אופק

מאמר
פלסטיני מדליק זיקוקים ברמאללה ערב הרמדאן, אפריל 20' (צילום: רויטרס)
01.09.2020

ביקורת פלסטינית: "בנינו מדיניות שתכליתה לייצר דור של בורים ועמי ארצות"

אנו משקרים לבני הדור הצעיר, מנמיכים את הסטנדרטים במערכת החינוך ומעניקים להם תעודות שהם אינם ראויים לקבלן. בד בבד, בני הדור הזה הם גם אלה שזועקים כי הממשלה אינה מספקת טיפול נגד הקורונה, אך באותה העת ממש, מסרבים לנקוט את אמצעי הזהירות הנדרשים. מה קרה לנו?
יום ראשון, כמו כל יום ראשון אחר.
 
אני מוצא עצמי יושב ככתב צבאי באזור קרבות. אני כותב, וברקע קולות הנפץ של הזיקוקים אינם פוסקים. לעיתים משתלבים בהם קולות של ירי חי מכלי נשק, חלקם אוטומטיים. אין לי הסבר או תירוץ למה שמתרחש. לפני שאפנה לעסוק בעניין עצמו, רצוני להדגיש: אני מברך את כל מי שהצליחו ומאחל להם הצלחה בהמשך דרכם, כשם שאני מאחל מזל טוב יותר בעתיד למי שמזלם לא שפר עליהם כעת.
 
יצאתי לרכוש מצרך חיוני בשוק של העיר העתיקה. בדרכי פגשתי בני נוער רוקדים במעגל ברחוב הראשי. הם לא רקדו דבקה. על המדרכה נפרסו דוכנים למכירת זיקוקין דינור. עם שובי לביתי, שלח אליי ידיד סרטון שבו נראה ערב רב של רוקדים ברחוב ברמאללה. עוד זה מדבר וזה בא – חבר אחר שלח אליי סרטון המתעד תלמידה שיצאה מן המבחן בפיזיקה, כשהיא נסערת ובוכה בכי תמרורים, ומספרת כי השאלות היו קשות עד מאוד וכולן מבלבלות ואינן מבוססות על החומר שבספרי הלימוד. הידיד סיפר לי כי אותה תלמידה קיבלה ציון ממוצע של 84. לאור הבכי והדמעות שלאחר המבחן, קשה להאמין כיצד הדבר ייתכן. לא חלפה רבע שעה, ובשורת החדשות המתפרצות בערוץ הטלוויזיה הפלסטינית נכתב כי שיעור ההצלחה בבחינות הבגרות השנה גבוה מ־71%.
 
כל מי שעקב אחר המהומה והמחאה שהתעוררו על רקע דרגת הקושי של השאלות וניסוחן הכושל, התרשם כי תוצאות הבחינות תהיינה נמוכות, והינה, מדווחים לנו היום בחדשות כי תוצאות הבחינות גבוהות וכי יש כמה אלפי תלמידים בקירוב שזכו לקבל ציון הגבוה מ־90.
 
אני זוכר שנים שבהן שיעור ההצלחה בבחינות היה כ־50%, וזאת הגם שהן התקיימו בתנאים נורמליים שהעניקו לתלמידים הזדמנות ללמוד ולהגיע להישגים טובים יותר.
 
האם התלמידים של היום מוכשרים יותר מהתלמידים של העבר הלא רחוק? התשובה היא חד־משמעית: לא! אשר על כן, עלינו לשאול את עצמנו מה קורה במערכת החינוך ומה התועלת בקיומן של בחינות פיקטיביות, אשר בעקבותיהן "משוגרים" אל הרחובות בני נוער בעלי תעודות בגרות, אבל ללא השכלה מינימלית.
 
איני מעלה בדעתי לגנות את אותם אנשים שרקדו ברחובות ונסעו בשיירות כשהם נתלים על חלונות כלי הרכב מבחוץ, רקדו, שרו והרעידו את הסביבה, במקום להרגיע אותה, כל זאת בשל כך שהם עצמם הופתעו מהצלחתם, שבאה להם חרף היותם נטולי הכישורים המתאימים.
 
אני אומר זאת בצער רב. בנינו מדיניות שתכליתה לייצר דור של בורים ועמי ארצות, שאינם טובים בדבר. אנו משקרים להם ומעניקים להם תעודות שהם אינם ראויים לקבלן, ולאחר מכן אנו דוחפים אותם לאוניברסיטאות, שם הם מהווים מעמסה על כל אלה שהצלחתם היא הצלחה ממשית ושיש להם נכונות ללמוד באמת. אנשים אלה מכבידים על האוניברסיטאות ועל מי שמנהלים אותן. יש ביניהם גם מי שהצטרפו למנגנונים כאלה ואחרים, אך ממשיכים לבוא לאוניברסיטה כדי להרחיב את הזדמנויות התעסוקה שלהם ולקבל תעודות אקדמיות שהם אינם ראויים להן, תוך שימוש באמצעים שהשתיקה יפה להם. אין מי מאיתנו שלא נתקל באנשים כאלה, או שמע על אנשים דוגמתם.
 
