מאמר
הפגנה לציון עשור למהפכת ינואר בקהיר, ינואר 2021 (צילום: רויטרס)
19.01.2021

עשור ל"אביב הערבי": לקראת גל מהפכות שלישי?

עשור אחרי, הכוחות האנטי־מהפכניים דיכאו את מהפכת "האביב הערבי", וגדעו את החלום העממי לתיקון ולשינוי. חוקרי התחום תמימי דעים כי המשימה טרם הושלמה, גם אם בנוגע לסיבות לכך יש עדיין חילוקי דעות. הנה שלושה הסברים עיקריים לכישלון הזמני של המהפכה ותחזית לבאות
עשר שנים חלפו מאז ניצתו בתוניסיה הניצוצות הראשונים של מה שיכונה לאחר מכן כ"אביב הערבי". עוד חמש מדינות ערביות צפויות היו ליפול, בזו אחר זו, כאבני דומינו, בתוך שלושה חודשים: מצרים, לוב, סוריה, תימן ובחריין. מהומות פרצו ברחובות ובכיכרות בשלוש מדינות נוספות: מרוקו, ירדן ועומאן. הפגנות המחאה והזעם התנהלו בלהגים שונים, אך קריאתן הייתה אחידה: "לחם, חופש, כבוד".
 
הכוחות האנטי־מהפכניים דיכאו את מהפכת "האביב הערבי", וגדעו את החלום העממי לתיקון ולשינוי, במיוחד בעקבות קריסתה של מהפכת ינואר במצרים במהפך השני של 2013 ועל רקע המלחמות והסכסוכים שהחריפו בסוריה, בלוב ובתימן. אך עוד בטרם הספיקו כוחות אנטי־מהפכניים אלה לחגוג את ניצחונם, האזור כבר החל להתכונן לקראת גל שני של מהפכות "האביב הערבי", הפעם באלג'יריה ובסודאן ובהמשך גם בעיראק ובלבנון. כל זאת על רקע דעתם הנחרצת של רבים כי העולם הערבי צפוי לעמוד בפני גל שלישי של התקוממות ומהפכות ביום שאחרי מגפת הקורונה, גל שאת מועד פריצתו המדויק, את אופיו ואת זהות המדינות והקהילות שתיפגענה ממנו קשה לנבא.
 
ההבנה כי המשימה עוד לא הושלמה מאחדת את כלל החוקרים והמשקיפים על אף חילוקי הדעות הקיימים ביניהם בנוגע לגורמים שהביאו לכישלונן של המהפכות הללו או להצלחה החלקית במדינה אחת בלבד – תוניסיה.
 
שלושה נרטיבים שונים קנו להם אחיזה בחלוף יום השנה העשירי לפרוץ "האביב הערבי". כל אחד מהם מייצג את ההשקפות ואת האינטרסים של מי שמנסה לקדם אותו. בראייה רחבה יותר, הם משקפים את האינטרסים ואת החישובים של גורמי הכוח אשר נטלו חלק במשברים ובסכסוכים שפקדו את האזור במהלך עשר השנים האחרונות.
 
הנרטיב הראשון הוא מערבי במהותו, והוא בנוי על תזות של ערבים ש"התמערבו". נרטיב זה מחזיר לחיים שיח אוריינטליסטי מתנשא אשר מדגיש את קיומו של פער בין הערבים (בעיקר המוסלמים) לבין הדמוקרטיה. על פי גישה זו, נגזר על אזור זה להיות שבוי בידיהם של משטרים מושחתים, עריצים, צבאיים וגזעניים מעתה ולעולמי עד. לחלופין, נשמעת הטענה כי המאפיינים הגנטיים, החברתיים והתרבותיים של עמי האזור, כל אלה מקנים להם יכולת יוצאת דופן להשמיד כל תפיסה של חופש, דמוקרטיה וצדק חברתי.
 
הנרטיב השני מובל בידי גורמי הכוח המתנגדים למהפכה. מדובר במדינות מן האזור וממעגלים רחבים יותר אשר שילבו יחד מאמצים להכניע את המהפכות הללו, להסיטן ממסלולן ולהטביען בים של אלימות ודם. הן עשו זאת בהסתמך על כוח כלכלי ותקשורתי עודף (המדובר בעקר במדינות המפרץ) ועל עתודות כוח דתיות, בעיקר של תנועות סלפיות ושל תנועות ווהאביות, כל זאת לצד ההשפעה המצטברת במשך דורות של גורמי כוח ושל זרועות של שלטון הצללים ("Deep State"), ובמיוחד המוסדות הביטחוניים והצבאיים הכוחניים, אשר נהנים מ"נישואי נוחות" עם חוגים של אנשי עסקים מושחתים. זהו הנרטיב המסוכן והיעיל ביותר בשירות ההתנכלות לרוחות המהפכה והשינוי. הוא קשר את החירות לאנרכיה ואת המהפכות למלחמות אזרחים והטיל על כתפי המהפכה את האחריות לפשעיהם של אלה הפועלים נגדה.
 
