אופק
מאמר
אישה יזידית בטקס אזכרה דתי לנרצח מידי דאעש, עיראק, מרץ 19' (צילום: רויטרס)
15.03.2021

"המוות הוא בריחה מגיהינום": למה יזידים בעיראק בוחרים בהתאבדות?

אחרי רצח העם שביצע דעאש ביזידים, שאריות של הקהילה חיות במחנות עקורים, כשברוב המקרים השיבה לבתים איננה באופק. העקורים חיים בתנאים חומריים נוראיים, תוך פגיעה קשה במרקם הקיום העדין של מיעוט קטן בעל אורח חיים מסורתי, ומכאן קצרה הדרך למגמת התאבדויות רחבת היקף
"החיים קצרים ואני לא אוהב את עצמי. איבדתי כל תקווה. אימא, אל תבכי עליי, בבקשה". את הדברים הללו כתב הצעיר היזידי אנוור ח'דר, בן 21, במכתב פרידה לאימו ב־20 בינואר 2020, רגעים לפני שכרך חבל סביב צווארו ותלה את עצמו באוהל שלו במחנה העקורים היזידי "איסיאן", בקרבת העיר דהוק שבכורדיסטן העיראקית. 
 
גורלו של אנוור ח'דר, שסיפור התאבדותו פותח את מאמרו של הכותב היזידי מייסר אל־אדאני שפורסם באוגוסט האחרון באתר הלבנוני דרג', דומה לגורלם של צעירים יזידים רבים: משפחתו נקלעה לעוני, ואנוור נאלץ להפסיק את לימודיו באמצע כיתה י"ב. הוא לא הצליח למצוא עבודה שתאפשר לו לתמוך בחמשת אחיו ובאימו שלא הצליחה להשתחרר מהטראומה של מות בעלה מירי אנשי דאעש. אנוור הפציר בבני משפחתו לעזוב את עיראק ולהגר לקנדה או לאוסטרליה, אך אלה סירבו. הוא ראה מן הצד את כישלונו של אחיו להגר לגרמניה והדבר השפיע עליו קשות. נוסף על כך, משפחתו נאלצה לעבור בין שלושה מחנות עקורים בתקופה קצרה. כל אלה יחד עם העוני הובילו את אנוור לדיכאון חריף שהסתיים במותו הטרגי.
 
סיפורים קשים כמו זה של אנוור הפכו בשנים האחרונות לעניין רווח בקהילה היזידית בצפון עיראק. באוגוסט 2014 פלש ארגון דאעש לסינג'אר וביצע רצח עם מתוכנן ואכזרי בקהילה היזידית שהתגוררה במקום ושמנתה כחצי מיליון נפשות. באירועים בסינג'אר נרצחו כ־10,000 מבנות ומבני הקהילה ועוד כ־8,000 נשים וילדים נחטפו ושועבדו בידי אנשי הארגון. עשרות אלפי יזידים תושבי סינג'אר מצאו מקלט מן התופת על הר סינג'אר ושהו עליו משך למעלה משלושה שבועות, בחום הקיץ המדברי, כשהם סובלים מרעב, מצמא וממחלות, עד ששוחררו בידי לוחמי מיליציות כורדיות מסוריה והועברו למחנות עקורים שנבנו עבורם בחופזה בשטחי החבל הכורדי בצפון עיראק.
 
מאז, הקהילה היזידית כולה חיה במציאות של עוני נורא וייאוש במחנות הרעועים ונעדרי התשתיות שהוקמו כפתרון זמני לשיכון העקורים עד שיוכלו לשוב לבתיהם. אלא שהאזורים היזידיים בסינג'אר היו נתונים אז לשליטת דאעש, ומאז ועד היום הפכו לאזורי קרבות בין כוחות שונים מעיראק ומחוץ לה. במציאות זו, המגורים במחנות אלה הפכו למגורי קבע, והשיבה לבתים לא נראית באופק גם כיום, למעלה משש שנים מאז האירועים.
 
המאמר מציין כי בחודשים האחרונים תועדו בקרב הקהילה היזידית למעלה מעשרה מקרי התאבדות. פעילים יזידים מעריכים כי מספרם של בני ושל בנות הקהילה שניסו להתאבד עומד על למעלה מ־200. לצד אלה, עוד רבבות יזידים מסכנים עצמם יום יום במסע ארוך וכמעט חסר סיכוי להגיע לאירופה בגניבת גבולות, במסעות ארוכים ביערות ובשיט בלתי חוקי בסירות גומי, כשגורלם נתון בידי ארגוני פשיעה ומבריחי בני אדם, דבר השקול לניסיון התאבדות.
 
