המזרח התיכון ועוד
מאמר
הפגנת תמיכה בפלסטינים. עמאן, ירדן 2015 (רויטרס)
01.03.2020

מי אשם בנקמה הערבית בפלסטינים?

הפלסטינים התעלמו ממצוקותיו של האזרח הערבי, ומדיכויו בידי השלטונות, במשך עשרות שנים. עתה הם משלמים את המחיר על כך: הערבים ומנהיגיהם פונים להם עורף, מחממים את היחסים עם ישראל ושוכחים את הכיבוש והדיכוי
מדוע המבצע האחרון של ישראל בעזה לא עורר גלי הזדהות ומחאה במדינות ערב? האומנם הסוגיה הפלסטינית ירדה מסדר היום של העולם הערבי?
 
אסמאא' אל־רול, כותבת פלסטינית המתגוררת בצרפת, דנה בשאלות אלה במאמרה שפורסם באל־ג'זירה בנובמבר 2019. היא סוקרת את השינוי שחל במידת ההזדהות של העולם הערבי עם העם הפלסטיני ובפרט עם תושבי רצועת עזה, ומנסה לעמוד על הגורמים שהובילו למצב זה.
 
כאשר מטוסים ישראלים הפציצו החודש את רצועת עזה וגרמו למותם של 35 פלסטינים, מציינת אל־רול, הדבר לא עורר את מידת ההזדהות המצופה בקרב תושבי מדינות ערב. למרות הפשעים הברורים של הכיבוש הישראלי, הסוגיה הפלסטינית נתפסת כאילו הייתה תופעה נפרדת שאינה קשורה לשאר העולם הערבי.
 
אל־רול מתארת כי ההזדהות של העולם הערבי עם עזה הייתה בשיאה בסבבי הלחימה של 2009-2008, עם יציאתם של אלפי מפגינים לתמוך בעזתים – מה שהיום נדמה כזיכרון רחוק. תמיכה מסיבית זו נפסקה אף שהתוקפנות הישראלית כלפי עזה נמשכת.
 
פלסטין כבר אינה סמל רומנטי לחלומות לאומיים. בעיותיהם של הפלסטינים, שבשנות השמונים והתשעים ועד תחילת שנות האלפיים נחשבו ל"קדושות" – כמו סוגיית ירושלים ורצח ילדים בעזה – כבר אינן מעניינות אף אחד.
 
פלסטין איננה חלק מהאביב הערבי
 
הסוגיה הפלסטינית הלכה וירדה מסדר היום הערבי במקביל לעלייתו של האביב הערבי – החל במהפכות בשנת 2010 ועד לתחייתן המחודשת של המחאות לאחרונה בחלק מהמדינות. נושא זה קיבל את מרבית ההתעניינות בכלי התקשורת, והסוגיה הפלסטינית השחוקה נדחקה הצידה על ידי הנושא החדש והמרענן. ייתכן שגם לגורם ההפתעה היה חלק בכך, שכן איש לא ציפה שהמחאות במדינות כמו סודן ואלג'יר באמת יצליחו לסלק את השלטון העריץ לאחר שנדמה היה שהאביב הערבי כבר נדם.
 
מדוע פלסטין לא לקחה חלק באביב הערבי? לדברי אל־רול, אסור לשכוח שהדמוקרטיזציה בעולם הערבי היא תופעה שהכעיסה והדאיגה את ישראל. זאת מפני שהמהפכות הפכו את עמדת הציבור הרחב למשמעותית יותר בעיני המשטרים, שעם חלקם ישראל חתומה על הסכמי שלום. ישראל חוששת מכך שההתחשבות בדעת הקהל תגרום לעליית מגמות אסלאמיות קיצוניות וש"האביב הערבי יהפוך לחורף אסלאמיסטי-קיצוני". לפיכך, ישראל הקפידה לדכא היטב את הפלסטינים ולהעסיק אותם במגוון צרות כגון התנכלויות במסגד אל־אקצא, בניית התנחלויות ומחלוקות פוליטיות פנימיות כדי שהפלסטינים לא יחשבו חלילה לחתור לשינויים פוליטיים וחברתיים. תוצאת העניין בפועל, טוענת אל־רול, היא שפלסטין לא לקחה חלק באביב הערבי, ולכן הודרה מהשיח הבין־ערבי.
 
המפגין הממוצע במדינה ערבית שואף בראש ובראשונה לקבל זכויות בסיסיות, להשתחרר מהשלטון העריץ, לכונן חוקה חדשה ובאופן כללי לשפר את איכות חייו במדינתו שלו. רק לאחר מכן, ייתכן שיתפנה לעסוק בצרותיהם של הפלסטינים. מעבר לכך שפלסטין כבר איננה חלק מהאג'נדה של המוחים הערבים, קשה להם אפילו להזדהות עם סבלם של הפלסטינים; הם עצמם חווים הפרה של זכויות אדם ושפיכות דמים עד שקשה להם לחוש אמפתיה כלפי מי שמת בפלסטין.
 
