מאמרים

מאמר
חיילים בג'קארטה, אינדונזיה, בימי קורונה (צילום: רויטרס)
28.09.2020

מדוע נזהרה אינדונזיה בתגובתה להסכמי הנורמליזציה עם ישראל?

נראה שהסיבה לשאלה בכותרת נעוצה בעיקר בקשריה הכלכליים המתעצמים של אינדונזיה עם איחוד האמירויות. עתה היא נדרשת לנווט בין אינטרסים כלכליים כבדי משקל, לתחושת הסולידריות הגבוהה של הרוב המוסלמי עם המאבק הפלסטיני
ב­־­15 בספטמבר חתמה ישראל על הסכם שלום עם איחוד האמירויות הערביות (להלן איחוד האמירויות) ועל הצהרת שלום עם בחריין. אין ספק, מהלך דיפלומטי פורץ דרך זה, שארצות הברית מילאה בו תפקיד מרכזי, הוא מהלומה לפלסטינים, שכן הוא מכרסם בעמדה הכלל־ערבית המסורתית המטעימה כי נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית הן תנאי מחייב לנרמול יחסים בין ישראל למדינות ערביות. לפיכך, מפליא שאינדונזיה, המביעה בעקביות את התנגדותה לצעדים והצהרות הנחשבים מזיקים לעניין הפלסטיני, וכן שבה ומבהירה זה שנים שכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל מותנה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, התמהמה הפעם בתגובתה.

תגובתה הראשונה הייתה ב־18 בספטמבר, עת דובר משרד החוץ האינדונזי הבהיר בין השאר: "אנו מבינים את כוונת איחוד האמירויות ובחריין להעניק מרחב לצדדים הרלוונטיים לנהל משא ומתן ולשנות את הגישה לפתרון הנושא הפלסטיני באמצעות הסכם זה. עם זאת, האפקטיביות של ההסכם מותנית במידה רבה במחויבות ישראל לכבדו". בה בעת הבהיר הדובר שמדינתו לא שינתה את תמיכתה בפלסטינים ושמבחינתה יישוב הנושא הפלסטיני "מחייב כיבוד ההחלטות הרלוונטיות של מועצת הביטחון של האו"ם והפרמטרים המוסכמים מבחינה בין־לאומית, לרבות פתרון שתי המדינות". 
 
מבט על נתיב ההתקדמות המואץ ביחסי אינדונזיה–איחוד האמירויות, ובעיקר על היבטיו הכלכליים, מציע לא מעט חומר למחשבה בניסיון להבין את התגובה המשתהה של אינדונזיה ותוכנה; הרבה פחות אפשר לומר על יחסי אינדונזיה עם בחריין, אף שגם בציר הזה חלה התקדמות ביחסים. בשנים האחרונות התחזקו היחסים בין אינדונזיה לאיחוד האמירויות. בינואר השנה ביקר הנשיא האינדונזי ג'וקו וידודו (ג'וקווי), באבו דאבי. במהלך ביקורו חתמו המדינות עסקאות בשווי 23 מיליארד דולר, ובכללן השקעות רחבות בתשתיות ובתחום משק האנרגיה. עסקאות אלו אף תוארו בתקשורת כעסקת הסחר הגדולה ביותר בהיסטוריה של אינדונזיה. המהלך הזה הוא הישג לאיחוד האמירויות, המבקשת לקדם את מדיניות "הבט מזרחה" כדי להרחיב את חלקה בסחר העולמי, וכן לממשלו של הנשיא האינדונזי, המבקש עתה להשקיע מאמצים מיוחדים בקידום הצמיחה הכלכלית של מדינתו. יתר על כן, איחוד האמירויות הצטרפה לגורמים בין־לאומיים המבקשים לסייע במימון פרויקט הדגל של ממשל ג'וקווי להעברת הבירה מהעיר ג'קרטה שבאי המרכזי ג'אווה, למזרח קלימנטאן שבמזרח האי בורנאו, אחד האיים הגדולים באסיה כולה.
 
בניית העיר החדשה תארך כשני עשורים, אך השלב הראשון אמור להסתיים כבר ב־2024. השייח' מוחמד בן זַאיֵד, נסיך הכתר של אבו דאבי, הנחשב לשליט דה פקטו של איחוד האמירויות, אף הסכים לעמוד בראש ועדת ההיגוי לבניית הבירה האינדונזית החדשה. להשקעות המתוכננות של איחוד האמירויות באינדונזיה חשיבות מיוחדת עתה, בשל מגפת הקורונה, המסבה נזק רב לכלכלה האינדונזית ומחייבת את המדינה לבצע התאמות נדרשות בתקציבה. נוסף על כך, ולכך ודאי חשיבות רבה, שתי המדינות, וכמוהן גם בחריין, חולקות אינטרס משותף – לקדם ערכים מתונים של האסלאם, בבחינת דיפלומטיה של "עוצמה רכה", כדי להתמודד עם הקיצוניות הדתית הגוברת. ולא פחות חשוב, על פי הדיווחים פיתחו הנשיא האינדונזי ונסיך הכתר של אבו דאבי ידידות מיוחדת ביניהם.
 
