אופק
מאמר
מימין לשמאל: טיבי, עודה, עבאס (צילום: Zaher333 מתוך ויקימדיה)
07.01.2021

איזו מציאות פוליטית הפלסטינים אזרחי ישראל צריכים לקדם?

חוק הלאום אומר במפורש את מה שקודם נאמר רק במשתמע: רק היהודים הם הריבונים במדינה, ולמי שאינם יהודים, אין ריבונות בה. ריבונות זו של היהודים עליונה על שוויון הזכויות במדינה ומשמעותה שאין לקחת בחשבון, באופן אמיתי, את הפלסטינים שחיים בה. אז מה אפשר לעשות עכשיו?
אם נניח לרגע בצד, לצורך הדיון, את שאר הפלסטינים (כלומר, אלה שחיים בשטחים הכבושים משנת 1967 ופלסטינים שמתגוררים במדינות זרות או חיים בהן כפליטים) ואת שאר היהודים (כלומר, אלו שאינם אזרחיה של מדינת ישראל בפועל), אז אפשר לומר שחוק הלאום שנחקק בכנסת ישראל ב־19 ביולי 2018 יצר הבחנה חותכת בין שני סוגים של אזרחים במדינה: אזרחים-שליטים (היהודים בישראל) ואזרחים-נתינים (האזרחים הפלסטינים שחיים בשטח המדינה). בעוד שהאזרחים השליטים זכאים לזכות להגדרה עצמית ("היהלום שבכתר" של הזכויות הקולקטיביות ושל זכויות הלאום), האזרחים הנתינים אינם זכאים לזכות קולקטיבית זו. ובמילים מדויקות ופשוטות יותר: חוק הלאום הזה, שהינו חוק יסוד בעל מעמד חוקתי, אומר במפורש מה שחוקים רגילים קודמים אמרו במשתמע – רק היהודים הם הריבונים במדינה, ולמי שאינם יהודים אין ריבונות בה.
 
האם לא נובע מכך, במישרין ובהכרח, שהריבונות של היהודים, על כל נגזרותיה, הינה (בהכרח) עליונה על שוויון הזכויות במדינה בין היהודים ובין מי שאינם יהודים? האם לא משתמע מכך גם כן, במישרין ובהכרח, שאין לקחת בחשבון באמת, בצורה כזו או אחרת, את הפלסטינים החיים בישראל ואת נציגיהם בפרלמנט בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לריבונות על כל נגזרותיה? הפלסטינים החיים בישראל אינם שותפים אמיתיים בקבלת ההחלטות כשמדובר למשל בשאלות של סיפוח שטחים או ויתור על שטחים שסופחו בעבר (כמו ירושלים המזרחית ורמת הגולן הסורית), או בשאלות אחרות סביב אופיה של המדינה, צורת המשטר בה, ביטחון המדינה, סמליה, מחויבותה לכלל יהודי העולם וכו'. למותר לציין בהקשר זה, שהריבונות של היהודים עליונה גם על היותה של המדינה דמוקרטית וגם על האזרחות, ועל כן אזרחי המדינה שאינם יהודים בהכרח נהנים משני אלה באופן חלקי.
 
אז מה אפשר לעשות? או: מה המציאות הפוליטית שצריך להיאבק למענה ולשאוף אליה, מציאות שבה יהיה שוויון זכויות מלא בין אזרחי המדינה היהודים ואלה שאינם יהודים (שהם בעיקר הפלסטינים), כאשר השוויון המדובר הינו שוויון הן ברמת המעורבות במרחב הפוליטי והן בכל הקשור בשירותים, בקצבאות ובשליטה בנכסים?
 
