יחסי יהודים ערבים
מאמר
טראמפ ונתניהו בבית הלבן, ינואר 2020 (צילום: רויטרס)
17.03.2020

בחזרה ל"עסקת המאה"

אחרי ששקע מעט האבק על מתווה טראמפ ("עסקת המאה"), אמיר פאח'ורי מנתח מספר הנחות מובלעות שניצבות בבסיסו, ומנסה להשיב על השאלה: כיצד יכולים אזרחים ישראלים המגדירים את עצמם פלסטינים להתנגד להעברתם למדינה הפלסטינית?
התוכנית "משלום לשגשוג" של ממשל טראמפ, הידועה גם בשם "עסקת המאה", משקפת את החולשה הפוליטית הפלסטינית חסרת התקדים, הנובעת בעיקר משינוי מאזן הכוחות העולמי והאזורי לטובת ישראל. היו שביקרו גם את היהירות הקולוניאליסטית שבהתייחסותן של ישראל ושל ארצות הברית לפלסטינים כאל קולקטיב פרימיטיבי טעון טיפוח. נוסף על כך, הביקורת על התוכנית מנקודת המבט הפלסטינית התמקדה גם בזניחתם של שני מרכיבים מסורתיים חשובים הקשורים למדינה הפלסטינית: "קיימות"(viability)  ו"רציפות" (continuity), ובפגיעה ביוקרתה של הקהילה הבין־לאומית, מוסדותיה והחלטותיה. ההצעה להעביר את הקהילות ב"משולש" לריבונותה של המדינה הפלסטינית עוררה זעם גדול כל כך, עד שנתניהו שהגה אותה התכחש לה, ביטל אותה וכינה אותה "אמירה סתמית שאין לה שום משמעות".
 
ביקורת התוכנית וניתוחה חשובים מאוד. כאן ארצה לדון במשמעותן של שתי סוגיות: הקביעה שבקעת הירדן היא גבולה המזרחי של ישראל, וההצעה לסלק חלק מהאזרחים הערבים אל מעבר לתחום ישראל הרשמית ומחוץ לאזרחות הישראלית.
 
גבול פנימי, גבול חיצוני והגבול המזרחי – סימון המרחב המשותף
נתניהו התגאה שמתווה טראמפ נכתב בהתייעצות קרובה עימו ועם סביבתו. יש להניח שהוא ויועציו שכנעו את ארצות הברית שהגבול המזרחי של מדינת ישראל חייב לעבור בבקעת הירדן. דרישה זו מקובלת גם על מפלגת כחול לבן, מה שמעיד על קונצנזוס יהודי־ישראלי רחב בנושא. כפי שאראה להלן, משמעויות הדבר חורגות בהרבה משאלת "ביטחון הגבול המזרחי".
 
התוויית הגבול בבקעת הירדן היא, למעשה, בליעה של העם הפלסטיני ושל הלאומיות הפלסטינית בישראל; הגבול המזרחי אינו מפריד את הפלסטינים מישראל, אלא מכניס אותם לתוך הריבונות האפקטיבית שלה. באמצעות הגבול החיצוני הזה, ישראל והלאומיות היהודית, הציונות, מסמנות שהמרחב שבין הים לנהר הוא מרחב משותף, שבו יחיו ישראלים ופלסטינים יחד לעולם ועד.
 
אולם החיים המשותפים האלה לא יהיו שוויוניים. הגבול הפנימי בין האוכלוסיות מסמן את העליונות היהודית ומקבע אותה – אוכלוסיית הגדה המערבית כלולה בגבול אולם לא באזרחות. ישראל היא דמוקרטיה אתנית ולא רפובליקה עברית, ולכן אינה יכולה להציע אזרחות לתושבים המסופחים, כפי שהתרחש במקומות אחרים שבהם התקיים קולוניאליזם התיישבותי. הסיפוח יהיה אפוא איגוף חסר תקדים ובליעה של הפלסטינים ושל הלאומיות הפלסטינית בגדה.