סיבות כלכליות
המאמר מציין כי העקורים היזידים איבדו את רוב כספם ורכושם במהלך מתקפת דאעש על סינג'אר. בתיהם והנכסים שהיו בבעלותם ספגו נזקים כבדים, בלתי הפיכים ברובם, והפכו ברובם לעיי חורבות. במציאות זאת, החלופות העומדות בפני היזידי מעטות וקשות: הישארות בלא אופק במחנות העקורים בתנאי מחיה לא אנושיים, עזיבה של עיראק בניסיון להגר אל הלא־נודע או חזרה אל סינג'אר החרבה. ברירה בלתי אפשרית זו רק מוסיפה על חוסר היציבות הנפשית של רבים מהיזידים ולערעור מצבם.
 
הקורבנות היזידים נקלטו לאחר האירועים על ידי רשויות החבל הכורדי ועל ידי ארגוני סיוע בין־לאומיים במחנות עקורים בחבל. במחנות סופקו צורכיהם הבסיסיים ורבים מהם שולבו בעבודות במגזרי התשתיות והתיירות בחבל. למרות זאת, למעלה מ־120 אלף יזידים בחרו להגר לאירופה מאז 2014 בלחץ החרדה המתמדת מרדיפה ומהשמדה נוספות ומעתיד הקהילה הלוט בערפל. מספר זה הוא בלתי נתפס שכן מדובר בכמעט שליש מאוכלוסיית היזידים שחיו בסינג'אר ערב האסון.
 
נאזכ ברכאת, פעילת זכויות אדם יזידית אמרה לכותב המאמר כי כדי לסייע לצעירים המדוכאים ולמנוע מהם להיסחף למחשבות על התאבדות, נדרשת תמיכה משמעותית מצד המשפחות, הקהילה והממשלה. העלייה במקרי ההתאבדות בתקופה האחרונה, טוענת ברכאת בדבריה, היא פועל יוצא של ההידרדרות במצב הכלכלי ושל העלייה באבטלה. אלה גוררות בעיות נפשיות קשות, ובהעדר טיפול צמוד עלולות להסתיים בהתאבדות. היא מציינת שההערכות על כמאתיים מקרי התאבדות הן הערכות חסר ובשל אופיה השמרני של קהילה, משפחות רבות מסתירות ניסיונות התאבדות רבים נוספים.
 
סיבות חברתיות
המאמר מביא את סיפורה של סיווי, אישה בעשור הרביעי לחייה, שעולמה חרב עליה לפני מספר חודשים כאשר בתה הציתה עצמה למוות. סיווי מספרת: "הבת שלי מתה בגיל עשרים בעקבות ויכוח עם בעלה. היא ואני שהינו שבוע עם הנצורים על הר סינג'אר אחרי פלישת דאעש. הצלתי אותה מדאעש, הצלתי אותה מרעב אבל לא הצלחתי להציל אותה מהרצון למות".
 
פלאח חסן ג'יאן, מנהל המשרד למאבק באלימות בתוך המשפחה בסינג'אר, מציין במאמר כי המנהגים החברתיים של הקהילה היזידית בשילוב השפעתה השלילית של הטכנולוגיה הם הגורמים העיקריים להתאבדות בקהילה. לטענתו, הבעיה החברתית הקשה ביותר היא זו של חיתון קטינות בכפייה או בנישואי "בדל", שבהם מחותנת קטינה נגד רצונה בתמורה לחיתון אחיה עם בת־זוג מן המשפחה השנייה. לצד זאת, השימוש הנרחב בטלפונים ניידים והגישה הבלתי מוגבלת לרשתות החברתיות, חושפים את הצעירים לערכים העומדים בסתירה למנהגים ולמסורות הרווחים בקהילתם. כל אלה מהווים לדבריו סיבות לעלייה במספר מקרי ההתאבדות. המשרד שלו, מציין ג'יאן, טיפל במקרים של צעירים שהתכוונו להתאבד והצליח לשכנע אותם לחזור בהם מכוונתם ולשקמם. הוא מצטער על כך שלא הצליח להגיע בזמן אל אותם צעירים שהצליחו להתאבד, שאולי היה יכול לסייע בהצלתם ובשיקומם.
 
