יחסי יהודים ערבים


תגיות
מאמר
אם הארון (צילום מסך מתוך יוטיוב)
26.05.2020

האם סדרה ערבית על יהודים היא בהכרח סדרה בעד היהודים?

הסדרה "אום הארון" העוקבת אחרי יחסים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בכווית של שנות ה-40, לרבות אפליית הקהילה היהודית בזמן הנכבה, מעוררת סערה בעולם הערבי. היא מספרת סיפור היסטורי כואב שהתרחש במדינות ערביות נוספות, ופותחת לא מעט פצעים ישנים
מהו הקשר בין יהודי ארצות ערב לסדרות רמדאן? המשוררת והסופרת הסורית רשא עמראן עוסקת בכך בטור שפרסמה באתר אל־ערבי א־ג'דיד. כמו רבים, עוקבת עמראן אחר סדרת הרמדאן "אם הארון", בבימוי של המצרי מוחמד אל־עדל. הסדרה עוקבת אחר היחסים בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בכווית בשנות ה־40, ועוסקת באפליה שסבלו ממנה בני הקהילה היהודית במהלך הקמת מדינת ישראל והנכבה וכן בגזענות שהם חוו בישראל לאחר שהיגרו אליה מרצון או שלא מרצון. בשל כך, עוררה הסדרה סערה ציבורית בעולם הערבי. עמראן דנה במאמרה ביחס הבעייתי של תושבי מדינות ערב ליהודים הערבים, ומקווה כי הסדרה, שהגיבורה בה חווה גזענות, לא תיפול בעצמה בפח הגזענות.
 
עמראן, שהתגוררה עם משפחתה בדמשק בשנות ה־70, מספרת על האופן שבו השכונה היהודית, שנקראת היום רחוב אל־אמין, התקיימה לצד השכונות המוסלמיות כחלק ממרקם החיים בעיר. בשכונה זו גרו היהודים הסורים, שהמשטר הסורי כינה "בני דת משה" וחייב אותם לרשום זאת במפורש ברישומים אישיים גם לאחר שסעיף הדת הוסר מרישומים אלה עבור כל שאר האזרחים הסורים, מוסלמים ונוצרים כאחד. היהודים הבינו זאת כניסיון להדיר אותם מהזהות הלאומית הסורית, הדרה שהתפשטה גם לתחומי חיים אחרים. בשלב זה, החל תהליך הגירה הדרגתי של רוב היהודים מסוריה, כאשר מרביתם היגרו לארצות הברית ומקצתם לישראל.
 
לאחר התבוסה שנחלו השלטונות הערביים במלחמת 1967, טוענת עמראן, לא נותר להם אלא להסיט מעצמם את כעס האזרחים ולהפנותו לעבר היהודים שחיו במדינותיהם. השיח הפוליטי הלאומני התגבר באופן ניכר, ועימו הטינה שנטרו הערבים לשכניהם היהודים ערבים. השלטונות לא רק שהעלימו עין מהתופעה, אלא אף לקחו חלק בהתנכלות ליהודים ולרכושם. השלטונות גם חיזקו את הקישור שנוצר בציבור בין "יהודי" ל"ציוני", קישור שבעיני הכותבת כמוהו כקישור בין אסלאם לטרור.

 
בהקשר של ישראל, מציינת עמראן שהשיח הציבורי הלאומני במדינות ערב שירת את הנרטיב של המדינה הציונית שלפיו היהודים נרדפים באופן היסטורי בכל מקום. בה בעת, שיח זה תרם לדחיקתה הצידה של הזהות הלאומית-ערבית מהזיכרון הקולקטיבי הערבי לטובת זהות מוסלמית-דתית, ובמסגרת כך היהודים נחשבו לציונים עושקים, והיהדות הפכה לאויב של הזהות הערבית במקום להיות אחת משתי דתות שמתקיימות זו לצד זו במדינה. עד מהרה, נעשתה תפיסה זו התפיסה השלטת בשיח הציבורי, ונוצר קשר הדוק בין ערביות לאסלאם. הדבר השפיע כמובן לרעה גם על מעמדם של נוצרים ערבים, והדברים הידרדרו במהרה למגמה מסוכנת של עדתיות שיכולה להוביל לפירוק מוחלט של הזהות הלאומית. כך לטענתה, הגיעו מדינות ערב למצב שבו הן נמצאות היום - מדינות כושלות שהשחיתות פושה בהן לאחר התרסקות התקוות שהביא עימו "האביב הערבי".
 
על סמך כל זאת, תוהה עמראן, האם מוצדק לסווג כל יצירת אומנות שמציגה את ההיסטוריה של היהודים הערבים ככזו היוצרת נורמליזציה של האויב הציוני, כפי שטענו רבים כלפי הסדרה "אם הארון"? האומנם הערבים לא מסוגלים להשתחרר מעמדותיהם הגזעניות כלפי הערבים היהודים? האשמה על פשעים שנעשו נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים אינה רובצת על כתפיהם, אלא על כתפי המשטרים הערביים שניצלו את הכיבוש כדי לדכא ולהפחיד את אזרחיהם באמתלה של מלחמה נצחית נגד הכיבוש הציוני, שהמפסידים בה הם תמיד אזרחי מדינות ערב.
מאמרים נוספים