מאמרים

מאמר
דגל פלסטין בצורת מפה מוצב בבלעין, ינואר 2020 (רויטרס)
11.08.2020

ביינרט, יש גם אופציה טובה יותר

מדיניות הסיפוח וההתנחלות של הימין הישראלי אמנם תורמת לחיסול פתרון שתי המדינות, אבל פותחת את האפשרות לחשוב על פתרונות נכונים, ששני העמים התעלמו מהם. תשובה למאמר מעורר ההדים של פיטר ביינרט ב"ניו יורק טיימס"
לפני כעשור, כאשר נשאל העיתונאי המצרי מוחמד חסנין הייכל על המו"מ הישראלי-פלסטיני, הוא השיב כי המו"מ הזה הוא חסר טעם; המו"מ החשוב מתנהל בין ישראל ובין עצמה, וישראל עדיין לא קבעה מה עמדתה. עד שתעשה זאת אין כל חשיבות לשיחות בין הפלסטינים לישראלים.
 
במסגרת המו"מ הישראלי הפנימי, מאמרו של פיטר ביינרט, שהתפרסם בניו יורק טיימס מ-8 ביולי 2020, הטיל פצצה רבת עוצמה שהדיה עודם נשמעים בקרב מדינאים והוגים יהודים בישראל ומחוץ לה. אף שחלקים ממנו עוסקים בסבלו של העם הפלסטיני ומציעים פתרונות העשויים לסיים את הסבל הזה, המאמר לא עורר כל תגובה ראויה לציון בצד הפלסטיני.
 
הדבר הפתיע חוגים יהודיים רבים, אולם דומה שהפלסטינים הפנימו סוף-סוף את דבריו של הייכל, והניחו ליהודים לנהל מו"מ עם עצמם עד שיחליטו על כיוון כלשהו. הפלסטינים השתכנעו כמעט לחלוטין שישראל אינה מוכנה לשום פתרון, כך שהשתתפות בדיון הזה היא בזבוז זמן. הסחף הימני במערכות הבחירות בישראל, ובפרט בשלוש האחרונות, שהתקיימו תוך זמן קצר, לא הותיר כל ספק כי רוב הישראלים בחרו בהתפשטות ובהתנחלות על פני השלום עם הפלסטינים. מיעוט קטן של הפלסטינים שהתייחסו למאמרו של ביינרט הוא שארית שכבת המשכילים הפלסטיניים. הם עדיין תרים אחר שביב של תקווה בחברה אפופה חשכת אפרטהייד, כיבוש, והרחבה מטורפת של ההתנחלויות.
 
מאמרו של ביינרט היה יוצא דופן משלוש בחינות. ראשית, העיתוי: המאמר התפרסם במקביל לעלייתו של גל התפשטות ימני ישראלי שכרת ברית עם הימין הפופוליסטי האמריקני, כך שהמאמר השמיע קול שונה ונגדי. שנית, המאמר צופה את תוצאות העובדות בשטח שישראל מנסה לכפות ומציע מסקנות מרחיקות ראות. מבחינתו, העובדה ברורה כשמש: "ישראל קיבלה החלטה: מדינה אחת בה יחיו מיליוני פלסטינים חסרי זכויות." זה עיקרה של החלטת הסיפוח, ההתרחבות, וחיסול פתרון שתי המדינות. שלישית, המאמר מתקרב ל"טאבו המקודש" בישראל – חשיבות אופייה היהודי של המדינה בדוקטרינה הציונית. הוא מגדיר אותה באופן שונה: "המדינה אינה נמצאת במוקד אמונתה של התנועה הציונית. עיקר אמונתה של הציונות הוא הכמיהה היהודית לארץ ישראל ולחברה יהודית משגשגת, המציעה ליהודים בכל העולם מקום מקלט המאפשר להם חופש פעולה."
 
כיוון חדש מתוך הציונות עצמה
הסוגייה העיקרית ואולי החשובה ביותר במאמרו של ביינרט, שאין בה משום הפתעה לפלסטינים, היא גם מקור ההשפעה שלו. הכוונה לכך שהוא מציע כיוון חדש מתוך הציונות עצמה, ומתוך מחויבותו ל"מולדת בטוחה ליהודים", מבלי למנוע שוויון זכויות. לטענתו המדינה היהודית אינה מולדת בטוחה שכזאת, "שכן קשה לומר שיש כיום מולדת יהודית בטוחה ומעוררת השראה תרבותית [...] למדינה היהודית (ישראל) יש השפעות סותרות במובן זה, כיוון שלא הפכה את העולם בטוח יותר ליהודים." ביינרט אינו מונע מאיבה או אנטישמיות; הוא יהודי נאמן המדבר על "חשיבות העמקת הקשר שלי עם היהדות והעם היהודי, כך שלא יתאפשר לערער או להרוס אותה רק משום שאני נמצא מחוץ לקונסנזוס."
 