במילים אחרות, בקבלתה את מתווה טראמפ מודה ישראל בפעם הראשונה כי היא אינה יכולה ואינה רוצה "להתגרש" מהפלסטינים. לא הפרדה עומדת בבסיס העסקה, אלא הכרה בחוסר רצונם של הישראלים בהפרדה, ולכן בחוסר היתכנותה. אף שהעסקה משרתת את העליונות היהודית, וכוללת מאפיינים רבים של משטר אפרטהייד, זה עדיין ההיגיון העומד בבסיסה, והמפלגות היהודיות המרכזיות, המייצגות רוב עצום של אזרחי המדינה, מקבלות אותו.
 
אם כן, התיקון הנדרש עתה אינו חזרה לתזת ההפרדה, אלא דחיפה לפסילת כל מופע של עליונות יהודית ולדמוקרטיזציה של המרחב שהגבול המזרחי מסמן אותו. האם משמעות הדבר היא בהכרח מדינה אחת? לדעתי לא, שכן הגבול החיצוני והפנימי מסמנים טכניקה מדינתית־לאומית חדשה להסדרת זכויות שני הקולקטיבים הלאומיים במרחב המשותף, ועל בסיסם יכולה, ואף חייבת, להתפתח הבנה של הצורך בהסדרה מוסכמת, הגיונית והוגנת של היחסים במרחב הזה.
 
הנה כי כן, בסימון הגבול המזרחי בבקעת הירדן החליף נתניהו את רעיון ההפרדה במרחב משותף שהוא דו־לאומי ועל־מדינתי. עתה נדרשת האופוזיציה להחליף את תוכנת העליונות היהודית שמשליט הימין על המרחב הזה בהסדרי שותפות שוויוניים ומוסכמים, ולנצל את הטכניקה של גבול חיצוני וגבול פנימי. הבעיה אפוא אינה גבולות הבית, שהוא אכן משותף מבחינה נרטיבית, כלכלית וחברתית (ולא רק ביטחונית), אלא יחסי השכנות שבתוכו.
 
ההודאה בכישלון הישראליזציה ובקיומו של עם פלסטיני בתוך האזרחות הישראלית
פוליטיקאים יהודים־ישראלים, מהימין ועד השמאל הציוני, נמנעים במכוון ובעקביות מלראות בערבים אזרחי ישראל פלסטינים. ב־70 שנות קיומה עבדה ישראל קשה, באמצעות סוכני החִברות והחינוך שלה, לשרש את הפלסטיניות מתודעתם של אזרחיה הערבים. לצד שמירה על רוב דמוגרפי של אזרחים המזדהים כיהודים, קיבוע עליונות צבאית במרחב, ומ־1967 גם כיבוש השטחים, הייתה הדה-פלסטיניזציה של אזרחי ישראל הערבים לפרויקט לאומי מדרגה ראשונה. הטענה הרווחת בספרות המקצועית, שאף משתקפת בסקרים מגוונים, היא שתהליך הישראליזציה שלהם הצליח, ועל פי ההנחה המקובלת, נלווית לתהליך זה התרחקות סימטרית ומקבילה מהפלסטיניות.
 
מתווה טראמפ הוא הודאה רשמית ראשונה של מדינת ישראל כי בכל הנוגע לזהות לאומית פרויקט הישראליזציה במובנו כדה­־פלסטיניזציה – נכשל.
 
מדינה אינה רק מונופול מוסדר של אמצעי אכיפה המפקח על החוק והסדר; היא גם משרישה באזרחיה זהות ותודעה באמצעות סוכניה המורשים. הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כינה את הכוח הזה של המדינה "בנק סימבולי", וטען שבאמצעותו היא גורמת לאזרחיה להפנים את ה"חזון והחלוקה" של הזהויות, את הערכים ואת הזכאות למשאבים. בהצעה להעתיק את תושבי המשולש לשטחי המדינה הפלסטינית הודתה מדינת ישראל שהבנק הסימבולי שלה פשט רגל בקרב אזרחיה הערבים. יתר על כן, לא רק שהישראליזציה שלהם נכשלה, אלא שגם הדה־פלסטיניזציה שלהם הופרכה, שהרי מסתבר שאזרחי ישראל הערבים הם קבוצה לאומית פלסטינית – ותוכנית טראמפ מזכירה זאת בפירוש – שאפשר להעביר למדינת הלאום שלהם אם הגאוגרפיה והפוליטיקה מאפשרים זאת.
 