אנו מצויים על פרשת דרכים ועלינו להחליט מה אנו מבקשים לעצמנו: האם אנו מבקשים להמשיך במשחק ההונאה הזה, והרי אין אנו מרמים אלא את עצמנו, או שמא אנו מבקשים לצאת מן המערבולת הזו ולחזור אל דרך המלך, דרך של הבנה, מודעות, לימוד ובנייה.
 
בני הדור הנבערים האלה שאנחנו מגדלים ונוטעים בקרבם אשליות על ידי מתן תעודות, בני הדור האלה שאותם אנו מקבלים למשרות ולתפקידים בהתבסס על אסמכתאות ריקות מתוכן – הם גם אלה שמתייחסים בעת הזאת בטמטום ובזלזול למגפת הקורונה, בעודם טוענים בעזות מצח כי מדובר בשקר שאין לו בסיס.
 
בני הדור הזה, שאנו מטפחים באמצעות הבדותות שאנו מספרים להם, הם אלה אשר יוצאים לרחובות וזועקים כי הממשלה אינה מספקת טיפול נגד הקורונה ואינה מעמידה מקומות בידוד, אך באותה העת ממש, הם מסרבים לנקוט את אמצעי הזהירות הנדרשים וחושפים את עצמם ואת זולתם לסכנה שבהתפשטות המגפה. ראיתי כמה מהם היום, באחד מערוצי הטלוויזיה המקומיים, מחרפים ומגדפים את הממשלה כאשר הם עוטים את המסכה על צווארם ומעשנים סיגריות בזמן שהם מדברים אל מצלמת הטלוויזיה.
 
בני הדור הזה הם אלה שאנו ממשיכים לראות בחתונות באולמי שמחות, אך כאשר המגפה מתפשטת בקרבם, אין להם דבר רע להגיד על איש פרט על הממשלה. כל זאת כאשר הם עצמם נוהגים כאילו הדבר לא נוגע להם ומתייחסים בהפקרות לכללי המניעה.
 
הזיקוקים, הריקודים ההמוניים ברחובות ובאירועים באולמי השמחות (באחד מהם שהתקיים באלראם אמש, קרא הזמר ברמקול ל"כל מי שאוהב את החתן להסיר את המסכה"), העלייה היומית בשיעורי ההדבקה בווירוס הקורונה - כל אלה הם צדדים שונים של אותה מטבע: דור אשר מתאפיין בחוסר תשומת לב, דור שהתרגל לקבל הכול מבלי להתאמץ, דור שהסכנה שהוא מהווה לעצמו ולחברה כולה גדולה יותר מזו שמהווה נגיף הקורונה.
 
עלינו לחשב מסלול מחדש. עלינו להעריך מחדש את המדיניות שלנו בתחום החינוך. עלינו לבנות מסלול רציני ואחראי שלא יתבסס על חנופה לתלמידים, על חשבון טובתם לטווח הארוך.
 
לשם כך, אין שום צורך ששיעור ההצלחה בבחינות יהיה גבוה מ־70%, ושכל התלמידים הללו ימשיכו להשכלה הגבוהה. יש לבחור את הטובים ובמקביל לפתוח אופקים של חינוך מקצועי, חקלאי ומסחרי, החל בכיתה ט' ואולי אף לפני כן. אנו זקוקים לבעלי מלאכה, לאנשי מקצוע ולחקלאים יותר משאנו זקוקים לאקדמאים אשר מצטרפים באלפיהם, מדי שנה בשנה, אל מעגל האבטלה.
 
אין מי שיוכל לשכנע אותי כי התוצאות שדווחו אמש הן תוצאות אמת, ואין מדובר בהעלאה של הציונים באופן חסר פרופורציה. אני תקווה כי נתחיל, עוד היום, לבחון מחדש את תוצאות ניסיוננו מן השנים האחרונות, בין אם בדרך של ביטול בחינות הבגרות וחיסכון ההוצאות בגין זיקוקים, ובין אם בדרך של בניית מדיניות חינוך ממשית, שמצד אחד לא תרמוס את זכותם של התלמידים הנבונים והחרוצים באמת, ומצד שני לא תיתן לאיש יותר ממה שהוא באמת זכאי לקבל. רק אז תהיה הצדקה לשמחתו של מי שהצליח.
 

זיאד אבו זיאד הוא עורך דין ופוליטיקאי פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני אל־קודס ב־12 ביולי 2020. תרגום מערבית: אסף ניב.

בשיתוף עם מאמרים נוספים