מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
הריסות כנסייה בסוריה (pixabay)
14.02.2019

שיקום הבית הסורי: המרחב האורבני ומלחמת האזרחים בסוריה

המבנה העירוני המנכר שאפיין את עריה של סוריה ערב מלחמת האזרחים היה בין הגורמים שהאיצו אותה, ולאדריכלות עשוי להיות תפקיד חשוב בגיבוש זהות מלכדת ובשיקום החברה והמדינה. האם תינתן לה הזדמנות?
המלחמה בסוריה, שנכנסה זה עתה לשנתה התשיעית, הפכה ערים רבות לעיי חורבות. ערים כמו חלב, חומס, דרעא ורקה נהרסו ללא היכר, וכמעט מחצית מאוכלוסיית המדינה נעקרה מהן. התושבים שנותרו באזורי ההרס והלחימה נאלצים להתמודד עם חיי שגרה הנטועים בנוף עירוני הכולל מעברי גבול, מחסומים ומצור על שכונות הרוסות ומנותקות זו מזו. בשכונות אלו מתגוררים גברים, נשים וילדים שמלבד תנאי העוני והמחסור שהם חיים בהם, רבים מהם גם איבדו את תחושת השייכות שהייתה להם למולדתם.

למלחמת האזרחים בסוריה הביאו סיבות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, אולם יש לה גם סיבה חשובה נוספת, שלא זכתה לתשומת לב או למחקר, והיא האדריכלות והתכנון האורבני של הערים הסוריות. המרחב הציבורי בערים רבות בסוריה התאפיין לאורך השנים בחיים קהילתיים, בשיתוף ובסובלנות דתית ועדתית. הכנסיות והמסגדים שנבנו זה לצד זה, השווקים והכיכרות, כל אלו הוסיפו לתחושה של רב־קיום תרבותי וחברתי, ואפשרו לתושביהן של הערים ליהנות מהמשמעות האמיתית של שייכות למקום. אולם במאה העשרים החל תהליך ארוך ואיטי שבו נפרם מארג החיים הקהילתיים הזה, והופר בהדרגה האיזון העדין שבין הקהילות.

תהליך זה החל בתקופה הקולוניאלית. תקופת המנדט הצרפתי התאפיינה בהרס עצום של הערים המוסלמיות העתיקות, בשרפת מבנים ורחובות, וביצירת רבעים נפרדים לקהילות דתיות ועדתיות. האורבניות המסורתית והאדריכלות העירונית שהבטיחו בעבר תחושת זהות, שייכות ושיתוף באמצעות שילוב דתי, עדתי ומעמדי נעלמו, ובמקומן נבנו אזורים חדשים לאליטות העשירות ולזרים. הפרדה פיזית זו לא רק תרמה לניתוק ולניכור בין הקהילות והמעמדות, אלא גם הביאה ליצירתם של גטאות דמוגרפיים שהשתמרו גם לאחר קבלת העצמאות של סוריה ב־1946. משנות ה־50 כלל התכנון העירוני הסורי אלמנטים מודרניסטיים – בנייה מסיבית של מגדלי בטון, ארכיטקטורה ברוטליסטית ואִזרור (חלוקה עירונית לאזורים). האזרור הגס הביא לאובדן הזהות והכבוד העצמי וזרע שנאה ומתח בין קהילות שונות.

מאז עליית בשאר אל־אסד לשלטון בשנת 2000 הונהגה מדיניות נאו־ליברלית שממנה נהנו בעיקר בני המעמד הגבוה, שכבה קטנה של אנשי עסקים שהיו מזוהים עם המשטר ומשקיעים זרים (במיוחד מנסיכויות המפרץ ומטורקיה). מדיניות זו העמיקה עוד יותר את הפערים החברתיים־כלכליים, ומרבית האוכלוסייה הסורית נאלצה להתמודד גם עם אינפלציה גואה ועליות מחירים. לאורך זמן הפכו הקהילות השונות לקבוצות חברתיות נפרדות, מנוכרות זו לזו ומנוכרות למקום. אורבניזם גטאות זה היה לסימן מוקדם ומוחשי למלחמה שפרצה ב־2011, והוא הקל את מלאכתם של הלוחמים בזיהוי האזורים שבהם מתגוררים "האחרים".

