"מלחמה היא שלום": מילים ומציאות בעסקת המאה
טראמפ ונתניהו בהשקת התוכנית. הבית הלבן, ינואר 2020 (רויטרס)
Below are share buttons

"מלחמה היא שלום": מילים ומציאות בעסקת המאה

מחקרים כבר הראו שפוליטיקאים משתמשים במושג "שלום" להשגת מטרות חד־צדדיות, אך הצגת "עסקת המאה" כתוכנית שלום, אף שמטרתה להכשיר את סיפוח בקעת הירדן, היא שיא חדש בשימוש בשפת השלום כדי לקדם מטרות כוחניות

הימין הישראלי וגם השמאל הרדיקלי יותר בישראל שותפים לטענה שתוכניות שלום הן רק סוג של מופעי ראווה, המשרת את צורכי האגו של מנהיגים להשתתף ב"חגיגות שלום" בבתי מלון מפוארים מסביב לעולם, ושהתוכניות המוצגות במעמדות החגיגיים האלה אינן מחוברות למציאות, ואינן יכולות להשפיע על המציאות המורכבת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואכן, תוכניות השלום שהוצגו בשני העשורים האחרונים כמעט שלא השפיעו על חיי הישראלים והפלסטינים: יוזמת השלום הערבית, תוכנית מפת הדרכים, תהליך אנאפוליס ומתווה מזכיר המדינה ג'ון קרי, לא מומשו ולא שיפרו עד כה את חייהם של הישראלים או של הפלסטינים. אומנם כל תוכנית תרמה תרומה קונספטואלית משלה, אך לאף אחת מהן לא הייתה השפעה של ממש על המציאות.
 
 
חוסר ההשפעה של תוכניות השלום מעלה סוגיות כלליות בחקר השיח הפוליטי – האם שפה יכולה רק לשקף מציאות, או שמא היא יכולה גם לשנות אותה? אין ספק שהיו וישנן תוכניות שלום שהוכיחו שמילים יכולות לשנות מציאות. למשל, החלטת האו"ם 242 הובילה לקבלת העיקרון "שטחים תמורת שלום", הסכם קמפ דיוויד הוביל להסכם השלום בין ישראל למצרים ולפינוי חצי האי סיני, והסכמי אוסלו הובילו להקמת הרשות הפלסטינית ולנסיגת צה"ל מהערים הפלסטיניות.
 
כפי שהראיתי במחקר שיח שעסק בפרשנות השחקנים את מסמכי הסכמי השלום, אחת הסיבות שתוכניות שלום אחרות לא השפיעו על המציאות היא שתוכניות שלום מרבות להשתמש בשפה עמומה, המאפשרת ריבוי פרשנויות והתבצרות של כל צד בעמדותיו שלו.
 
לאחר פרסום עסקת המאה של הנשיא טראמפ עלינו לבחון אם בעוד כמה חודשים תישכח התוכנית הזאת, משום שהיא הזויה וחד־צדדית ועיקר עניינה לחזק את נתניהו לקראת הבחירות ובה בעת לחזק את מעמדו של טראמפ מול קהלים אוונגליסטים בארצו, או שמא הצהרותיו של טראמפ והמסמך המלווה אותן אכן ישנו את המציאות הישראלית-פלסטינית.
 
בהשקת התוכנית בבית הלבן ב־28 בינואר 2020 היה אפשר למצוא את רוב המרכיבים של אירוע מדיה מוצלח, ואת אותו "שואוו" הנחשב לעיתים מנותק מהמציאות. האירוע היה מלא פאתוס, תחושה של יוקרה, תחושה של המשך המסורת ושאיפה לפיוס היסטורי בין עמים מסוכסכים, כפי שנהוג באירועים מהסוג הזה. כניסתם של טראמפ ונתניהו לאולם לוותה במוזיקה צבאית, ודמתה לצעידתם של חתן וכלה לחופה לקראת חיים משותפים.
 
אולם שלא כמו באירועים שבהם הוצגו תוכניות שלום בעבר, מהסכמי קמפ דיוויד ועד ועידת אנאפוליס, הפעם לא עמדו מנהיג ישראלי ומנהיג ערבי וביניהם מתווך אמריקאי, אלא רק נשיא אמריקאי וראש ממשלה ישראלי. באירוע הזה שיקף מראה העיניים מציאות שונה מכל השקות תוכניות השלום שראינו בעבר – במקרה הזה לא מדובר במתווך המפרסם תוכנית האמורה לגשר בין עמדותיהם של שני צדדים מסוכסכים, אלא במעצמת־על המצדדת בעמדותיו הקיצוניות של הצד החזק בסכסוך כדי לחזק את מעמדו של נשיא המעצמה בקרב קהל הבית שלו.
 
נאומו של הנשיא טראמפ חיזק את החד־צדדיות שביטא המראה הזה. אומנם הוא הזכיר את רוב הקלישאות האופייניות לנאומי שלום, אך צידד לגמרי בנרטיב הישראלי – בצורכי הביטחון של ישראל, בהמשך השליטה בירושלים, בהכרה בסיפוח של אזורים נרחבים בשטחים וכולי.
 