בקריאתו של ביינרט לשוויון זכויות אין כל חדש, וגם לא בחשיפת מידת הסבל של הפלסטינים. כשלון פתרון שתי המדינות, ומדיניות ישראל הנוכחית המובילה למדינה יהודית שבה אין לפלסטינים שום זכויות – כל אלה דברים ידועים שקל להוכיחם. החידוש בדבריו של ביינרט טמון בכך שמצא נקודת איזון בין הגשמת הרעיון של מולדת בטוחה ליהודים ובין סיום העוול ההיסטורי שהנחילה מולדת זו לעם הפלסטיני. הטענה כי המדינה היהודית אינה תנאי להגשמת רעיון המולדת הבטוחה נראית ממבט ראשון כנוסחה בלתי אפשרית, אולם עיון מדוקדק מגלה אחרת. סיסמאות הימין הקיצוני בישראל, שסחפו את החברה הישראלית, קברו את כל מה שהיה אפשרי. אך מי שמבקר בנווה שלום, באחת הגבעות בין ירושלים לתל אביב, בקרבת הקו הירוק, מגלה את האפשרות של חיים משותפים למרות המלחמות והאלימות ההדדית. נווה שלום אינו המקום היחיד מסוג זה, יש עשרות יישובים ומוסדות המהווים דוגמה חיה לאפשרות הזאת.
 
מדיניות הסיפוח וההתפשטות של הימין הישראלי אמנם תורמת לחיסול פתרון שתי המדינות, אבל מצד שני, היא פותחת את האפשרות לחשוב על הפתרונות הנכונים ששני העמים התעלמו מהם. פתרונות נכונים דורשים נקודות פתיחה נכונות, והחשובה שבהן היא העובדה ששני העמים חשים רגש עמוק כלפי המולדת הזאת. מקורו של הרגש הזה, ומידת ההגיון שבו, אינם חשובים. כאשר נוצרים רגשות קולקטיביים, ערכם גדול וחשוב מהעובדות. עובדה נוספת היא שלא ניתן להשמיד אף אחד משני העמים. קיומם הבלתי ניתן לערעור חזק ממאזן הכוחות ומהנצחונות המדומים. הסכסוך הנמשך למעלה ממאה שנה ביסס את קיומם בשטח באופן כזה שנגזר עליהם לחיות זה לצד זה על האדמה הזאת. רעיון הגירוש ההמוני של הפלסטינים המקנן במוחם של חלק ממנהיגי הימין הציוני לא יפתור את הדילמה הזאת. האם מנהיגי הימין לא זוכרים כי פלגי התנועה הלאומית הפלסטינית קמו וצמחו בתפוצות? האם אינם זוכרים שסיבות רבות כפו עליהם להתדיין עם התנועות האלה ולהכניסן למולדת באמצעות תהליך אוסלו?!
 
המאזן הדמוגרפי לא יעשה את ההבדל 
יש לנו מולדת אחת ושני עמים, ומאזן הכוחות והדמוגרפיה לא ישנו את העובדה הזאת. הדמוגרפיה הפלסטינית עומדת מול העוצמה הישראלית ויוצרת מאזן אימה שעשוי לקצר את הסכסוך. עם זאת, הישענות על מאזן זה לצורך סיום הסכסוך גם היא מאפיינת את מי שסבור שהכוח הוא שיכריע. העובדה שישנה מולדת אחת ושני עמים היא האמת שכל אחד משני העמים מנסה להתעלם ממנה תוך חיפוש אחר נצחון מדומה. יפו עדיין חשובה מרמאללה בתודעה הפלסטינית, וחברון חשובה מתל אביב בתודעה היהודית. גם אם ההתנחלות הישראלית תעובה בכל מקום, הנוכחות הפלסטינית תופיע בעוז במקום אחר.
 
בבסיסה של כל נוסחה לפתרון נמצאת ההכרה בזכות שני העמים למולדת ובכך שהמולדת הזאת יכולה להיות מקלט בטוח לשניהם. בסיס זה מוביל אותנו לשוויון זכויות: זכותו של הכלל להגדרה עצמית וזכויותיו השונות של הפרט. שוויון זכויות אין פירושו הפרה של זכויותיהם של האחרים. שוויון הזכויות מובטח לשני העמים כאחד. כך תהפוך המולדת בטוחה ויציבה יותר, ותוכל להתפתח. יווצר מצב שבו האינטרסים של שני העמים יוגשמו, ומחויבותם לבטחון ויציבות תשמר את המצב הזה.
 