הנרטיב השלישי שייך לכוחות הפועלים בעד רפורמה ושינוי. כוחות אלה פזורים בקרב  תנועות של צעירים ותנועות חברתיות שלרגע לא קפאו על שמריהן. אפשר למצוא אותם במדינות ובקרב קהילות שונות בעולם הערבי והם נחשפים במסגרת סקרי דעת קהל המעידים, מעבר לכל ספק, על כך שנס  "האביב הערבי" עודנו נישא בכיכרות ועל כך שרוח ההתקוממות והמהפכה עודנה מפעמת בקרב הצעירים בני עמינו, כל זאת על רקע הסתלקותה, לעולמי עד, של תרבות הפחד והציות העיוור. מהפכות "האביב הערבי" שבאו בזו אחר זו לא אירעו לשווא, אלא חיזקו בקרב דור שלם את התודעה העצמית ואת הפתיחות כלפי רעיונות מודרניים יותר באשר לעתידם, לזכויותיהם, לחובותיהם, למבנה הממשל וליחסים שבין שולטים לנשלטים, כמו גם כלפי תיאוריית האמנה החברתית אשר ראוי לגבשה מחדש בהקשר הערבי ההיסטורי, התרבותי והחברתי, יהיו משך הזמן ומניין הקורבנות שיידרשו לשם כך אשר יהיו.
 
מה צפוי בגל השלישי
שני גלי המהפכה הערבית הסתיימו בתוצאות שונות, הגם שנקודות המוצא שלהן והמטרות שלשמן פרצו היו זהות: מאבק למען פת לחם, כבוד, חופש וצדק, אל מול משטרים עריצים ומושחתים, רובם בעלי מאפיינים שבטיים, בין אם הם מוגדרים מלוכניים או רפובליקניים. קצרה היריעה מלפרט במאמר זה את הפערים ואת הסכסוכים השונים. המשימה טרם הושלמה. סבלותיהם של בני עמינו מחמירים. אפילו במדינה היחידה שבה הושגו החירות והכבוד, הלוא היא תוניסיה, פת לחם היא עדיין מצרך יקר המציאות.
 
הכוחות האנטי־מהפכניים עושים שימוש בנרטיב המוכר כדי להפיץ את המסר שלהם: המהפכנים ניסו כל דרך יצירתית שעמדה לרשותם, ובסופו של דבר התוצאה מעידה על כך שהגיעה השעה לבטוח בשקט, ליהנות מכל הטוב שיש לדוקטרינת הציות העיוור להציע, ולהימנע מלצאת נגד מי שנועדו לאחוז בהגה השלטון. מצד שני, הרוח המהפכנית עודנה חיה ומפעמת בראשיהם, בלבבותיהם ובמצפונם של מיליוני צעירות וצעירים שהבינו כי השינוי באזורנו למוד החורבן לא יתרחש בבת אחת, אלא מדובר בדרך חתחתים ארוכה, שתהיה רצופה פריצות דרך ונסיגות, עליות ומורדות. זו הדרך. היא היסטורית, וההליכה בה עוד צפויה להתיש את כוחותינו על פני עשורים ואף דורות לפני שהאזור יצטרף אל העידן המודרני.
 
במאמר שפרסמתי באתר אלחרה טענתי כי יש עדויות לכך שאזורנו עומד בפני גל שלישי של מהפכות, וגל זה עשוי לפגוע במדינות שכבר נפגעו בשני הגלים הקודמים וכן במדינות ובקהילות המצויות במצב של סטגנציה ושלא ידעו בעבר מהפכות או מחאה חברתית ופוליטית. יש גורמים רבים שעליהם אפשר לבסס נבואה שכזו, ואסתפק בפירוט של החשובים שבהם:
 
ראשית, העידן שלאחר מגפת הקורונה לא יהיה דומה לעידן שקדם לה. הווירוס הארור השליך מיליוני צעירים ערבים לשולי החברה ולמעגל האבטלה. אין עוד "כיסי עוני", אלא מדובר בתופעה חברתית רחבת היקף. המדינות הכושלות ממשיכות להיכשל, בין במיגור המגיפה ובין בהכלת תוצאותיה. מבחינתם של המשטרים המושחתים והעריצים, המגיפה היא משאת נפש. היא משמשת אותם ככלי להשתלטות על המרחב הציבורי, לחתירה תחת זכויות האדם של תושביהם ולהנחתת מכות מחץ על גורמי אופוזיציה.
 