ברור כשמש (כמו שאומרים) שמציאות פוליטית שבה יתקיים שוויון מוחלט בזכויות שמקנה האזרחות הדמוקרטית, עומדת בסתירה לעמדתה הנחרצת של הציונות בדבר יהודיותה של המדינה על כל מה שמקפלת בתוכה עמדה נחרצת זו, כמו הדאגה לרוב יהודי מוחלט במדינה והמחויבויות וסדרי העדיפויות שמכתיבה יהודיותה של המדינה. בעיניי, מציאות פוליטית שבה יתקיים שוויון זכויות מוחלט מחייבת לא פחות מהפיכתה של ישראל למדינת כלל אזרחיה, קרי: מדינה שבה מתקיים שוויון זכויות מלא ומוחלט בין כל אזרחיה. הפיכתה של מדינת ישראל למדינת כלל אזרחיה היא אפוא תנאי הכרחי להשגת שוויון מוחלט בזכויות שמקנה האזרחות הדמוקרטית. אבל תנאי זה אינו מספיק כדי שיתקיים שוויון מוחלט בפועל. שכן כל עוד ישראל תישאר מדינה בעלת רוב מוחלט של אזרחים יהודים, סכנות של אפליה ופגיעה בזכויות יוותרו בעינן, כפי שקרה למיעוטים אתניים שונים, ובמיוחד למיעוטים ילידיים, במדינות כמו ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה וכו'. במילים אחרות, כדי שיושג שוויון זכויות מלא בפועל, יש צורך בפעולות נוספות שיהוו חומת מגן לזכויותיו של המיעוט האתני. ואותה חומת מגן בדרך כלל מגולמת בשלטון עצמי בעל משמעות, ולא רק בתחום התרבות. למותר לציין בהקשר זה שבמסגרת הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה יבוטלו כל החוקים המפלים ובראשם חוק הלאום העושק והבלתי מוסרי.
 
לאור האמור לעיל, הפיכתה של ישראל למדינת כלל אזרחיה וכינון שלטון עצמי בעל משמעות לפלסטינים אזרחי המדינה הם שני תנאים הכרחיים להשגת שוויון זכויות מלא, הן ברמה החוקית והן בפועל. אבל לא די בשני תנאים אלה, שכן הפלסטינים החיים במדינת ישראל הם חלק מעם שסובל ברובו ממציאות של כיבוש צבאי ו/או מחיי פליטות שנכפו עליו. על כן, התנאי השלישי ההכרחי להשגת שוויון זכויות מלא הינו השגת פתרון סופי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כזה שיביא, בין היתר, לסיום הכיבוש ולפתרון צודק לפליטים. רק שילוב בין שלושת התנאים ההכרחיים הללו יבטיח שוויון מלא בזכויות הפרט, הקולקטיב והלאום בין היהודים-הישראלים ובין הפלסטינים החיים במדינה.
 
כפועל יוצא מכך, כששלושת התנאים הנ"ל יתקיימו, המציאות הפוליטית המיוחלת הזו תהיה חייבת להיווסד על אחד משני סוגי הפתרונות הבאים לסכסוך הישראלי-פלסטיני: הסוג הראשון הוא פתרון של מדינה דמוקרטית אחת (בין אם חד־לאומית, דו־לאומית או פדראלית) לכל הפלסטינים (כולל הפליטים) ולכל היהודים-הישראלים. במדינה כזו, שתהיה מדינת כל אזרחיה, ייהנו שני הצדדים משוויון זכויות פרט ולאום. לעומת זאת, הפתרונות מהסוג השני הינם פתרונות של שתי מדינות המתקיימות בשלום זו לצד זו, שכל אחת מהן הינה מדינת כלל אזרחיה – כאשר במדינת ישראל, שבה יש רוב לאזרחים היהודים, ייהנו הפלסטינים משלטון עצמי שלם ומלא, כזה שישמור על הזהות הייחודית שלהם מחד גיסא, ויגן על המיעוט מפני "היתרונות החיצוניים" שיש לרוב במדינה מאידך גיסא.
 