אפשר אפוא להצביע על נתק ברור בין משמעות המושגים "תוכנית שלום" ו"תיווך" לבין מה שהוצג בוושינגטון. מחקרי שיח כבר הראו כיצד פוליטיקאים משתמשים במושג "שלום" כדי להשיג מטרות חד־צדדיות, כגון עליונות מוסרית והבניית איומים, אך הצגת עסקת המאה כתוכנית שלום, אף שמטרתה האמיתית היא מתן הכשר לסיפוח ישראלי של כל ההתנחלויות והשטחים הפתוחים בבקעת הירדן, היא שיא חדש בשימוש הציני בשפת השלום כדי לקדם מטרות כוחניות. מדובר בגרסה הדיפלומטית של מכבסת המילים שתיאר אורוול בספרו "1984", שבו אימצה המפלגה את הסיסמה: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח".
 
תוכנית טראמפ מרוקנת את המילה "שלום" מכל משמעות אמיתית שיש לו. טראמפ טען שתוכניתו שונה מתוכניות קודמות, שכן היא מציעה "פתרונות מבוססי עובדות" ("fact-based remedies"). אכן, תוכניתו מבוססת על עובדות, כגון העובדה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להחזיר לגבולות מדינת ישראל הריבונית כ־700,000 מתנחלים (לרבות מזרח ירושלים); העובדה שבמאזן האימה ישראל היא השחקן החזק ביותר באזור, והעובדה שישראל שולטת במזרח ירושלים ובמקומות הקדושים שבה כבר יותר מחמישים שנה. אם כן, תוכנית טראמפ אכן מבוססת על עובדות, ולמעשה, גורסת שהן אינן צריכות להשתנות. במילים אחרות, עסקת המאה מציעה לקבל את המצב הנתון – מצב של אי־צדק ושל שליטה של עם אחד על עם אחר – ולקרוא לו "שלום". ואם כך, לפי תפיסת טראמפ, תפקידה של השפה בהקשרים דיפלומטיים אינו לנסות לשנות את המציאות, אלא לתאר אותה ולשים עליה תגית אחרת, במקרה הזה – תגית השלום.
 
כאשר "מתווך" קורה למציאות לא נורמלית "שלום" הוא מאפשר לצד החזק לנקוט צעדים שלא רק יתארו את המציאות, אלא גם ינצלו את ה"שלום" הזה כדי להעמיק את השליטה ואת הכיבוש. אם ממשלת ישראל תחליט להחיל ריבונות ישראלית על ההתנחלויות ועל בקעת הירדן, יהיה קשה מאוד לסובב את הגלגל לאחור. בהיפוך הסיסמה מ"1984", "השלום" יהפוך ל"מלחמה" ו"עסקת המאה" תשפיע על המציאות לרעה ותביא לעוד מאה שנות סכסוך.
אלי פרידמן
לדף האישי
הימין הישראלי וגם השמאל הרדיקלי יותר בישראל שותפים לטענה שתוכניות שלום הן רק סוג של מופעי ראווה, המשרת את צורכי האגו של מנהיגים להשתתף ב"חגיגות שלום" בבתי מלון מפוארים מסביב לעולם, ושהתוכניות המוצגות במעמדות החגיגיים האלה אינן מחוברות למציאות, ואינן יכולות להשפיע על המציאות המורכבת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואכן, תוכניות השלום שהוצגו בשני העשורים האחרונים כמעט שלא השפיעו על חיי הישראלים והפלסטינים: יוזמת השלום הערבית, תוכנית מפת הדרכים, תהליך אנאפוליס ומתווה מזכיר המדינה ג'ון קרי, לא מומשו ולא שיפרו עד כה את חייהם של הישראלים או של הפלסטינים. אומנם כל תוכנית תרמה תרומה קונספטואלית משלה, אך לאף אחת מהן לא הייתה השפעה של ממש על המציאות.
 
 
חוסר ההשפעה של תוכניות השלום מעלה סוגיות כלליות בחקר השיח הפוליטי – האם שפה יכולה רק לשקף מציאות, או שמא היא יכולה גם לשנות אותה? אין ספק שהיו וישנן תוכניות שלום שהוכיחו שמילים יכולות לשנות מציאות. למשל, החלטת האו"ם 242 הובילה לקבלת העיקרון "שטחים תמורת שלום", הסכם קמפ דיוויד הוביל להסכם השלום בין ישראל למצרים ולפינוי חצי האי סיני, והסכמי אוסלו הובילו להקמת הרשות הפלסטינית ולנסיגת צה"ל מהערים הפלסטיניות.
 
כפי שהראיתי במחקר שיח שעסק בפרשנות השחקנים את מסמכי הסכמי השלום, אחת הסיבות שתוכניות שלום אחרות לא השפיעו על המציאות היא שתוכניות שלום מרבות להשתמש בשפה עמומה, המאפשרת ריבוי פרשנויות והתבצרות של כל צד בעמדותיו שלו.
 