אל־רול מבהירה כי שני המאבקים קשורים זה לזה באופן מהותי ועמוק – המאבק הערבי נגד משטרים עריצים ונגד השעבוד הפוליטי, הכלכלי והביטחוני אינו שלם ללא מאבק גם נגד הקולוניאליזם הישראלי ונגד הכיבוש. שני המאבקים צריכים לשאוף גם לסיום הכיבוש הישראלי וגם לשחרור מאחיזתם של העריצים. סיום הכיבוש משמעו גם סיום העריצות והשעבוד, וזוהי הבנה שיש להנכיח בקרב הציבור.
 
 מדוע פלסטין נדחקה הצידה?
 
על פי אל־רול, ישנם כמה גורמים שהובילו לירידת המעמד של פלסטין כסוגיה מרכזית על סדר היום הערבי. ראשית, עמדתה מורכבת, והיא מטילה גם על הפלסטינים חלק מן האחריות. לדבריה, סולידאריות אינה יכולה להיות חד־צדדית – הפלסטינים יכולים לבקש תמיכה מהעולם הערבי, אבל עליהם גם להביע את תמיכתם במאבקים של שאר המדינות, ולא לקחת בעלות על עמדת הקורבן ועל הזכות להיאבק, כאילו היו היחידים שמאבקם ראוי. הפלסטינים תמכו במוחים הערבים רק כשהם ניצחו – הם פחדו מההשלכות שיהיו עליהם אם יתמכו במוחים ובסופו של דבר השלטון העריץ ינצח.
 
שנית, המחלוקות הפנים-פלסטיניות בין פתח לחמאס, שנמשכות כבר קרוב ל־13 שנים, גרמו למאבק להיראות כמו מאבק שלטוני פנים־פלסטיני בין שני צדדים והקשו על ההזדהות עימו. שלישית, ההתנגדות הפלסטינית והמאבק האקטיבי שלה בישראל, שאמורים "לשלהב" את תושבי מדינות ערב לתמוך בפלסטינים, גורמים דווקא לתוצאה ההפוכה – נראה כאילו לפלסטינים יש מספיק כוח "להסתדר בעצמם" מול ישראל.
 
ולבסוף, לא ניתן להכחיש שהקישור בין הפלסטינים לאסלאם הפוליטי גורם לסוגיה הפלסטינית להיראות כאילו היא רלוונטית לזרמים דתיים מסוימים בלבד (למשל האחים המוסלמים במצרים), ומעורר רתיעה בקרב אחרים.
  
מה עשתה פלסטין בשביל הערבים?
 
לאורך השנים, האומות הערביות נשאו עיניהן לפלסטין, במיוחד בשנים שבהן המשטרים הערביים ראו בישראל מכשול המעכב את התפתחותן. אולם, בשנת 1967, שהיוותה נקודת שבר עבור העולם הערבי מול ישראל, העמדה של חלק מהמדינות החלה להשתנות והן החלו להביע הזדהות זהירה ומוגבלת יותר עם הפלסטינים. התופעה הגיעה לשיאה במצרים עם חתימתה על הסכם השלום עם ישראל.
 
שינויים פנימיים במדינות ערב הובילו לעליית המשטרים העריצים, ואלה שלפו את העניין הפלסטיני כקלף מול העם שנועד להפחית את הזעם שלו כלפי השלטון. עם פרוץ האביב הערבי, סדר העדיפויות השתנה – שחרור מהשלטון העריץ היה עדיפות ראשונה, לפני תמיכה בסוגיה הפלסטינית.
 
בהמשך דבריה, מעלה אל־רול שאלה אמיצה יותר: האם הפלסטינים בכלל עשו משהו למען הערבים בכל השנים שבהן הערבים תמכו בהם? מה פלסטין תרמה למאבקים במדינות השונות? הרי השלטון הפלסטיני צידד על פי רוב במשטרים העריצים, או שבמקרה הטוב שתק. אל־רול אף מצטטת את דבריו של העיתונאי ג'ונתן פרילנד: "לא ברור כלל ועיקר מדוע המוסלמים מתייחסים למאבק בפלסטין כאילו הוא סוגיה מרכזית בחייהם. נסיגה ישראלית מעזה היא חשובה ביחס לפליטים בעזה, אבל איך בדיוק היא יכולה לשנות את חייו של בחור מובטל ממרוקו?" ובכן, היא לא, כך מדגישה הכותבת.
 
אל־רול מסכמת בטענה שהעם הפלסטיני פספס את ההזדמנות שלו לשנות את האופן שבו הוא נתפס במדינות ערביות רבות. לדידה, מה שמייצג את שיא ההחמצה הוא הפתיחות שמגלות חלק ממדינות ערב כלפי ישראל וכלפי הנורמליזציה שלה ללא הצבת תנאים כמו הפסקת הבנייה בהתנחלויות, סיום הכיבוש ומתן אפשרות לפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית. במובן זה, ישראל ניצחה.
מאמרים נוספים