האם אפשר באמת לצמצם את הקביעה הזאת לתושבי המשולש הפלסטינים אזרחי ישראל בלבד? בוודאי שלא. ההכרה בפלסטיניות שלהם מבוססת על ההזדהות העצמית שלהם, לשון המתווה. אם הזדהות עצמית קובעת את הזהות הלאומית, ישראל מכירה, להלכה ולמעשה, בלאומיות פלסטינית גם בגליל, בנגב, בצפון ובערים המעורבות. בכך היא לא רק מודה בכישלון הישראליזציה כדה-פלסטיניזציה, אלא גם מכניסה לשדה, בפעם הראשונה, את עקרון ההכרה בהזדהות לאומית קולקטיבית. במילים אחרות, למרבה האירוניה, בכך יצרה ישראל את התשתית המחייבת אותה להכיר בלאום פלסטיני ובלאומיות פלסטינית גם בתוך האזרחות הישראלית, ולא רק ב"קהילות המשולש".
 
הכרה בעקרון החלוקה האתנו־לאומית ושאלת הלאומיות הפלסטינית התרבותית
פרשת המשולש במתווה טראמפ מסמלת גם הכרה בכך שעקרון החלוקה האתנו־לאומית הוא עקרון אפשרי לפתרון הסכסוך. מתווה "ועדת פיל" כלל חלוקה של השטח בין ביהודים לערבים וטרנספר הדדי של אזרחים, אולם תוכנית החלוקה (החלטת האו"ם 181), שעל פיה הערבים היו אמורים להיות כ־40 אחוזים מאזרחי המדינה היהודית, דחתה את עקרון החלוקה של המרחב על בסיס אתנו־לאומי טהור. אף יוזמה מדינית שהוצגה מאז לא שקלה את החזרת העיקרון הזה, וספק אם המרכז הפוליטי בישראל מבין שמתווה טראמפ משיב את תפיסת החלוקה האתנו־לאומית למרכז הבמה.
 
בעקבות מתווה טראמפ טען האינטלקטואל והח"כ לשעבר ד"ר עזמי בשארה, כי אם ישראל מבקשת חלוקה כזאת שיבושם לה, אולם חלוקה זו אינה יכולה לעצור במשולש, אלא חייבת להיות מיושמת, על בסיס אותו הגיון, גם בגליל. אפשר להוסיף עוד שנוסף על כך, מתווה טראמפ זנח גם את עקרון הרציפות הטריטוריאלית המדינתית, ובכך סיפק חיזוק נוסף לקריעת חלקים נוספים מישראל על בסיס הפלסטיניות של אוכלוסייתם.

 

אף שבשארה סימל בדבריו את הפוטנציאל לעלייה חסרת תקדים בבדלנות פוליטית ("אירידנטה") פלסטינית בתוך האזרחות הישראלית, נכון לרגע זה הפוליטיקה הפלסטינית בישראל בחרה בתגובה אחרת. אפשר לתאר אותה כ"לאומיות פלסטינית תרבותית", להבדיל מ"לאומיות פלסטינית ריבונית" (הממוקדת במדינה).

 

ימים ספורים לאחר פרסום מתווה טראמפ יצאו ערבים אזרחי ישראל להפגנה קטנה למדי, אך סוערת, נגד המתווה בכלל, ונגד ההצעה להוציא את חלקם מהאזרחות הישראלית, בפרט. בצעד סמלי ורב־משמעות הונפו בהפגנה דגלי פלסטין. לצופה מן הצד מדובר באנומליה: כיצד יכולים אזרחים ישראלים המגדירים את עצמם פלסטינים להתנגד להעברתם למדינה הפלסטינית? הפוליטיקה הפלסטינית בישראל התפתלה קשות, ולבסוף הציעה שתי תשובות מרכזיות: האחת, שלילת האזרחות המוצעת אינה תוכנית אלא איום, שוט שמניפה ישראל על כלל אזרחיה המזדהים כבני ובנות הלאומיות הפלסטינית בתוך האזרחות הישראלית. השנייה, מדובר בראייה אינסטרומנטלית של האזרח הערבי, ככלי במשחק של שימור העליונות היהודית.