אף שהיא נמצאת הרחק מהמזרח התיכון, אינדונזיה מפגינה זה שנים רבות מחויבות רבה לנושא הפלסטיני בזירה הבין־לאומית, ובעיקר בפורומים כלל־אסלאמיים. סוגיות הנקשרות לכותרות כמו "העניין הפלסטיני", או "השטחים הפלסטינים הכבושים", נוגעות במערכת אמוציונלית קולקטיבית באינדונזיה, הן במישור הלאומי הן במישור הדתי־אסלאמי. כך התמיכה במאבק הפלסטיני מעוגנת בתודעה לאומית במחויבות למאבק לתהליך דה־קולוניזציה וברגשות אנטי־קולוניאליים, שהובילו הן למלחמת העצמאות האינדונזית בהולנדים (1945–1949) הן להקמת ארגון המדינות הבלתי מזדהות בשנות החמישים, שאינדונזיה הייתה בין הבולטות בכינונו ובהובלתו.

הרוח האנטי־קולוניאלית אף מעוגנת בהקדמה לחוקה האינדונזית, וכך גם בלט שההתנגדות האינדונזית הנמרצת לתוכנית הסיפוח הישראלית נומקה במפורש בהתייצבות ההיסטורית של המדינה נגד כל סוג של קולוניאליזם. משום כך התמיכה האינדונזית בפלסטינים מנוסחת בדרך כלל במונחים של צדק, זכויות לגיטימיות וחירות. מלבד הממד הלאומי ניצבת גם תחושת הסולידריות האסלאמית, הנשענת על מערכת זיקות שנבנתה מאות בשנים ועיצבה בחלקים גדולים של הרוב המוסלמי הדומיננטי במדינה זיקה ל"אֻמָה" – כלל הקהילה המוסלמית בעולם. המאבק הפלסטיני נתפס אפוא בקרב רבים ממוסלמי אינדונזיה כמאבק אסלאמי, ותפיסות אלו נותנות את רישומן גם על מדיניות החוץ האינדונזית, המושפעת במידה רבה משיקולים של מדיניות פנים.
 
לצערה, במובן זה, אינדונזיה היא דמוקרטיה...
אין ספק, אינדונזיה אכן ניצבת בדילמה לא פשוטה – בצד ההבנה שיש לשמור על יציבות פנימית, ברור עתה שאי אפשר להתעלם מהמציאות המשתנה במזרח התיכון. הדילמה מחריפה נוכח היותה של אינדונזיה מדינה דמוקרטית, שבה אי אפשר לשלול אפשרות של מחאה בתוך הרוב המוסלמי במדינה, אם תזוהה סטייה של המדינה ממחויבות בת עשרות שנים לעניין הפלסטיני. בעידן הדמוקרטי, שהחל ב־1998, הוסרו מגבלות חמורות על חופש הביטוי, ולמעשה, יכולת הממשל הדמוקרטי לעצב את דעת הקהל מוגבלת במידה רבה, ואתגרו של ממשל זה הוא לנווט בזהירות בתוכו. אפשר להניח כי המשטר מוטרד במיוחד מהאפשרות של תגובת נגד חריפה מצד קבוצות אסלאמיים קנאיות, אם יפרשו התבטאות מדינתית בנושא כ"בגידה" בעניין הפלסטיני. קבוצות כאלה הוכיחו היטב בשלהי 2016–ראשית 2017 את יכולתן להתסיס המונים בבירה האינדונזית, עת הוליכו הפגנות רוויות שנאה נגד מי שכיהן אז כמושל ג'קרטה "אהוק", נוצרי ממוצא סיני ובן בריתו הפוליטי הבולט אז של הנשיא, בטענה שפגע באסלאם בהתבטאויותיו.
 
סביר לפיכך שהשלטונות אינם מתעלמים מביקורת שנשמעה בחברה האזרחית מיד לאחר פרסום ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, ויותר מכך, מגינוי חריף להסכם מצד מועצת העולמא של אינדונזיה (MUI), הסמכות ההלכתית הרשמית הגבוהה במדינה. אפשר גם להניח שאזהרה שהשמיע נהדתול עולמא (NU), הארגון האסלאמי הגדול במדינה, השותף לממשלה מתוך החברה האזרחית המוסלמית הגדולה, ולפיה ההסכם עלול לעודד פעולות טרור, לא נפלו על אזנים ערלות. אולם בה בעת עולים קולות מצד אנשי אקדמיה באינדונזיה, ולפיהם המדינה חייבת להתייצב עתה מול אתגר האיזון בין תמיכתה המסורתית בזכויות העם הפלסטיני לבין האינטרס החיוני שלה, הכלכלי במידה רבה, בטיפוח קשריה עם מדינות המפרץ הערביות.
 
נראה אפוא שתגובתה המשתהה של אינדונזיה להסכמים בין ישראל לבין שתי מדינות המפרץ, ולא פחות מכך, הניסוח הזהיר מאוד של התגובה, מדגימים היטב את ההבנה בג'קרטה בדבר הצורך לאזן בקפידה בין שיקולים של יציבות פנימית ומחויבות ארוכת שנים לעניין הפלסטיני, לבין אינטרס של ממש לחזק את שיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ הערביות, הקשור במידה רבה גם בחזון לאומי בסיסי של צמיחה ופיתוח כלכליים של הארכיפלג האינדונזי הענק כולו.
מאמרים נוספים