מאמרים
מאמר
ילד אפגאני ממחוז לוגאר בוכה בהלוויית קרוביו אחרי שנהרגו מהפצצה אווירית, מרץ 2013 (רויטרס)
19.08.2021

על הקשר בין נפילת אפגניסטן להפרת זכויות האדם

סיבות רבות לנפילה המהירה של אפגניסטן לידי הטליבאן. אחת מהן היא הרג עצום וחסר הבחנה של אזרחים, שלא נמנו עם תומכי הארגון, אך הסיטו את דעת הקהל במדינה נגד האמריקאים
לנפילה המהירה של אפגניסטן לידי הטליבאן יש כמובן סיבות רבות. הניתוח הסיבתי של התהליך הטרגי גם מאתגר מאוד שכן חלק ניכר מהמידע הרלוונטי מסווג ו\או מתווך דרך גורמים אינטרסנטיים ובעלי אמינות נמוכה (כולל כוחות נאט"ו, כמובן). ובכל זאת אפשר כבר להעלות כמה השערות מבוססות על התפקיד של הפרת זכויות האדם, כולל מצד ארה"ב ובעלות בריתה, בהתפרקות המהירה של המוסדות שהיו אמורים לעמוד חיץ אל מול הארגון הפונדמנטליסטי הקיצוני. 
 
הכישלון באפגניסטן חוצה מחנות פוליטיים ויכול להיות משויך לארבעה נשיאים אמריקאים - בוש הבן, אובמה, טראמפ וביידן. ב־2019 התפרסמה בוושינגטון פוסט כתבת תחקיר מקיפה מאת קרייג וויטלוק, שכללה חשיפה של מסמכים ועדויות של בכירים בממשל על השקרים של פוליטיקאים אמריקאים משתי המפלגות בהקשר למלחמה ולכשלים של הצבא. גנרל אחד מצוטט שם באומרו כי הם היו משוללי כל ידע על אפגניסטן, ולא ידעו מה הם עושים. הם לא הכירו את הדמוגרפיה ואת הכלכלה שלה, לדוגמה: חלק ניכר מהפשטונים - הקבוצה האתנית הדומיננטית באפגניסטן - חיים בכלל בפקיסטן, ומשם באות צרות ומתקפות של אסלאמיסטים, שלאמריקאים אין שליטה עליהן. 
 
חוסר הידע והמבוכה הובילו לתסכול אמריקאי והדבר תרם כנראה לאלימות מוגברת מצד הכוחות הזרים במדינה. לנוכח תהליך זה, היכולת של האמריקאים ושל הממשל האפגאני החדש המזוהה עימם לזכות ללגיטימציה ציבורית באפגניסטן הלכה ונשחקה. לאורך השנים, כפי שכותב ראש דסק החוץ ב־YNET אייל להמן: "שורה של תקריות דמים שבהן הרגו אמריקנים – לעתים בשוגג ולעתים בכוונה – אזרחים אפגאנים, פגעו קשות בתדמיתה של ארה"ב כ'מושיעת אפגניסטן', והיטו את עמדתם של רבים מהאפגאנים נגדה". 
 
ואכן, במהלך כעשרים שנות לחימה נהרגו, על פי הערכות שמרניות, מעל 47 אלף אזרחים אפגאנים שאינם לוחמי טליבאן, כשהאחריות לחלק מהמקרים מיוחסת לכוחות נאט"ו, ובחלק מהמקרים לטליבאן (חלוקת האשמה אינה ברורה או מדויקת כי אין רישום ותחקירים לגבי כל מקרה ומקרה). בכל אופן, סביר להניח כי החוויה של האפגאני הממוצע היא שאווירת מוות אופפת אותו, ושלפחות בחלקה הנכבד היא קשורה לכוחות המערביים הזרים. והיו גם מקרים מטלטלים של חיילים מערביים שטבחו בכוונת מכוון באזרחים אפגאנים, כמו הטבח שביצע סמל ראשון רוברט ביילס ב־16 אזרחים אפגאנים, שהוביל למשבר ביחסים בין ארה"ב לממשל האפגאני החדש ולזעם ציבורי רב במדינה. למעשה הטליבאן הגיב לתקרית גם הוא, ובעקבותיה הקפיא את המגעים שקיים בזמנו עם האמריקאים. 
 