 

אפשר להציע הסבר שלישי, משלים. הסבר זה נוגע לא רק לעבר אלא גם לעתיד האפשרי. הלאומיות הפלסטינית התפתחה בתוך האזרחות הישראלית לא במישור הריבוני אלא בעיקר במישור התרבותי. היא מורכבת בעיקר מחומרי תרבות רגשיים, טקסיים וסמליים, כגון שפה ויצירה (אומנות, שירה, ריקוד, קולינריה ועוד). רובה ככולה מורשת פלסטינית ש"עוברת בגוף" ואינה מומשגת בתהליך מודע של התבוננות עצמית, או מעוגנת ברעיונות מכוננים (כמו "כיבוש הספר", "תיקון עולם" וכו'). היא אינה מדינתית במובן זה שעבורה קיום במדינת לאום פלסטינית, אף אם תהיה רציפה ובת־קיימא, אינו הכרח או צורך הישרדותי. הפלסטיניות בתוך האזרחות הישראלית מתאפיינת בשאיפות ריבוניות מוגבלות, שכן היא אינה רואה בניהול עצמי, בוודאי ממוסד, תנאי הכרחי או עיקרי לקיומה.

 

הלאומיות הפלסטינית בישראל מעדיפה לתבוע שותפות, או ייצוג הולם במרכז הפוליטי, על פני תביעות ברוח "נפרד אך שווה". הדרישה להעלות את שיעור עובדי המדינה הערבים עדיין חזקה מהדרישה לייסוד אוניברסיטה, בית חולים או עיר ערבית. התביעה להכיר בתרבות, במיוחד באמצעות הנכחת השפה הערבית במרחב, חזקה לאין שיעור מהתביעה להכיר במוסדות ייצוגיים לאומיים, כמו ועדת המעקב העליונה. לכן גם עתה, כאשר המדינה עצמה מפעילה את היגיון החלוקה האתנו־לאומי, מסרבים אזרחיה הערבים לרקוד לפי החליל הזה. סירובם אינו נובע רק ממאפייניה הצפויים של המדינה הפלסטינית; הוא משקף המשכיות של בחירה אקטיבית בלאומיות פלסטינית תרבותית בתוך האזרחות הישראלית.

 
במילים אחרות, בעוד שישראל הודתה בכישלון הישראליזציה ובמובנה כדה-פלסטיניזציה, אזרחיה הפלסטינים, באופן מרתק ומאתגר, מעניקים לישראליזציה חיים כהוויה וחוויה כלכלית, חברתית ומרחבית, המחויבת להכיל בתוכה גם לאומיות תרבותית פלסטינית. במתווה טראמפ סללה ישראל את הדרך לקיומה של לאומיות פלסטינית בתוך האזרחות הישראלית, ובניה ובנותיה של הלאומיות הזאת מחדדים בתגובתם למתווה את בחירתם בהיבטים תרבותיים של הלאומיות הזאת, שיש בה ריבונות מוגבלת.
 
הדרך להסדרה הוגנת והגיונית של היחסים בין המדינה והרוב היהודי לבין המיעוט הלאומי הפלסטיני בתוך מסגרת־העל של האזרחות הישראלית המשותפת עודנה ארוכה ומפותלת, אולם הבנה נכוחה של המציאות היא תחנה ראשונה.
 
אדגיש כי אין בדבריי, בשום פנים ואופן, "קריאה חיובית" של מתווה טראמפ, וניסיון "להוציא מתוק מעז", אלא ניתוח של התודעה הלאומית של הרוב היהודי כפי שהיא ניבטת מהמתווה. את עסקת המאה, שהיא חזון המשותף לימין בארצות הברית ולימין בישראל, צריך להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה, משום שמשתקפת ממנה לא רק איוולת פוליטית ומדינית, אלא גם חשכה מוסרית עמוקה. אחת היא אם זהו חזונם המפורש של מנסחיה, או רק האינטרסים הסמויים, אולי אף הלא־מודעים, שלהם.
מאמרים נוספים