הדייה (שם בדוי) היא צעירה בשנות העשרים לחייה החיה עם משפחתה במחנה עקורים בקרבת העיר זאח'ו בחבל הכורדי שבצפון עיראק, שהמאמר מגולל את סיפורה הקשה. הדייה חשבה פעמים רבות להתאבד כדי להציל את עצמה ממה שהיא מתארת גיהינום של חיים במחנה העקורים, שנעדר אפילו את הצרכים המינימליים לקיום חיים נורמליים. הדייה הפסיקה להאמין שתוכל לעזוב ביום מן הימים את המחנה ולשוב לעיר הולדתה סינג'אר. "חשבתי להתאבד. צעירה בת גילי שחיה איתנו במחנה עשתה זאת לפני מספר חודשים," היא אומרת. "תנאי המחיה שבהם חיה לא שונים בהרבה מאלה שלי ושל משפחתי. חשבתי לעצמי למה שלא אעשה כמותה? מה כבר ישתנה אם אתאבד? שכחו לגמרי מאיתנו ולחיים שלנו אין כל ערך."
 
הדייה שיתפה במחשבותיה אלה את אימה, וזו הקדישה את כל זמנה ומרצה בניסיונות לשכנע את בתה לשנות את דעתה ולמנוע מבעדה להזיק לעצמה. "אימא הפכה להיות כמו הצל שלי. היא לא עזבה אותי ולא הניחה לי להיוותר לבדי לרגע ואפילו לא נתנה לי להשתמש בסכין מטבח בזמן הבישול. היא גם הזמינה את בנות השכנים לבקר אותי באופן קבוע ולארח לי חברה". הדייה אומרת שיש לה הרבה מזל משום שהיא שמרה על ערוץ התקשורת עם אימה, ואילו צעירות אחרות אינן משתפות עם אחרים את מה שעובר עליהן וחשות בשל כך בדידות וייאוש ההופכים עד מהרה לסכנה ממשית לחייהן.
 
גם מי ששבו לבתיהם התאבדו
מקרי ההתאבדות אינם נחלתם של היזידים שוכני המחנות בלבד. מקרי התאבדות לא מעטים על רקע דומה, נרשמו גם בקרב יזידים שהחליטו לחזור למקומות היישוב המקוריים שלהם חרף המצב הקשה בהם.
 
אכרם מוחי פוואז, החוקר את נושא קהילות המיעוט, מתייחס במאמר לנושא זה. הוא מטיל את האחריות להזנחת הקהילה היזידית לאחר האסון שניחת עליה על מוסדות המדינה בעיראק ובחבל הכורדי. פוואז אומר כי היה מצופה שמשאבים ותקציבים רבים יוקצו לשיקום האזורים ההרוסים ולהשבת האוכלוסיות העקורות אליהם, לצד פיצוי המשפחות על האובדן ועל ההפסדים שחוו בשל האירועים. דבר מכל זאת לא קרה לטענתו, והיזידים מצאו עצמם מוזנחים ונשכחים במחנות העקורים הארעיים והרעועים בשש השנים שחלפו. פוואז מצביע על ארבעה גורמים שעלולים להביא לעלייה במספרם של המתאבדים: ראשית, המצוקה הכלכלית והחברתית; שנית, העתיד הלוט בערפל המצפה לקהילה היזידית; שלישית, העדרם של פתרונות לבעיותיה או חזון אסטרטגי לשיפור מצבם; ורביעית, העובדה שהאזורים היזידיים מוסיפים להיות אזורי קרבות בין גורמים שונים מעיראק ומחוצה לה.
 
על פי נתוני המנהלת הכללית לעניינים יזידיים בממשלת החבל הכורדי בצפון עיראק המובאים במאמר, כ־360 אלף יזידים נעקרו מאזורי יישובם בעקבות פלישת דאעש באוגוסט 2014. רק כ־12 אלף מתוכם חזרו עד כה לבתיהם – אך לא מתוך אמונה בעתיד המזהיר הממתין להם שם אלא מתוך ייאוש מאובדן עבודותיהם בחבל הכורדי בעקבות משבר הקורונה והמשבר הכלכלי שנוצר בעקבותיו, שפגע במיוחד בענפי התיירות והמלונאות שבהם עבדו רבים מהיזידים. סיבה נוספת לחזרה לסינג'אר החרבה היא העובדה שחלק מבניהם של עקורים יזידים הצטרפו למיליציות או לכוחות הביטחון העיראקיים והם מנועים בשל כך מלהיכנס לחבל הכורדי מזה חודשים ארוכים מתוקף החלטה של שלטונות החבל לסגור את הדרכים המובילות מסינג'אר אל החבל.
 
