את עיקר מעיינה מיחסים בין־אישיים ומשיח בין החוקר לבין נחקריו היא זוכה לסמכות בהתייחס לאיכות החוויות האישיות ולאיזון בין מעורבות לבין גילויים עצמיים־רפלקסיביים. כתיבה מחקרית טובה עשויה אפילו לעמוד בפני עצמה, ללא הכברה באמצעים רטוריים, כמו מִסגור או פרשנות מפליגה (בזוכרנו כי כל כתיבה מחקרית אתנוגרפית היא במהותה תהליך פרשני). בהיצמדות לעדויות החוקר גורס, למעשה: "העולם מונח לפניך, הקורא; עשה בו כחפצך".
 
מסקנתי היא שגישה לשדה, יצירת יחסי אמון וקיום קשרים מתמשכים עם הנחקרים אינם מחייבים הזדהות או אמפתיה רגשית איתם, או קבלה של השקפת עולמם ושל תפיסות הפעולה שלהם. ברור שאפשר ליצור יחסים בין־אישיים אפקטיביים עם הנחקרים ללא קשר לשאלה אם החוקר שותף לסמלים, לערכים, לנורמות, למנהגים ולמוסכמות שלהם.
 
הקִרבה האישית שהחוקר יוצר עם נחקריו אינה צריכה להביא לערעור על הלגיטימיות שלו או להעיב על תוצאות מחקרו. קרבה עשויה להתעורר מתוך יחסים מצביים – מחוות יום־יומיות, דאגה אישית ומשפחתית כּנה, והכרה אישית־אנושית – ולאו דווקא מתוך שותפות בתפיסות אידאולוגיות או פוליטיות, או תמיכה גלויה או סמויה במעשים הנתפסים כ"שליליים". כפי שאמחיש במאמרים הבאים, דווקא המעמד של "אחרוּת" עשוי להביא לפתיחות של המרחב הדיאלוגי, ואף להבנה ולידע עמוקים יותר.
 
לפיכך איני רואה כל פגם בכך שלמדתי לחבב פעילים מסוימים – בראש ובראשונה מאיר אטינגר, אבל בהחלט גם את האחרים – ברמה האישית, מבלי להכיר ברעיונותיהם או לתת הכשר למעשיהם. הסוציולוג והפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק העיר כי נראה שהתנגדות לכל צורה של אלימות – החל באלימות ישירה ופיזית (רצח המוני, טרור), וכלה באלימות אידיאולוגית (גזענות, הסתה, הפליה מינית) – היא העמדה השלטת של הליברל הסובלני. מבחינה זאת, שאפתי בכל מאודי להתמיד בגישה ליברלית סובלנית. עם זאת, תחושתי העמוקה הייתה ועודה כי אם אנשים כמו מאיר או יורם מוכנים להיות "נחקרים", ולקבל על עצמם את הסיכון הכרוך בכך, חלה עליי החוקר חובה מקבילה לנסות להבין את נקודת השקפתם במלוא היקפה ומורכבותה.
 
כפי שהבהרתי, אני דוחה את דרישת ה"אמפתיה" כפי שמגדיר אותה, למשל, הפסיכולוג והפסיכיאטר סיימון בארון־כהן: "התחברות טבעית וספונטנית אל מחשבותיו ורגשותיו של אדם אחר [...]. יכולת להיכנס ללא מאמץ לנעליו [...], להיות קשוב לרגשותיו ואִכפתי" (עמ' 35). בהתאם לכך, איני מקבל גם את גישתו של אשר שקדי – העוסק באמפתיה בהקשר של "מתודולוגיות המחקר האיכותני" – הטוען שאמפתיה היא ה"יכולת לדמיין את עצמנו במקומו של מישהו אחר ולהרגיש באינטואיציה מה הוא רואה בעיניו ומרגיש בליבו". ניסוח זה נשמע אידיאלי הרבה יותר מריאלי. בהמשך דבריו, שקדי טוען כי "מדובר ביכולת להיכנס בלי מאמץ לנעליו של אדם אחר מתוך רגישוּת ומבלי להעליבו או לפגוע בו, להיות קשוב לרגשותיו ואִכפתי" (עמ' 40).
 
אם יש בהגדרות האלה ממש, הן בוודאי אינן מכוונות לחוקר דווקא. תפקידו של החוקר אינו "לנחם מישהו הנמצא במצוקה", ובוודאי שלא "לדאוג לזולת, לחבֵּר בני אדם זה לזה ולהזדהות זה עם זה", כפי שטוען שקדי. אם קיימת חשיבות לאמפתיה בעבודתו של החוקר בכלל, ושל האנתרופולוג בפרט, הרי היא קשורה פחות לכישוריו המקצועיים ולשיטות המחקר שבהן הוא נוקט, ויותר לאיכויות האנושיות שהוא ניחן בהן, החשובות בעיניי לא פחות ואולי אף יותר.
 
אני נשאל לא פעם מדוע אני נותן פתחון פה לאנשים ולמִשנות הנתפסים לא רק כמוקצים מחמת מיאוס אלא גם כמסוכנים. תשובתי, בקליפת אגוז: במישור המקצועי, אני חש שליחות ממשית להציג את הדברים כהווייתם ולהביאם לדיון ציבורי רב־צדדי, שקול ומבוסס יותר. במישור האתי, אני חש כי ראוי ש"הבאים במחתרת" ייחשפו לאור היום. המשפטן היהודי־אמריקני ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לואי ברנדייס אמר: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". במישור היישומי, חשיפה כזאת עשויה לא רק לטהר את מצפוננו אלא גם להביא לקבלת החלטות ולקביעת מדיניות מושכלות, שיטפלו בצורה מוצלחת יותר בבעיות שורש של החברה הישראלית.
 
ריצ'רד פלנגן, מחבר הרומן הדרך הצרה אל הצפון העמוק, המתמקד במחנה שבויים יפני שבו נגזר על השבויים להקים את מסילת הברזל בין תאילנד לבורמה במלחמת העולם השנייה, אמר בשיחה דברים שחייבו אותי למחשבה עמוקה. נדרש זמן עד שבשלה בי ההכּרה שאני אכן מזדהה איתם: 
האירועים הקשים שתיארתי לא השפיעו עליי. אני חושב שהמחבר עלול לחולל "חטא של אמפתיה". אני סבור שעליו לתאר את האירועים ולא לאפשר להם להוביל אותו לביטוי רגשות ולהזלת דמעה. תפקיד המחבר אינו להרגיש את הדברים אלא לתאר אותם [...]. ניסיתי להבין מדוע אנשים עושים דברים קשים כל כך לזולתם [...]. בסופו של עניין, לא הבנתי דבר.
 
מסקנה זו אינה צריכה להוביל בהכרח לתסכול ולדכדוך. בדומה להערתו של מַרק דה רונד, שערך מחקר אתנוגרפי בקרב צוות כירורגי בבית חולים שדה של הצבא הבריטי באפגניסטן, אני חש יותר ויותר ש"הדברים היחידים ששווה לכתוב עליהם הם אלו שאיני מבין אותם".
 
"התוכנית הייתה לספר יותר על עצמנו,
ולהסביר כיצד עושים שלום בינינו.
אבל היריעה נותרה קצרה,
ונצטרך לדבר על כך שוב במהרה..."
(מאיר אטינגר, על אהבה ושנאה)
מאמרים נוספים