לפלסטינים ולישראלים פרשנות שונה למציאות של המולדת האחת ושני העמים. כל עם חלוק על הדבר גם בינו לבין עצמו. מקור המחלוקת במורשת ההיסטורית של הסכסוך ובמשבר האמון העמוק שיצר. יתכן שההיסטוריה היהודית היא ההסבר לפחד המוגזם הזה, ואילו בהווה הפלסטיני כאב הרדיפה מכסה על כל דבר אחר. אולם היהודים שוכחים כי הפלסטינים אינם אחראים לכל מה שקרה להם לאורך ההיסטוריה. הפלסטינים נפלו קורבן למה שאירע ליהודים, במיוחד לאחר השואה. אף יהודי לא יוכל להבין שהכאב הפלסטיני וכוח הדיכוי הישראלי הם שדוחפים את הפלסטינים להכחשת השואה. מבחינה הגיונית טבעי שהיהודי לא יבין את ההתנהגות הזאת, אבל הכאב הנובע מהדיכוי היהודי לא מותיר מקום להגיון. אי אפשר לומר למי שסובל מכאב עצום לנהוג בהגיון. הוא ינהג בהגיון רק לאחר שכאבו ייעלם.
 
הפרשנות המוצלחת יותר לרעיון המולדת האחת הוא מדינה אחת עם זכויות פרט וכלל שוויוניות. אולם על מנת לקבל אותו נדרש מהעמים שכנוע עמוק יותר, לנוכח משבר האמון וההיסטוריה העקובה מדם, הטיהור האתני והשנאה, כפי שטען חוקר מדע המדינה היהודי-אמריקאי איאן לוסטיק. לצד זה, המדינה האחת המתהווה בשטח בשל מדיניות שלטון הימין הישראלי אינה פתרון אלא שלב נוסף בסכסוך, בו מדינת אפרטהייד תהפוך בהדרגה, באמצעות המאבק, למדינה עם יותר זכויות לפלסטינים. אין זו מדינה המבטאת שכנוע, אלא כניעה להתפתחויות בסכסוך. אם ברצוננו לקצר את התהליך הזה ולהקטין את מספר הקורבנות והחורבן, עלינו למצוא נקודה מסוימת בין פתרון שתי המדינות הכוזב ובין פתרון המדינה האחת שהוא חלומם של מרבית הפלסטינים וסיוטם של מרבית הישראלים. נקודת האיזון העדינה בין מה שעדיף ובין מה שאפשרי היא שתי מדינות במולדת אחת.
 
אלה יהיו שתי מדינות עם זכויות כלל לשני העמים, בגבולות 1967 ללא תיקוני גבול, עם גבולות פתוחים המאפשרים חופש תנועה, חיים, תעסוקה וזכויות אזרח מלאות. אלה יחולו על כל האזרחים בשתי המדינות, בהם גם הפליטים הפלסטינים, ללא תלות במקום מושבם הנוכחי. המדינות האלה יהיו עצמאיות וריבוניות לחלוטין וישתפו ביניהן פעולה תוך שמירה על ייחודן. ירושלים, הנמצאת בעין המחלוקת, תהפוך לנקודת הסכמה. ירושלים המאוחדת, המזרחית והמערבית, תהיה בירת שתי המדינות, תחת ריבונותו של צד שלישי נייטרלי, ובניהול אזרחי משותף ושוויוני מבחינת ההרכב, הסמכויות והזכויות. שתי מדינות שמערכות המשפט שלהן ופעולותיהן חפות מחקיקה גזענית מפלה או פוגענית לזכויות אדם.
 
אין מדובר בפתרון שתי המדינות המבוסס על חלוקה, ואין זה פתרון המדינה האחת שפירושו מיזוג והתעלמות מהייחוד הלאומי. זהו הפתרון המחזק את המשותף ושומר על ייחודו של כל עם, כמו שתי דירות באותו הבניין.
 
הפתרון הזה אינו יציר הדמיון ואינו מתכחש למציאות. הוא מארגן מחדש את המציאות באופן צודק יחסית, מתוך הבנה שצדק מוחלט הוא רעיון אוטופי.
 
ובחזרה להתחלה: חשוב לומר את הדברים האלה. הויכוח שהתלהט בעקבות מאמרו של ביינרט הוא אמנם ויכוח יהודי, אבל הפלסטינים הם גורם משפיע ופועלים בזכות עצמם, לא כצד בויכוח, אלא כמי שיכולים להשפיע על תוצאתו.
 
כדבריו של צבי בראל, פרשן הארץ לענייני ערבים: "הפרטנר האסטרטגי היחיד בסכסוך הערבי-ישראלי הוא הפרטנר שאנו מסרבים להתדיין איתו – הפלסטינים." מהצד השני, אנו רואים כי הפלסטינים מוכנים להרחיק עד קצות תבל בחיפוש אחר פתרון לסבל של עמם, במקום לפתוח את החלון ולפנות לשכן המאמלל אותם.
 
מתן מענה שווה לאינטרסים של שני העמים יביא לכך ששניהם יהיו מחויבים באותה המידה לבטחון וליציבות.
 
עוני אל-משני, בכיר בפתח לשעבר, הוא ממובילי יוזמת "ארץ לכולם". המאמר תורגם על ידי עמיר טאובר מטעם פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה באתר "הארץ"

בשיתוף עם מאמרים נוספים