אופק

מאמר
דייגת בעזה תצלום: רויטרס)
28.07.2020

נשים הן המפרנסות הראשיות של רבע ממשפחות עזה

יותר ויותר נשים בעזה החלו להשתלב בשוק התעסוקה – גם במקצועות שנחשבים "גבריים". הן מתמודדות עם מכבש לחצים כפול: גם המבט הביקורתי מצד החברה המסורתית, שאינה מקבלת את העיסוק שלהן, וגם ההכרח לפרנס את הבית בעבודה פיזית ומעייפת, לצד תחזוקתו
יותר ויותר נשים עזתיות משתלבות בשוק התעסוקה, גם במקצועות שנחשבים "גבריים", כותב עבדאללה אבו כמיל העזתי באתר א־ספיר אל־ערבי.
 
בסוף 2006 חלה פריצה משמעותית של נשים בעזה לשוק התעסוקה. הן התחילו לעבוד במקצועות שעד לאותה שנה היו שמורים לגברים בלבד, כמו נגרות, בנייה, נפחות ודיג. שיעור הנשים באותה שנה אשר היו מפרנסות עיקריות במשפחותיהן עמד על 7%. מאז הוא רק הולך ועולה, וכיום הוא עומד על 25%. קמר טאהא סיפרה בשיחה מקומית שגם רפואה, עריכת דין וחקלאות נחשבים בעזה למקצועות גבריים, ומעט מאוד נשים עוסקות בהם.
 
ההידרדרות המתמדת במצב הכלכלי ברצועת עזה הביאה לעלייה מתמדת בשיעורי האבטלה – לפי ארגון גישה, היו בעזה 46.7% מובטלים בסוף שנת 2019. לצד השיעור הגבוה של אלמנות (5% עוד לפני צעדות השיבה), בעיקר כתוצאה של שלוש מלחמות ברצף, היציאה של נשים לשוק העבודה הפכה למחויבת המציאות; זו האפשרות היחידה שלהן לקיים את משפחותיהן.
 
נשים שעוסקות במקצועות אלה הנחשבים גבריים, מתמודדות עם מכבש לחצים כפול - מצד אחד, המבט הביקורתי מצד החברה המסורתית, שאינה מקבלת את העיסוק שלהן, ומצד שני ההכרח לפרנס את הבית בעבודה שלרוב היא פיזית ומעייפת, לצד גידול ילדים ותחזוקת הבית. ההתעקשות של נשות עזה להמשיך למרות כל הקשיים, יוצרת שינויים משמעותיים באופן הסטריאוטיפי שבו הן נתפסות בחברה. הגברים העזתיים אט אט נאלצים להכיר בכך שלנשים יש מקום מרכזי בכלכלה ובחברה.
 
נפחית הברזל
אום מוסטפא אברהים (בת 39) עובדת עם בעלה במקצוע הנפחות למעלה מעשרים שנה. "אתה זקוק לחוסן גופני", היא אומרת תוך שהיא מכה בברזל ללא הפסקה, "אני מאבדת את הראייה לאט לאט בשל העמידה הבלתי פוסקת אל מול האש". היא לקחה על עצמה משימה זו כדי לעזור לבעלה הסובל מכמה מחלות. היא מכירה בכך שזה מקצוע פיזי ואולי קשה מדי עבורה כאישה, ושגם אינו מתגמל כלכלית, אבל לדבריה, אין לה ברירה: "המצב הכלכלי בכל יום הולך ומידרדר, אין הזדמנויות תעסוקה, ובשל המצור, בעלי אינו יכול לצאת לעבוד בשטחים הכבושים".
 
הדייגת
מדלן כלאב, צעירה עזתית בת 26, עובדת במקצוע הדיג מילדותה. שנים הייתה מתלווה לאביה, אך מאז שחלה במחלה אשר לא מאפשרת לו להמשיך ולרדת לים, בהיותה האחות הגדולה, הפכה למפרנסת העיקרית של משפחתה, המונה שבע נפשות.
 
הירידה לים בעזה רצופה כמה סכנות, ובראשן הסירות הישראליות הפזורות על פני שישה מיילים מהחוף ולפעמים אף פחות (שישה מיילים הוא טווח הדיג המותר לפי צה"ל בחופים הדרומיים והצפוניים של הרצועה). בכל פעם שמדלן יוצאת לים, היא לוקחת סיכון שתיאסר, שסירתה תוחרם, ואף שתיפגע מירי צלפים ישראלים, כפי שקרה לאחיה כרים. מדלן מרוויחה פחות מ־500 שקל בחודש – סכום אשר אינו מספיק כדי להחזיק את משפחתה מעל לקו העוני.
 
