אופק

מאמר
מפגינה נעצרת בהפגנה בבלפור, ירושלים, אוגוסט 2020 (צילום: רויטרס)
08.09.2020

היום שבו המשטרה של נתניהו תקפה את ראש השב"כ

בעוד ישראל הופכת מ"סתם" משטר דכאני למשטר אוטוקרטי חסר מעצורים, חובה על אזרחיה הערבים להכיר במצב נכוחה ולחשוב על דרכי פעולה, התארגנות ורעיונות חדשים. אם אנחנו לא נציל את עצמנו, אף אחד לא יציל אותנו
ב־20 באוגוסט הסתערו כוחות של משטרת ישראל על מפגינים ועל משתתפים בשביתת שבת שהתקיימה בסמוך למשכן ראש ממשלת ישראל, ברחוב בלפור בירושלים. המפגינים באו לשם בהמוניהם כדי למחות על המשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה חרף העובדה שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים. שוטרים וקציני משטרה הפעילו כוח כנגד אנשים שהשתתפו בהפגנה, ובהם גם ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון וקציני צבא בגמלאות. המשטרה פינתה אותם באלימות מן המקום כדי לאפשר לקיים, באותו אתר ממש, הפגנה אחרת של תומכי נתניהו ופעילי ליכוד.
 
בעיני רבים מאזרחיה הערבים של המדינה, מדובר בידיעה שגרתית. אנו מורגלים לחזות באלות משטרתיות מונפות מעל ראשיהם ולעבר גופם של מפגינים ערבים. אנו מורגלים במחזות שבהם פצצות גז מדמיע ואף כדורי גומי נורים מכלי נשק משטרתיים לעבר מפגינים ערבים. דברים כאלה התרחשו במאורעות יום האדמה, במחאת אוקטובר 2000 ובמקרים נוספים שבהם הדיכוי המשטרתי הגזעני יצא משליטה והותיר מאחוריו הרוגים ופצועים מקרב האזרחים הערבים.
 
אף שקביעה זו נכונה לחלוטין, עלינו להבין כי האירועים שהיינו עדים להם באותו ערב הם היסטוריים ויוצאי דופן. זאת משום שהם מעידים על תמורות מסוכנות שחלו באופי המשטר בישראל, שהופך פניו ממשטר גזעני שהתמקד בדיכוי וברדיפה של אזרחי המדינה הערבים, למשטר אוטוקרטי, אנטי־דמוקרטי ודכאני. משטר כזה אינו מסוגל להכיל כל סוג של התנגדות פוליטית, גם אם מקורה בתוך החברה היהודית עצמה וגם אם בחזיתה ניצבים גורמים ואישים ציונים בולטים ובעלי עבר מוכח של הקרבה למען בנייתה של ישראל חזקה.
 
לעינינו נגלו מראות שבהם ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון סופג מכות מאת שוטרים ונפצע קל. שוטרים הפעילו אלימות כלפי נשים וכלפי אישים יהודים בולטים שהשתתפו במחאה, וגררו, בראש חוצות ולעין כל, את אמיר השכל, תת־אלוף לשעבר בצבא. מראות כאלה מעידים על המהפך שעוברת משטרת ישראל: מארגון שתכליתו לשרת את המדינה ואת אזרחיה היהודים ולהגן עליהם, ובתוך כך מפעיל מדיניות של דיכוי גזעני כלפי האזרחים הערבים, לארגון כוחני המשמש זרוע פוליטית מטעם ראש הממשלה ותומכיו, ושמטרתו לרדוף את המתנגדים ואת המוחים נגד שלטונו ונגד מדיניות ההסתה שלו, ולפגוע בהם.
 
המסכה האחרונה נקרעה מעל פני המשטר, שנחשפו במלוא כיעורם ורשעותם. מהיום, אזרחי ישראל מתמודדים עם מציאות אחרת, שבה חייהם נשלטים בידי קבוצה מצומצמת שמאמינה כי המטרה מקדשת את האמצעים, ובאפשרותה לנקוט כל מהלך ולטמון כל מלכודת כדי לפורר כל ערך הומניטארי ולטרפד כל חובה חוקית, עד לביטולה. קבוצה קלת דעת אשר מאמינה בקיומו של שילוש קדוש שצלעותיו הן המדינה, העם והיא עצמה, וכל אלה מגולמים בדמותו של מנהיג אחד שיש להקריב הכול למענו.
 
הכתובת הייתה על הקיר. ומה עשינו איתה? 
הקריסה הזו לא התרחשה ביום אחד. אנו זוחלים במדרון הזה במשך שנים. הזהרתי מפני תהליך זה. אך מה עשינו בעת שסבלנו השפלות ואכלנו מרורים? ניפחנו את החזה, צעקנו כי יום יבוא ונפדה את המולדת. שרנו שיר הלל ל"מיליוני הערבים" ונשאנו עינינו אל "משכן האריות בבגדאד". הודינו לחסדי שמיים, נשאנו אליהם תפילותינו והכרזנו על כוונתנו לחזור בכוח הנשק.
 