לאחר פרסום עסקת המאה של הנשיא טראמפ עלינו לבחון אם בעוד כמה חודשים תישכח התוכנית הזאת, משום שהיא הזויה וחד־צדדית ועיקר עניינה לחזק את נתניהו לקראת הבחירות ובה בעת לחזק את מעמדו של טראמפ מול קהלים אוונגליסטים בארצו, או שמא הצהרותיו של טראמפ והמסמך המלווה אותן אכן ישנו את המציאות הישראלית-פלסטינית.
 
בהשקת התוכנית בבית הלבן ב־28 בינואר 2020 היה אפשר למצוא את רוב המרכיבים של אירוע מדיה מוצלח, ואת אותו "שואוו" הנחשב לעיתים מנותק מהמציאות. האירוע היה מלא פאתוס, תחושה של יוקרה, תחושה של המשך המסורת ושאיפה לפיוס היסטורי בין עמים מסוכסכים, כפי שנהוג באירועים מהסוג הזה. כניסתם של טראמפ ונתניהו לאולם לוותה במוזיקה צבאית, ודמתה לצעידתם של חתן וכלה לחופה לקראת חיים משותפים.
 
אולם שלא כמו באירועים שבהם הוצגו תוכניות שלום בעבר, מהסכמי קמפ דיוויד ועד ועידת אנאפוליס, הפעם לא עמדו מנהיג ישראלי ומנהיג ערבי וביניהם מתווך אמריקאי, אלא רק נשיא אמריקאי וראש ממשלה ישראלי. באירוע הזה שיקף מראה העיניים מציאות שונה מכל השקות תוכניות השלום שראינו בעבר – במקרה הזה לא מדובר במתווך המפרסם תוכנית האמורה לגשר בין עמדותיהם של שני צדדים מסוכסכים, אלא במעצמת־על המצדדת בעמדותיו הקיצוניות של הצד החזק בסכסוך כדי לחזק את מעמדו של נשיא המעצמה בקרב קהל הבית שלו.
 
נאומו של הנשיא טראמפ חיזק את החד־צדדיות שביטא המראה הזה. אומנם הוא הזכיר את רוב הקלישאות האופייניות לנאומי שלום, אך צידד לגמרי בנרטיב הישראלי – בצורכי הביטחון של ישראל, בהמשך השליטה בירושלים, בהכרה בסיפוח של אזורים נרחבים בשטחים וכולי.
 
אפשר אפוא להצביע על נתק ברור בין משמעות המושגים "תוכנית שלום" ו"תיווך" לבין מה שהוצג בוושינגטון. מחקרי שיח כבר הראו כיצד פוליטיקאים משתמשים במושג "שלום" כדי להשיג מטרות חד־צדדיות, כגון עליונות מוסרית והבניית איומים, אך הצגת עסקת המאה כתוכנית שלום, אף שמטרתה האמיתית היא מתן הכשר לסיפוח ישראלי של כל ההתנחלויות והשטחים הפתוחים בבקעת הירדן, היא שיא חדש בשימוש הציני בשפת השלום כדי לקדם מטרות כוחניות. מדובר בגרסה הדיפלומטית של מכבסת המילים שתיאר אורוול בספרו "1984", שבו אימצה המפלגה את הסיסמה: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח".
 
תוכנית טראמפ מרוקנת את המילה "שלום" מכל משמעות אמיתית שיש לו. טראמפ טען שתוכניתו שונה מתוכניות קודמות, שכן היא מציעה "פתרונות מבוססי עובדות" ("fact-based remedies"). אכן, תוכניתו מבוססת על עובדות, כגון העובדה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להחזיר לגבולות מדינת ישראל הריבונית כ־700,000 מתנחלים (לרבות מזרח ירושלים); העובדה שבמאזן האימה ישראל היא השחקן החזק ביותר באזור, והעובדה שישראל שולטת במזרח ירושלים ובמקומות הקדושים שבה כבר יותר מחמישים שנה. אם כן, תוכנית טראמפ אכן מבוססת על עובדות, ולמעשה, גורסת שהן אינן צריכות להשתנות. במילים אחרות, עסקת המאה מציעה לקבל את המצב הנתון – מצב של אי־צדק ושל שליטה של עם אחד על עם אחר – ולקרוא לו "שלום". ואם כך, לפי תפיסת טראמפ, תפקידה של השפה בהקשרים דיפלומטיים אינו לנסות לשנות את המציאות, אלא לתאר אותה ולשים עליה תגית אחרת, במקרה הזה – תגית השלום.
 
כאשר "מתווך" קורה למציאות לא נורמלית "שלום" הוא מאפשר לצד החזק לנקוט צעדים שלא רק יתארו את המציאות, אלא גם ינצלו את ה"שלום" הזה כדי להעמיק את השליטה ואת הכיבוש. אם ממשלת ישראל תחליט להחיל ריבונות ישראלית על ההתנחלויות ועל בקעת הירדן, יהיה קשה מאוד לסובב את הגלגל לאחור. בהיפוך הסיסמה מ"1984", "השלום" יהפוך ל"מלחמה" ו"עסקת המאה" תשפיע על המציאות לרעה ותביא לעוד מאה שנות סכסוך.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה