מאמרים

מאמר
רשידה טלייב. צילום: הקונגרס האמריקני
30.08.2019

מי פוחד מרשידה טלייב ומדוע?

בארצות הברית שוררת "פלסטינופוביה": אקלים פוליטי שבו כל מתקפה נגד ישראל והכיבוש מתויגת כאנטישמיות. זהו חלק ממדיניות לדמוניזציה של הפלסטינים ותומכיהם בארצות הברית, וגם המפלגה הדמוקרטית לא נקיה ממנה

ד"ר סיראג' עאסי, פלסטיני אזרח ישראל, הוא מרצה ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון ועמית מחקר ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת ג'ורג'טאון. באוגוסט 2019 פרסם עאסי באתר אל־ערבי אל־ג'דיד טור דעה העוסק בגישה האנטי־פלסטינית הגוברת בקרב האליטות בפוליטיקה, בתקשורת ובאקדמיה בארצות הברית בתקופת שלטונו של טראמפ, ועל ההשלכות שיש לה על הפלסטינים. עאסי מכנה תופעה זו "פלסטינופוביה", וטוען שמדובר בנגע המתפשט במסדרונות המשטר האמריקני ובשיח האמריקני בכללותו.

עאסי כותב את דבריו על רקע קריאתו של טראמפ לנתניהו למנוע את כניסתן לישראל של שתי חברות הקונגרס האמריקני, רשידה טליב ואילהאן עומאר. בעיניו, אף שמדובר בצעד חסר תקדים ומסוכן, אין זה צעד מפתיע. המהלך של טראמפ משקף את תופעת הפלסטינופוביה, שעאסי רואה בה מעין מחלה או הפרעה נפשית שהולכת ומתפשטת בחברה האמריקנית ובזירה הפוליטית בארצות הברית.

ככל מחלה או הפרעה נפשית, טוען עאסי, גם לפלסטינופוביה יש תסמינים שונים – למשל התקפותיו הגזעניות של טראמפ נגד טליב בציוציו בטוויטר, שבאחד מהם קרא לחברת הקונגרס ילידת מישיגן (הפלסטינית במוצאה) "לחזור לארצה". ככלל, עאסי טוען כי היחס לטליב, שטראמפ האשים אותה לא אחת בשנאה לישראל ובאנטישמיות, משקף את האקלים הפוליטי השורר כיום בארצות הברית שבו כל מתקפה נגד ישראל והכיבוש מתויגת כאנטישמיות. זהו חלק ממדיניות ברורה המקדמת דמוניזציה של הפלסטינים ותומכיהם בארצות הברית.

עאסי מציין כי טליב, שמבליטה בגאון את זהותה הפלסטינית כדי להתריס נגד טראמפ ונגד השיח הפלסטינופובי, מתנגדת לכיבוש ומביעה מעל בימת הקונגרס תמיכה בתנועת החרם נגד ישראל. ממאמרו משתמע שגם אילולא הייתה ביקורתה של טליב על ישראל קולנית כל כך היה טראמפ עוין כלפיה, שכן לא נחוצה לו כל הצדקה לשנאתו אליה – די בכך שהיא פלסטינית, טוען עאסי; טראמפ מתעב כל מה שהוא פלסטיני. מראשית כהונתו פתח במלחמה כוללת נגד הפלסטינים (שקרא להם "עם כפוי טובה"). מלחמה זו באה לידי ביטוי בצעדים נקמניים נגדם, כמו העברת השגרירות האמריקנית לירושלים; בהקפאת הסיוע האמריקני לאונר"א התומכת בפליטים ובתושבי הגדה המערבית ועזה; ובסגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון.