המיעוט הערבי בישראל זקוק להרבה יותר מזה. עליו לבחון מחדש את דרכי המאבק ואת האופן שבו הוא מאורגן. ישנם גורמים מפלגתיים ותנועות פוליטיות אשר עומדים בסירובם לחשב מסלול מחדש ולפקוח עיניהם לנוכח השינויים החשובים ביותר שהתרחשו במאה שעברה ובמהלך העשור האחרון. הם מאמצים תיאוריות, עמדות אידיאולוגיות ונקודות השקפה פוליטיות שאבד עליהן הכלח. מבחינת הקומוניסטים הוותיקים, אין משמעות לקריסתה של ברית המועצות ולא סר חינה של "ברית ורשה" בעיניהם. הם עדיין דוגלים בתוויות ובסיסמאות שירשו מבני תור הזהב וסוגדים לפוטין, הצאר הנוכחי שעומד בראש הקרמלין, כאילו היה ראש ה"פוליטבירו", "שמש העמים" וידידם הגדול של רוב העמים המדוכאים עלי אדמות.
 
קריסתו של החלום הקומוניסטי נמנית אומנם עם האירועים הבולטים והחשובים ביותר של המאה הקודמת. עם זאת, אין מדובר בכישלון היחידי ששינה את פני ההיסטוריה, וטפח בחוזקה על פניהם של אלה שנטלו חלק בעיצובה, כל אחד למען החלום שלו. נפילתו של מיזם הלאומיות הפאן־ערבית של נאצר וקריסת חזונה של תנועת האחים המוסלמים הם ללא ספק אירועים בולטים נוספים שממשיכים לטלטל את האזור כולו ולפגוע ביציבות חייהם של העמים היושבים בתוכו.  
 
כדאי שנבין: ישראל אינה עוד אותה מדינה
בל נשלה את עצמנו ובל נתמכר להימורים שאין להם תקנה. אסור לנו להתבשם מניחוחם המשכר של חלומות או לערוג לניסים ונפלאות שהם נחלת העבר. רק מי שניחנו באומץ לב, חוכמה וערנות, יזכו למלט עצמם ממלתעותיה של המפלצת.
 
כדי להציל את עצמנו, שומה עלינו, בראש ובראשונה, להכיר בכך שישראל החדשה, החזקה, הסוררת, אינה עוד אותה מדינה שאופיה היהודי הושתת על מתן זכויות דמוקרטיות חלקיות בלבד לערבים ודמוקרטיה מלאה ליהודים. ישראל החדשה היא בת האופל. היא אחותם של אלה שהחשיכו את אור הבוקר, רקדו על גופתו וצהלו לנוכח כאבו. האירועים אשר מתרחשים בסביבתנו מעידים על כך שאסוננו רק ילך ויתגבר. העתיד הקרוב צופה לנו, האזרחים הערבים, סבל כפול ומכופל מזה שהיה מנת חלקנו במהלך שבעה עשורים של בצורת.
 
אנחנו נישאר לבד. נהר החידקל המתחפר באדמתה המתפוררת של עיראק לא יבכה על מר גורלנו. געגועינו לנהר ברדא שבדמשק ייאלצו להמתין עד לאיחודה מחדש של סוריה. תמיד היינו לבד. המדבר וחרבותיהם של בני ערב לא הושיעו אותנו. שרדנו בכוחות עצמנו. לבדנו נישן ולבד נעביר את ימינו כאגלי טל המתפזרים מעל מרחבי הגליל, ונשיר במילותיו של המשורר הלבנוני סעיד עקל: "כמה שווים ימינו כאן".
 
שעון החול אוזל. עלינו לקחת את גורלנו בידינו, להחליט כיצד נתמודד עם הבאות. כדאי שנבין היכן הפטיש והיכן הסדן.
 
כל מי שעוקב אחר הכותרות שמייצרים מוסדות ההנהגה שלנו, מהן הצהרות ומהן מעשים, לא יוכל שלא לזהות את אוזלת ידם המתמשכת ולראות עד כמה אמצעי המאבק שלהם מוגבלים. למרות כמה שגיאות של הפלגים המרכיבים אותה, הרשימה המשותפת עושה כמיטב יכולתה, וזאת במסגרת מרחב הפעולה הפרלמנטרי שמאפשרת לה הכנסת. אולם אף שהפעילות הפרלמנטרית היא אינטנסיבית ובעלת השפעה, קשה לייצר באמצעותה תגובה פוליטית ופעילות עממית אפקטיבית כנגד גורמי הכוח העממיים הימניים אשר מסתערים על המרחב הציבורי ועל כל החזיתות. במישור המקומי, אנו רואים כיצד ראשי העיריות וראשי הרשויות המקומיות הערביות מקיזים דם במערכה יומיומית, בעודם כורעים תחת נטל המאמץ לממש את המגיע ליישוביהם מכספי אוצר המדינה. כל אותה עת, הקהילות שבחרו בהם אינן מעניקות להם פטור מלממש את הבטחות הבחירות שנתנו ואת העסקאות אשר הושיבו אותם על כס ראשות המועצה.
 