ממשל טראמפ הביא לעוד החרפה של ההרג במדינה: לפי מחקר שצוטט בדיילי ביסט, ההוראה של טראמפ להגביר את ההפצצות מהאוויר באפגניסטן - כשהמפקדים בשטח כפופים לפחות מגבלות וחשופים לשקיפות פחותה - הגדילו את הנפגעים האזרחיים במדינה ב־330%. במקביל לכך הוא הכריז על כוונתו לסגת מהמדינה והכפיל את מספר החיילים השוהים בה. 
 
לא על ההרג לבדו: חיילים מערביים גם פגעו בכבוד הסגולי של האפגאנים הכבושים; הם תועדו שורפים ספרי קוראן, משתינים על גופות וכו'. נוסף על אלו, חלק מהתפיסה האמריקאית הייתה העלמת עין מתופעות בעייתיות של השלטון האפגאני החדש, כמו שיבתו של המנהג החברתי המחריד שבו גברים אונסים נער צעיר כחלק מריטואל (מנהג שדוכא דווקא בימי הטליבאן, חזר לאחר כיבוש המדינה, וחיילים אמריקאים קיבלו הוראה שלא להתערב בו). האמריקאים אף כשלו במאבק בסחר בסמים ובשחיתות שזוהו עם המשטר האפגאני החדש. 
 
סביר להניח כי כל התופעות הללו הקשו על יצירת לגיטימציה ציבורית רחבה לממשל האפגאני החדש, ובהעדרה, הכפופים לו לא היו מחויבים לו. סביר שבעקבות זאת, התרחש מה ששמענו בדיווחים התקשורתיים: חיילים אפגאנים בורחים מהעמדות או נכנעים, והציבור הרחב אינו יוצא בהמוניו נגד הטליבאן. כלומר, ללא תמיכה ציבורית רחבה, נשען השלטון על קרעי תרנגולת, בפרט אל מול ארגון שחבריו מחויבים לו באופן טוטלי.
 
אפילו מומחים "ביטחוניסטיים" למאבק בטרור מבינים את המכשלה העקרונית במדיניות האמריקאית בהקשר של המאבק בגורמי ג'יהאד. כך למשל, פרופ' אסף מוגדם, שפעיל בין היתר במרכז ללוחמה בטרור של ווסט פוינט (האקדמיה הצבאית של ארה"ב), גורס כי במסגרת מאבק יעיל בטרור, לארה"ב יש צורך קריטי לבודד את הרדיקלים (הסלפיסטים-ג'יהאדיסטים) משאר האוכלוסייה המוסלמית הרחבה, וכי תופעות כמו מחנה המעצר בגואנטנמו וכלא אבו גרייב מציירים את ארה"ב כמתאכזרת למוסלמים, וכך תוקעים מקלות בגלגלים של מאמץ אסטרטגי זה. ברוח ניתוח זה, ברור כי החוליים המתוארים מעלה שהביאו הכוחות המערביים על אפגניסטן, הקשו על היכולת לתקוע טריז בין הטליבאן למרבית אוכלוסיית המדינה. וכך למרות רצחנותם ועוולותיהם הרבות של אנשי הטליבאן, לא נוצרה הבחנה חדה מספיק בינם ובין האמריקאים, שאולי פגעו פחות באזרחים אפגאנים חפים מפשע, אך היו פוגעניים מספיק כדי שההבחנה הזו תיטשטש. כך יצא שהפרת זכויות אדם מצד האמריקאים תרמה גם לערעור היכולת שלהם לבסס משטר אפגאני אחר.
מאמרים נוספים