העדר סיוע פסיכולוגי
הסבל והטראומה שחוו היזידים הותירו עליהם צלקות קשות בדמות בעיות נפשיות שאינן זוכות למענה מקצועי ראוי, עובדה שעליה מסכימים כל אנשי המקצוע העוסקים בתחום. הפסיכולוג בייאר מחמוד מציין בדברים שאמר לכותב המאמר כי תופעות הפוסט־טראומה הן הקשות ביותר. הוא מסביר כי חלק מתופעות אלה מופיעות אצל אנשים מסוימים מייד לאחר האירועים הטראומטיים, ואילו אצל אחרים הן מופיעות רק לאחר זמן, ולעיתים אחרי תקופה ארוכה. לטענתו, כלל העיראקים והיזידים בפרט, לא זכו לטיפול פסיכולוגי הולם לאחר הטראומות הנוראות שחוו במהלך המלחמות, החטיפות, השבי והמתיחות הביטחונית ארוכת השנים. העדר הטיפול יכול להסביר את מקרי ההתאבדות ההולכים ומתרבים בקהילה היזידית.
 
מחנות העקורים, טוען מחמוד בדבריו, סיפקו לעקורים היזידים גג, ביטחון ומזון, אך אינם יכולים להיות יותר משלב ביניים משום שרוב האנשים, ובפרט הצעירים, חשים היטב את אי־היציבות שבחיים במחנות. תוכניות השיקום והסיוע הפסיכולוגי, טוען מחמוד, חייבים להתרכז באוכלוסיות אלה, שאותן יש לשלב במסגרות פעילות מגוונות שתסייענה בהרחקתם מן הדיכאון.
 
חברה על סף קריסה
חוקר המיעוטים מוניר קאסם מציין במאמר את העובדה שהחברה היזידית שונה מאוד ממה שהייתה בעבר. משך מאות שנים התאפיינה החברה היזידית בהסתגרות במובלעות מבודדות, שרווחו בהן משטר חברתי־דתי־מעמדי והיו נהוגים בהן מסורות ומנהגים חמורים. בשנים האחרונות החלו יזידים לצאת מן המובלעות המסוגרות ולבוא במגע עם תרבויות שונות השונות בתכלית מקהילתם ומתרבותה. אלא שדווקא בקרב החלקים בקהילה היזידית המוסיפים להיאחז בהיבדלות ובהסתגרות נותרים אימי האירועים בסינג'אר חקוקים בזיכרון באופן שגורם להם לחוש איום תמידי על קיומם ולאבד את תקוותם בעתיד. מרבית מקרי ההתאבדות, טוען קאסם, אירעו בתוך קבוצה זו.
 
עלי ח'דר, פעיל העוקב שנים ארוכות אחר מצבה של הקהילה היזידית, טוען בדבריו המצוטטים במאמר שהעלייה במקרי ההתאבדות משקפת בעיות עומק רבות בקהילה שאין איש נותן עליהן את הדעת. לטענתו, "היזידים נתונים במצב של אובדן גמור, ואלה החיים שנים ארוכות במחנות העקורים איבדו כל תקווה לשיפור במצבם. עם פרוץ משבר הקורונה והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיו, שגרם לרבים לאבד את מקום עבודתם, מצבם של העקורים במחנות רק הלך והורע, והשיבה לעיירות הישנות החרבות ונעדרות תשתיות בסיסיות הופכת עבורם לברירת מחדל טרגית. הוא מזהיר כי אם לא יימצא טיפול חברתי ופסיכולוגי ממוסד למצוקתם של היזידים, הרע מכול עלול להיות עוד לפנינו, הן מבחינת החוסן החברתי והקהילתי של היזידים והן מבחינת מספר המתאבדים בקהילה זו.

בשיתוף עם מאמרים נוספים