לגבי השקפת החברה על העבודה שלה, היא אומרת "זו עבודה, ועבודה היא לא בושה ולא אסורה, גם אם כל עמיתיי למקצוע הם גברים. אני גאה בכך שאני מגינה על משפחתי מפני העוני וההשלכות שלו, וזה מספיק לי". בתקופות שבהן אינה יכולה לדוג בשל איסורים של הצבא הישראלי, מדלן מסתגלת למצב והופכת את הסירה שלה לסירה תיירותית המסיעה את תושבי עזה תמורת תשלום נמוך.
 
היזמות
קבוצה של נשים, כולן בוגרות אוניברסיטאות פלסטיניות בעזה אשר לא הצליחו למצוא עבודה בתחומן, הקימו ב־2018 מפעל לייצור צ'יפס. הפרויקט זכה לתמיכת ארגון אוקספאם ולתמיכתם של חקלאים פלסטינים שנפגעו כלכלית מהמצור הישראלי. שכרן היומי של העובדות במפעל הוא כ־40 שקלים ליום.
 
אחת מהן רהיפה חמד, בעלת תואר בספורט ואם לילדים, שמחה על ההזדמנות סוף סוף לעבוד, גם אם זה לא בתחומה "כדי לשלם כמה מההוצאות היומיומיות ולעמוד לצד בעלי".
 
תפקיד הממשלה
אבו כמיל, כותב המאמר, רואה שיפור משמעותי ביחס של הרשויות הפלסטיניות לנשים בכלל ולנשים העובדות בפרט. לדבריו, נשים מהוות 44% מכלל העובדים במגזר הציבורי בגדה. כמו כן, הרשות הפלסטינית פועלת להקמת משרד ממשלתי שיהיה אחראי לקידום נשים, זאת לצד יחידות מגדריות במשרדי הממשלה השונים שמתמחות בענייני נשים. הרשות אף חתמה על האמנה לחיסול כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW) ללא כל הסתייגות.
 
עם זאת, יש עוד מקום רב לשיפור לדעתו. שיעור הנשים מבין חברי המועצה המרכזית הפלסטינית אינו עולה על 5%, והן מהוות רק 11% מהמועצה הלאומית, 14% מהממשלה, 11% מהשגרירים, ואישה אחת בלבד מכהנת בתפקיד מושלת מתוך 16 מושלים (מושלת רמאללה ונפת אלבירה).
 
כל הנתונים המובאים כאן מתייחסים כמובן לרשות הפלסטינית, ולכן הם פחות רלוונטיים כדי להבין את מצבן של נשות עזה ואת מידת חירותן וייצוגן במוסדות או את אפשרויות התעסוקה שלהן. הנתונים הרלוונטיים יותר הנוגעים לשלטון חמאס אינם מובאים במאמר. אולי כי הכותב רצה לסיים באיזושהי נימה אופטימית, ומכל הבחינות מצבן של הנשים בעזה חמור מזה שבגדה (שגם בה כאמור יש עוד דרך ארוכה לשיפור). הוא גם אינו מתייחס לאחריות הישראלית לשיעור הנמוך של השתתפות נשים בשוק התעסוקה ולמצבן הכללי.
 
אבו כמיל אינו מרחיק לכת עד כדי העברת ביקורת ישירה או הצגת דרישות קונקרטיות לרשות הפלסטינית, ואינו מזכיר אפילו ברמיזה את שלטון חמאס. הוא אף אינו מתייחס לכך שלצד המצוקה שנשים חוות מהצורך לעבוד בעבודות אלו, קיים כאן גם פתח לנשים נוספות שאולי כל חייהן חלמו להיות דייגות, נפחות ויזמיות - להשתלב במקצועות שלא היו פתוחים בפניהן קודם לכן. ניכר שמבחינתו, מצב כזה אינו רצוי כלל, שכן לדעתו המקצועות הללו הם גבריים ואינם מיועדים לנשים. הוא אומנם אינו שופט את הנשים שעוסקות בהן, ומביע חמלה ואמפתיה כלפיהן, אבל מצער אותו שהן נאלצות לעבוד בעבודות "שנשים לא מסתדרות עם הקושי שלהן".
 
מעבר למגרעות המאמר, ברור שעצם כתיבתו והבחירה לסיימו בהצגת נתונים שמראים את האחריות הממשלתית לשילוב נשים בחברה, מהווים מסר חשוב וקריאה לשינוי ולהכרה בנשים אלו אשר נוטלות תפקיד כה משמעותי בייצור ובקיום של החברה העזתית.

בשיתוף עם מאמרים נוספים