אולם הפלסטינופוביה איננה נחלתו הבלעדית של טראמפ. היא הכתה שורש בפוליטיקה האמריקנית, ומתבטאת למשל בהצעות חוק שהועלו ברחבי ארצות הברית נגד תנועת החרם נגד ישראל, אף שבפועל אין לה השפעה של ממש. עאסי טוען כי נכון להיום קיימים בארצות הברית יותר מ־120 חוקים ביותר מ־20 מדינות, שמטרתם להוציא מחוץ לחוק את תנועת ה־BDS ולפגוע בפעילים פלסטיניים; כמה מהחוקים האלה מרחיקים לכת עד כדי קריאה לגזור על פעילים פלסטינים עונשים מופרכים בחומרתם הנעים בין עשרים שנות מאסר לקנסות בגובה מיליון דולר.

לטענתו של עאסי, מה שכה חמור בתופעת הפלסטינופוביה הוא שהפוליטיקאים הסובלים ממנה מתכחשים לעצם קיומו של מקור הפוביה שלהם – לפלסטין עצמה. פוליטיקאים רפובליקנים בכירים כמו מייק האקבי וניוט גינגריץ' טענו ש"אין דבר כזה פלסטינים" וש"הפלסטינים הם עם מומצא". יתר על כן, כותב עאסי, הפלסטינופוביה גורמת לפגיעה באחת הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הפלסטינית – הפליטים. הדבר מתבטא למשל בדרישתה של ניקי היילי במהלך כהונתה באו"ם להסיר מעל שולחן המשא ומתן את סוגיית זכות השיבה ובקריאתו של ג'ארד קושנר לסגור את אונר"א.

אולם גם פוליטיקאים במחנה הדמוקרטי לוקים בפלסטינופוביה, לדברי עאסי. חברי קונגרס דמוקרטיים הצביעו בעד חוקים שמבקשים להוציא את תנועת החרם נגד ישראל אל מחוץ לחוק, ואחרים הטיחו באילהאן עומאר וברשידה טליב האשמות מפוברקות בטענה כי הן אנטישמיות. נראה שהפלסטינופוביה הפכה לקלף פוליטי יקר ערך בזירה הפוליטית האמריקנית, הוא מסכם. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית מתחרים ביניהם מי יפגין נאמנות רבה יותר לישראל כדי לרצות את הלובי של ישראל בקונגרס, שנהנה מלכתחילה מכוח והשפעה רבים מאלה של הפלסטינים.

עאסי סבור שהפלסטינופוביה חדרה למעוזים נוספים של האליטות בארצות הברית, כמו התקשורת והאקדמיה. הוא טוען כי בתקשורת האמריקנית שולט הנראטיב הישראלי וקולות התומכים בפלסטין מושתקים, כאילו לפלסטינים אין זכות לנרטיב משלהם, כפי שהזכיר האינטלקטואל הפלסטיני אדוארד סעיד. כפועל יוצא מכך, טוען עאסי, מילים כמו "הכיבוש" או "אפרטהייד" הפכו לטאבו בתקשורת האמריקנית, ולא רק בערוצים ימניים ושמרניים כמו פוקס ניוז, אלא גם ברשתות מאוזנות יותר כמו CNN ובעיתון הניו יורק טיימס. ואילו באקדמיה, אקדמאים התומכים בזכויות הפלסטינים נכללים ברשימות שחורות של ארגונים פרו־ישראלים המקורבים ללובי הישראלי, כמו "קנארי מישן".

בחירתן של טליב ועומאר לקונגרס היא התפתחות חיובית מאוד, בעיני עאסי, וכך גם התגברותם של קולות המתנגדים לכיבוש הישראלי בחוגים פרוגרסיביים של צעירים אמריקנים. עם זאת, הוא סבור כי תופעת הפלסטינופוביה לא תיעלם בן לילה אלא תלך ותגבר, כדרכן של פוביות חברתיות. אבל בניגוד לפוביות של אינדיבידואלים, שעימן אפשר להתמודד באמצעות טיפול פסיכולוגי, כדי לעקור מהשורש פוביה חברתית יידרשו שנים, ואולי אף דורות שלמים.


בשיתוף עם מאמרים נוספים