אדריכלים סורים, ובהם אנאס סופאן, חאלד מלץ ומרווה אל־סבוני, שותפים לדעה שלאדריכלות בסוריה מקום חשוב בעיצוב תחושת השייכות והזהות, ושהמבנה העירוני המנכר שאפיין את עריה ערב המלחמה היה בין הגורמים שהאיצו אותה. מרווה אל־סבוני היא ילידת חומס, העיר השלישית בגודלה בסוריה, וב־2016 התפרסם ספרה "הקרב על הבית" (The Battle for Home). אל־סבוני מתארת בספרה את עבודתה בעיר חומס בזמן המלחמה, ומנתחת את התפקיד החשוב שמילאה האדריכלות לאורך ההיסטוריה בגיבוש הקהילה המוסלמית־נוצרית המעורבת בעיר זו, וגם ביצירה, בניתוב ובהעצמת הסכסוך בין הפלגים הלוחמים בסוריה במלחמה האחרונה.

עוד לפני כניעתן של מרבית הקבוצות המורדות, החלשות דאע"ש וניצחונו של אסד בשדה הקרב, הועלתה על הפרק סוגיית השיקום של ערי סוריה, ושעל פי הערכות שונות עלותה עומדת כיום על בין 100 ל־400 מיליארד דולרים. בשנים האחרונות נהפכו אופיו של השיקום ומטרותיו נושא לדיון בקהילת האדריכלים ומתכנני הערים בסוריה ומחוצה לה. לדוגמה, האדריכלית וחוקרת האדריכלות ונדי פולן (Pullan), מיוזמי המרכז לחקר סכסוכים אורבניים (Centre for Urban Conflicts Research, UCR) שבאוניברסיטת קימברידג', מאמינה שהמפתח לשיקום מוצלח של סוריה טמון בתכנון אורבני שיחזיר את תחושת השייכות לתושבים, ישמש גורם מאחד ומלכד ויספק תחושה של צדק חברתי לכל שכבות האוכלוסייה.
 
כבר ב־2014 הציגה אל־סבוני תוכנית שיקום לעירה חומס במסגרת תחרות שארגן האו"ם לבנייה מחדש של ערי סוריה. הרעיון של אל־סבוני כלל תכנון מארג עירוני שעוצב בהשראת אלמנטים מסורתיים והדהד את הכיכרות והשווקים העתיקים ואת הגשרים המסורתיים התלויים מעל הסמטאות בעיר העתיקה. תוכניתה של אל־סבוני שילבה תכנון דירות בעלות חצרות פרטיות, עם תכנון חנויות, בתי מלאכה, מקומות חנייה, מגרשי משחקים, עצים ופינות מוצלות. לעומת זאת, הפרויקט הרשמי שהוגש לתחרות מטעם ממשלת סוריה כלל תכנון בנייני ענק מנוכרים, מגדלי בטון מפוארים, מחלפים ומנהרות.
 
ב־2010, ערב המלחמה, דורגה דמשק במקום השלישי בעולם במחירי הנדל"ן. מעטים בלבד יכלו להרשות לעצמם לרכוש בה דירה, ובאזורים מסוימים עמד המחיר למ"ר על 15,000 דולר (בעוד המשכורת הממוצעת הייתה 300 דולר בחודש). בשל כך קרוב למחצית מאוכלוסייתה של סוריה ערב המלחמה הייתה מחוסרת דיור והתגוררה בבתים לא רשמיים ומוזנחים בלא תשתיות מים וביוב. המלחמה החמירה, כמובן, את מצבה של אוכלוסייה זו, וכיום מחוסרי הדיור הם כ־60% מהאוכלוסייה בסוריה, והמשכורת הממוצעת היא 30 דולר בחודש. השכונות שבהן מתגוררים מחוסרי הדיור נהפכו במהלך המלחמה לאזורי מצוקה, אלימות וכאוס.
 
האדריכלים הסוריים השותפים לתוכניות השיקום והבנייה מחדש מודעים לתפקידה החברתי של האדריכלות באיחוי השסעים שנוצרו עוד בטרם פרצה מלחמת האזרחים. הם מאמינים שבכוחה של האדריכלות לפורר חיים קהילתיים, אך גם לסייע בשיקומם, ועל כן הם מבקשים לגבש את הזהות הסורית האותנטית והמלכדת שתוכל לספק תחושה של צדק חברתי ואחדות לכל שכבות העם בעזרת שפה אדריכלית מקומית, להבדיל, למשל, ממה שקרה בביירות.
 
עם זאת, ההערכה כיום היא שמדיניות השיקום של הממשלה הסורית תמשיך את הקו המסורתי והמפלה שאפיין את המשטר לאורך עשרות שנים, ושבמסגרתו ייעשה שימוש בשיקום לשם הענשה של אוכלוסיות שנחשבו לא נאמנות למשטר בזמן המלחמה. התלות הפוליטית, הצבאית והכלכלית של המשטר הסורי בבעלות בריתו באיראן וברוסיה לפני המלחמה ובמהלכה צפוייה להמשיך גם בתקופת השיקום, וככל הנראה, תבטיח לכוחות הזרים הזדמנויות לעשיית רווחים.
מאמרים נוספים