ומה בדבר הגורם המייצג? כלומר, מי ינהיג את מאבקם של הפלסטינים החיים בתוך ישראל ויביאם, או לכל הפחות יקרבם, למציאות הפוליטית המיוחלת שניסיתי לשרטט בקווים רחבים? ברור שהרשימה המשותפת, או המפלגות הפלסטיניות המיוצגות בכנסת, ביחד או לחוד, אינן יכולות להיות נושא הדגל היחיד של הפרויקט הזה, ובטח שלא להיות הגורם העיקרי שמוביל אותו. פרויקט שכזה הוא ביסודו פרויקט־על פרלמנטארי, והמאבק למענו הוא מטבעו מאבק לאומי, בשטח, מחד גיסא, אך כזה שמחייב תיאום ואינטגרציה בין כלל הגורמים המייצגים את הפלסטינים מאידך גיסא. ואני מוסיף לכך את העובדה שהמפלגות מהוות רק ייצוג חלקי [של הפלסטינים בישראל] והשפעתן והישגיהן גם הם חלקיים בלבד, שכן ישנם מגזרים נרחבים בקרב הפלסטינים החיים בישראל שאינם נוטלים חלק בבחירות לפרלמנט מטעמים עקרוניים, וכן תנועות פוליטיות בעלות משקל נכבד שנאסר עליהן, בפועל או בפוטנציה, מלהשתתף בבחירות בשל עקרונותיהן האידיאולוגיים.
 
אני סבור שפרויקט לאומי כזה יכול וצריך להיות מובל על ידי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל. אבל לא בהרכבה ובצורתה – ואולי אף לא בשמה – הנוכחיים. שכן מן הידועות היא שוועדת המעקב העליונה זקוקה לרפורמה רצינית – כזו שתכונן אותה מחדש על בסיס יסודות דמוקרטיים איתנים – אם מייעדים אותה להוות את ההנהגה הלאומית העליונה של הפלסטינים החיים בישראל. כמו כן, מן הידועות היא שבחירות הן לב ליבן של היסודות הדמוקרטיים האלה. ועל כן, נחוץ גוף מייצג נבחר (שייקרא בשם זה או אחר) שיהווה את ההנהגה הלאומית העליונה, והמפלגות הפלסטיניות המיוצגות בכנסת, ביחד או לחוד, יהוו את הזרוע הפרלמנטארית שלו. גוף נבחר זה יוביל את העשייה ואת המאבק הלאומי בשטח וידאג לכל הסוגיות הקולקטיביות הגדולות (החינוך בכל הרמות, נכסי ההקדש המוסלמי, סוגיית המהגרים מאז הנכבה ב־48' וכו'). גוף נבחר זה גם ייתן ביטוי לסדר העדיפויות של פרטי הפתרון הסופי לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, וכן בדבר מעמדם של הפלסטינים החיים בגבולות 48' במסגרת פתרון זה.
 
לסיכום, חוק הלאום מזכיר לכל מי שלא שם לב, העדיף שלא לדעת, או בחר לעצום את עיניו, שהדבר שעלינו להיאבק למענו הוא זכויות הלאום שלנו – ובראשן הזכות להגדרה עצמית. ועל כן, לצד המאבק למען שוויון זכויות האזרח במדינה, עלינו להיאבק למען פתרון לסכסוך הישראלי/יהודי-פלסטיני מבין שני הסוגים הנזכרים לעיל. ואת ההנהגה של המאבק הלאומי הזה צריכה להוביל הנהגה לאומית נבחרת שתהווה חלופה לוועדת המעקב העליונה או שתהיה פרי הרפורמה הדמוקרטית שהיא תעבור. ובאשר למפלגות המיוצגות בכנסת – אלה יהוו את הזרוע הפרלמנטארית של מנהיגות לאומית זו, ולא מעבר לכך, ולהנהגה זו יהיו כמובן זרועות נוספות לפעילותה ולמאבק. ולסיום, כשיושג פתרון לסכסוך על פי אחד הסוגים הנזכרים לעיל, אנחנו, הפלסטינים החיים בגבולות 48', נממש את זכותנו להגדרה עצמית, ונהפוך בכך לאזרחים ולשליטים במולדתנו.
 
ד"ר סעיד זידאני הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת אל־קודס, המתמחה בין היתר בפילוסופיה פוליטית. המאמר המלא התפרסם ביומון אל־קודס אל־ערבי, שראה אור בלונדון ב־27 בפברואר 2020. תרגם מערבית: און דגן.

בשיתוף עם מאמרים נוספים