כתבתי לא אחת על חולֵָייה של ועדת המעקב העליונה לענייני הציבור הערבי. הצבעתי על הצורך להשתית את פעילותה על אדנים חדשים ובהתבסס על מדיניות עדכנית שתתאים לאופי השינויים שסחפו את החברה בישראל ואת הקהילות המקומיות שלנו, ובהיקף נרחב עוד יותר את אזורנו ואת העולם כולו. אולם דבר מזה לא קרה.
 
במקום להכביר מילים אצטט את שיח' כמאל ח'טיב, יו"ר "ועדת החירויות" המסונפת לוועדת המעקב העליונה, שהוא ללא ספק "האיש מספר שתיים" בוועדה לאחר יושב הראש מוחמד ברכה. את הדברים הבאים הוא כתב כתגובה למאמר שפרסם איש התקשורת הנודע וליד אל־עומרי: "ועדת החירויות היא עוד ועדה מתוך עשר ועדות משנה של ועדת המעקב העליונה, בראשותו של מוחמד ברכה. כל ועדת משנה כזו אחראית לניהול זרוע אחרת של ועדת המעקב העליונה. האם מר וליד אל־עומרי מודע כלל לקיומה של ועדת התכנון האסטרטגי? האם הוא יודע על קיומה של הוועדה לענייני קרקעות ודיור? האם הוא מכיר את הוועדה לענייני ירושלים או את הוועדה לענייני הסברה? אין ספק כי התשובה לכל השאלות היא שלילית. הסיבה לכך היא שוועדות אלה אינן פעילות כלל ואינן ממלאות את תפקידיהן".
 
לא מזימה ולא העמדת פנים
הדברים ברורים ואין עוד מה להוסיף עליהם. בשל הסיבות הללו, ובשל סיבות אחרות, ועדת המעקב העליונה אינה משמשת כתובת אטרקטיבית עבור הציבור הרחב, ואינה מייצגת את המכנה המשותף של העמדות הרווחות בקרב רוב הציבור. הניוון המאפיין את תפקודה בולט במיוחד לאור העובדה שמבין כלל פעילויותיה, הוועדה לחירויות נותרה הגוף הפעיל היחיד במסגרת מצומצמת, וגם היא הזניחה את הטיפול בכלל חירויות הפרט. יושב הראש שלה, השיח' ח'טיב, הכשיל בעצמו את פעילותה ממניעים סקטוריאליים או אידיאולוגיים שלא טרח אפילו להסתיר, אלא שיווק אותם קבל עם ועולם לצד העקרונות השרעיים ולצד אמונתו הדתית. מי ינווט את ספינתנו בין גלי הים הגועשים האלה?
 
יש כאלה שיטענו כי כרמי גילון ואלפי המשתתפים במחאות נגד שלטון נתניהו ומדיניות ההסתה הנפסדת שהוא מנהל, עושים זאת בשל חששם לעתיד מדינתם ומתוך רצון לשמור על ביטחונה של מדינת ישראל. אלה יטענו שאין כל משמעות לתמונות של שוטרים אשר מפליאים מכותיהם במפגינים יהודים. הם גם לא יתרשמו יתר על המידה מהאלימות שננקטה נגד ראש השב"כ ונגד אישים דומים שנפצעו והושפלו בראש חוצות. הם ילעגו לאירועים ויפריחו סיסמאות לוחמניות ואמירות נחרצות. אחרים יטענו כי האירועים שהתרחשו אינם אלא "העמדת פנים ציונית" שעלינו להיזהר מפניה ולחשוף את אופייה האמיתי. קבוצה אחרת תפרק לגורמים את האלמנטים השונים במחזה תוך שימוש במילות קוד כמו "מזימה" וביטויים מוגזמים אחרים. הם יניחו כי במקרה זה התוקפן והקורבן שווים וכי כולם יחד הם חלק מ"קשקוש ציוני". ביבי ישבור לכרמי את הראש, ואנו נמשיך במסענו במסלול הערבי ונמתין לזמן שבו נוכל לשאת תפילתנו מתוך הכוכים שלנו. הרי ניצחוננו, כך מבשרים לנו השמיים, נמצא מעבר לפינה.
 
איני נמנה עם המצדדים בעמדות הללו. אני משוכנע כי מה שהתרחש בעשרים באוגוסט מעיד על תחילתה של תקופה חדשה שבה יתגבשו מחנות חדשים. בידינו, אנו האזרחים הערבים, הברירה להיות בין מי שיקצרו את פירותיה או בין מי שיהיו קורבנותיה.
 
עו"ד ג'ואד בולוס הוא איש רוח ופרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. המאמר התפרסם ביומון אל־קודס אל־ערבי ב־27 באוגוסט 2020. תרגם מערבית: אסף ניב.

בשיתוף עם מאמרים נוספים