שנית, ניכרת הפחתה ביכולתם של הכוחות האנטי־מהפכניים להשפיע על מהלך האירועים באזור. זאת בין בשל מחלוקות פנימיות (כגון המשבר במפרץ), בין בשל שחיקה של המשאבים העומדים לרשותם (כגון ירידת מחירי הנפט והמעבר של הקהילה הבין־לאומית לשימוש באנרגיה בת־קיימה) ובין בשל הגעת מעלליהם ההרפתקניים מבית (דיכוי וחיסול של מתנגדים) ומחוץ (תימן, לוב) למבוי סתום. כל אלה עתידים לחולל שינוי במאזן הכוחות בין גורמים מקומיים לגורמים בין־לאומיים עד כדי כך שהמדינות החברות ב"ציר מדינות המפרץ" לא תוכלנה עוד לחמוק מההשלכות של גל שלישי ואולי אפילו של גל רביעי. הדבר בולט במיוחד לנוכח מגמת הדעיכה הניכרת של מודל המדינה האוטוקרטית המקיימת יחסים של "ספק ולקוח" עם קהילות ועם אזרחים החיים בתחומה. 
 
שלישית, הגל הימני הפופוליסטי במערב נסוג, והבית הלבן עובר לידיו של ממשל דמוקרטי. ממשל חדש זה צפוי לבטל את ה"שיק הפתוח" שהעניק ממשל טראמפ לשליטים ערבים, בהתעלם לחלוטין מערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ומבלי להביא בחשבון את פשעיהם האיומים כלפי המתנגדים להם בתוך ארצותיהם או נגד בני עמיהן של מדינות שאותן הם הפכו לשדות ניסוי עבור הרפתקאות וסכסוכים בלתי־רציונאליים.
 
בנקודה זו, ברצוני לפתוח סוגריים כדי להציג את השאלה הבאה: מה יהיה על ממשל ביידן לעשות כדי לבטל את המורשת שהותירו טראמפ וממשלו באזור? עד כמה יגלה ממשל ביידן עניין בתחום זכויות האדם והחירויות באזור? האם ממשל ביידן, כפי שעשה ממשל אובמה–ביידן לפניו, יאפשר למשטרים האנטי־מהפכניים לנהל חיים של שחיתות מבלי שיידרשו לתת דין וחשבון לאיש? האם ממשל ביידן יאמץ את גישת ממשל טראמפ שלפיה "נרמול" היחסים של כמה ממשלים ערביים עם ישראל מהווה "כרטיס כניסה" לוושינגטון ו"מעלה" אשר בעטיה ניתן יהיה להתעלם מכל מעשי השחיתות שיבואו לאחר מכן? האם תחת הכותרת "המאבק באיום האיראני" ניתן יהיה להתעלם מהברית החדשה הנרקמת בין ישראל לבין המדינות המכונות "מדינות ערב המתונות", רובן ככולן נתונות תחת משטרים מושחתים ודיקטטוריים, ולהזניח את שאיפתם ואת תקוותם של עמי המדינות הללו לפרנסה, לחירות, לכבוד ולצדק חברתי?
 
איני סובל מעודף אופטימיות באשר לתשובות שייתן הממשל החדש לשאלות ולתהיות אלה. קשה לי להאמין כי תשובות אלה תהיינה לשביעות רצונם של מיליוני צעירים וצעירות בעולם הערבי. הניסיון שנצבר עם ממשל אובמה–ביידן במשך חמש השנים הראשונות של מהפכות ה"אביב הערבי", אינו משמש מקור לאופטימיות. עם זאת, ברור שכמה ממשלים ומנהיגים באזור החלו לחשוש לנפשותיהם עם היוודע דבר ניצחונו של ביידן בבחירות לנשיאות. זוהי נקודת פתיחה אשר חובה להתבסס עליה, אם רצונו של ממשל ביידן לשקם את תדמיתה של ארצות הברית באזור ובעולם כולו, ולהשיב על כנם את הערכים האמריקאיים אשר רוסקו ונדחקו לשוליים במשך ארבע השנים שחלפו.

עורייב א־רנתאווי הוא מייסד ומנהל מרכז אל־קודס למחקרים מדיניים שמושבו בעמאן. המאמר התפרסם באתר רשת אל-חורה ב-20 בדצמבר 2020. תרגם מערבית: אסף ניב.
מאמרים נוספים