תרבות וחברה

מאמר
מפגינה ממוצא ערבי, בהפגנה של BLM (צילום: רויטרס)
24.06.2020

מי כאן הגזען: על נקודת המפגש בין מחאת השחורים לעולם הערבי

העולם הערבי דווקא מתעניין בפרשת מותו של ג'ורג' פלויד ובגל המחאה ששטף את אמריקה בעקבותיו. אלא שזעקה דומה לזו הקוראת שחיי שחורים נחשבים, איננה נשמעת במרחב. מדוע? ולמי בעולם הערבי יש אינטרס להשתיק דיבור על גזענות, אפילו כזאת המבוססת על צבע עור?
בתחילת יוני 2020 התפרסם באתר העיתונות הערבי העצמאי דרג' מאמר מאת הכותב והמשפטן התימני חוסיין אל־ואדעי, תחת הכותרת: "ומי יכול לנשום בעולם הערבי?" אל־ואדעי מציין לטובה את ההתעניינות של העולם הערבי בפרשת מותו של ג'ורג' פלויד ובגל המחאה שפרץ בעקבותיה בארה"ב. לצד זאת, הוא אומר, איש בעולם הערבי לא אזר אומץ להשמיע זעקה דומה, שכן "ההיסטוריה הקרובה מלמדת אותנו שהערבים לא מביעים התעניינות באירועים מכוננים במערב כדי להבין וללמוד מהם, אלא כדי לקבל חיזוק לרעיונותיהם ולדעות הקדומות שלהם". יותר מכך, יש בקרב הערבים מי שדוחים "כל מה שמגיע מהמערב, בין שמדובר בדבר שלילי או חיובי".
 
כתימוכין לטענתו, מציין הכותב שחלק מהגינויים הערביים לגזענות האמריקנית הגיעו מגורמים התומכים במשטר הסיני ובמשטר האיראני, הידועים ביחסם הדורסני כלפי מיעוטים. הוא מזכיר שגם בקרב הערבים, בעלי העור השחום נתפסים כנחותים; כך קורה למשל שנערות כהות עור מבלות שעות בניסיונות להלבינו מחשש שלא יזכו בשידוך ראוי. אל־ואדעי ממשיך ואומר שמאמיני דתות שאינן האסלאם סובלים גם הם מגזענות. הוא מרחיב את הגדרת הגזענות ליחס מזלזל כלפי בעלי מקצועות כגון ספרים ועובדי ניקיון, הנתפסים כשידוך לא־רצוי.
 
אל־ואדעי עומד על כך שבעוד שהחוק האמריקני מספק הגנה מסוימת מפני מופעים של גזענות, העולם הערבי מאפשר אותה ומעניק לה לגיטימציה על בסיס דת ומסורת. הוא טוען גם שערבים רבים מדי התייחסו להפגנות בהיבט צר או אף לא־סביר, כמבשרות את סוף שלטון הנשיא דונאלד טראמפ או כחזרה של האביב הערבי, תוך התעלמות מההבדל בין אלימות מהפכנית ובין ביזה פשוטה.
 
הכותב מזכיר כיצד סערו הרוחות בעולם הערבי לפני כמה שנים, כשטראמפ ביקש למנוע ממוסלמים ממדינות שונות להיכנס לתחומי ארה"ב. הוא "אינו יודע אם לצחוק או לבכות" על כך שהמוסלמים עצמם מגדירים את מדינותיהם על בסיס הזהות המוסלמית והשריעה, ומונעים מבני דתות אחרות להחזיק במשרות רגישות או לבטא את רגשותיהם הדתיים. הסיסמה "I can't breathe" אינה רלוונטית לערבים, אומר אל־ואדעי, שהרי "מי בכלל יכול לנשום בעולם הערבי?"
 
אם כן, אל־ואדעי מצר על כך שהמחאה האמריקנית לא הציתה מחאה דומה במדינות ערב, שתושביהן מוכנים לדון בכל גזענות מלבד זו שלהם. ראוי להתעכב מעט על טענתו שמצב זה קשור לדחיית כל דבר מערבי. הגישה האנטי־מערבית אפיינה במיוחד את זרם התחייה האסלאמי ששורשיו במאה ה־19. האינטלקטואלים המזוהים עם זרם זה נחשבים לאבותיו של מה שמכונה פונדמנטליזם אסלאמי, שהצמיח בין השאר את הטרור של אל־קאעדה ושל ארגון המדינה האסלאמית.
 
אולם ההסבר שמציע אל־ואדעי מצביע על כך ששלילת המערב הייתה ונשארה תופעה רווחת, כלל לא ייחודית לשולי החברה ולארגוני הטרור. חיזוק לדבריו אפשר למצוא בשיח של אינטלקטואלים נועזים ואנטי־ממסדיים במדינות ערב, דוגמת אבראהים אל־בוליהי הסעודי. סרטון שהתפרסם לפני מספר שנים מראה אותו מסביר בכעס למראיין מדוע התמקדות ביחסו של המערב למין כמבטא נחיתות לעומת התרבות האסלאמית היא מטופשת ומחמיצה את העיקר: יתרונו של המערב על פני המזרח הוא כמעט בכל תחום ערכי, תרבותי ומדעי.

המלחמה בגזענות היא בוודאי מטרה ראויה כשלעצמה, ובהקשר זה מובן צערו של הכותב. עם זאת, שלילת המערב מבטאת בעיה חמורה ועמוקה יותר: על אף שיש בעולם הערבי רבים שרוצים בקדמה ובשינוי, אין מספיק מקום במרחב הציבורי להבעת ביקורת גלויה על ערכי החברה הערבית והמוסלמית, לא כל שכן על השליטים (בשונה מביקורת על הממשלות). מצב זה מגביל מאוד את האפשרות לשינוי חיובי במדינות ערב כיוון שכל התקדמות ערכית, מדינית, תרבותית או מדעית מתחילה בספקנות ובביקורת עצמית, כפי שמדגישות כותבות וכותבים ביקורתיים ערבים בהתמדה, וביניהם אל־ואדעי עצמו.
מאמרים נוספים