יחסי יהודים ערבים

ניתוח ופרשנות
מחמוד עבאס. (צילום: רויטרס)
24.12.2019

למה אין אביב פלסטיני?

ממשלת הרשות הפלסטינית ברמאללה וממשלת חמאס בעזה הן הסיבה לאדישותו של העם הפלסטיני. אם בכל זאת יפרוץ "אביב פלסטיני" הכתובת שלו תהיה הרשות הפלסטינית וחמאס, המנציחות את המסגרת העבשה של אוסלו
מדוע העם הפלסטיני אינו מתקומם במסגרת גל המחאות הנוכחי בעולם הערבי? עבד אל־חמיד סיאם, מרצה באוניברסיטת ראטגרס שבניו ג'רזי, מנסה לענות על שאלה זו במאמר שפורסם בחודש אוקטובר 2019 ביומון הנפוץ אל־קודס אל־ערבי. סיאם מאפיין את הנסיבות שהובילו לפרוץ המחאות במדינות ערב השונות, ומסביר מדוע נסיבות אלה אינן רלוונטיות במקרה הפלסטיני.
 
גל המחאות הנוכחי עוסק לדעת סיאם בעניינים מהותיים יותר, ולא רק בשינוי שטחי של השלטון כפי שקרה ב־2011. אז, לאחר שנפלו המשטרים העריצים, למשל של מובארכ ושל קדאפי, המוחים הרכינו ראש בפני המצב החדש, והאמינו שמצבם עומד להשתפר – במיוחד בעקבות שינויים פורמליים שהוכנסו, למשל הבחירות במצרים ובלוב. אלא שמחאות אלה כשלו בסופו של דבר בצורה זו או אחרת. בגל המחאות הנוכחי, לעומת זאת, המוחים שמו להם למטרה לעצב מחדש את השלטון כולו, ולעשות זאת בדרכי שלום ובאופן מתורבת. מאפיין נוסף שסיאם רואה בגל הנוכחי הוא רוח של אופטימיות ושל נחישות, כזו שאיומי הריגה וכליאה מצד השלטון לא יכולים לה.
 
אם כך, מדוע העם הפלסטיני אינו מצטרף לגל מחאות זה? האם אין לפלסטינים מספיק סיבות שיניעו אותם לכך? סיאם מסביר כי מחאות אינן מופיעות באופן פתאומי, אלא ישנן נסיבות מקדימות שצריכות להתקיים כדי שיתלקחו מחאות במקום מסוים, והוא מפרט את הגורמים אשר לדעתו מובילים לכך:
 
מחאה תפרוץ ראשית כאשר רוב העם מדוכא ומקופח על ידי שלטון מושחת ונכון להתנגד לו ולשלם על כך מחיר. שנית, מחאה תפרוץ כאשר ארגונים פוליטיים, ארגוני עובדים וארגונים אזרחיים מתחילים להתרחק מהשלטון מחשש לפגיעה במוניטין שלהם. שלישית, מחאה תפרוץ כאשר לשלטון אין תמיכה מבחוץ בזירה הבין־לאומית, ורביעית, כאשר פעולות של גיוס דעת הקהל נגד השלטון מתרחבות בדרכים שונות, בין היתר בהשפעת הרשתות החברתיות, וכל שנותר הוא לחכות ל"ניצוץ", כלומר לאיזשהו טריגר שיהווה נקודת מפנה ויצית את המחאה בלי קשר לסיכויי ההצלחה הפוטנציאליים שלה או למי באמת ירוויח ממנה. סיאם טוען כי ארבעה גורמים אלה באים לידי ביטוי כמעט בכל המדינות שבהן פרצו לאחרונה המחאות, והוא מדגים את "נקודת הפיצוץ" בכמה מדינות.
 
אז במה שונה העם הפלסטיני משאר העולם הערבי בהקשר זה? סיאם מסביר כי בעוד שבעולם הערבי ישנה משוואה ברורה – משטר מושחת ומולו עם מדוכא – במקרה הפלסטיני המצב מסובך יותר: יש שני משטרים. בגדה המערבית, שלטון הרשות הפלסטינית מושחת ומדכא את העם, אך בה בעת העם והשלטון גם יחד נתונים לכיבוש ישראלי פושע וגזעני. במקביל לכך, בעזה ישנו שלטון החמאס שאף הוא דכאן וסותם פיות, אך בה בעת העזתים וגם השלטון עצמו נתונים במצור יבשתי, אווירי וימי, והמעבר היחיד שמחבר את עזה עם שאר העולם הוא מעבר רפיח, שמתנהל בצורה מבזה וסגור ברוב ימות השנה.
 
נימוק נוסף שמביא סיאם לאי־הצטרפות העם הפלסטיני לגל המחאות העכשווי, הוא התנהלותה של  הרשות הפלסטינית. ראשית, תחת הכותרת של "תיאום ביטחוני" עם ישראל, התקיימו מבצעי סיכול רבים; כל אמצעי שיכול היה לשמש את התושבים למחאה כלשהי נלקח מהם, וכן נעצרו או נהרגו מתקוממים רבים. שנית, תושבי הרשות הפכו לתלויים באופן בלתי רגיל במשכורות שהם מקבלים בסוף החודש, אשר קשורות גם כן לכיבוש הישראלי (שכן המערכת הכלכלית של הרשות קשורה קשר הדוק לזו של ישראל). נוסף על כך, כדי "לאלף" לדברי סיאם בקלות רבה יותר את הציבור המתקומם, ישנן הקלות כספיות במתן הלוואות וכדומה לכל מי שעובד בשירות הממשלה.
 
נוצר אפוא מצב ברשות שבו מוחים פוטנציאליים חסרים כל אמצעי להתנגד, וקיומם הכלכלי הבסיסי תלוי תלות מוחלטת במשטר. במצב זה, אם הציבור ימחה על משהו זה יהיה על כך שלא קיבל את משכורתו, ולא על עוולות הכיבוש. ואכן בפועל, רוב תנועות המחאה שקמו בשנים האחרונות קמו סביב ענייני יומיום, ולא סביב עניינים מהותיים יותר.
 
סיאם מסכם כי הרשות הפלסטינית ברמאללה ושלטון חמאס ברצועת עזה הם שמהווים את המכשול בפני פריצתה של אינתיפאדה שלישית, מתמשכת ומקיפה כנגד הכיבוש וכנגד המצור על רצועת עזה. כדי שלאינתיפאדה זו תהיה הזדמנות לפרוץ, יש להתגבר קודם על המחלוקות הפנים-פלסטיניות, ולהקים הנהגה לאומית מאוחדת שתנהיג את המאבק. הבחירות שמחמוד עבאס קורא לקיים הן בעייתיות בשל המחלוקות הקיימות, ופרויקט המדינה הפלסטינית העצמאית הולך ומתאדה לנגד עיני הציבור. לכן, טוען סיאם, אל לנו לצפות לפרוץ אינתיפאדה פלסטינית מקיפה נגד הכיבוש ונגד המצור על עזה, אך אם היא בכל זאת תפרוץ – אין מנוס מכך שהיא תהיה נגד אותן הנהגות אשר הביאו את הפרויקט הלאומי הפלסטיני לדילמה קיומית זו. לדבריו, כל שינוי פורמלי במסגרת מה שנקבע בהסכמי אוסלו, לעולם ימשיך להוביל לאותן תוצאות. הוא מסיים בהבעת תקווה ש"הסלוגן של האינתיפאדה הבאה, כאשר יבשילו נסיבות פריצתה, יהיה: 'עזבו את כולנו'".
מאמרים נוספים