מאמרים

מאמר
הנשיא מירזיוייב. מנהיג שורת רפורמות מקיפות (צילום: רויטרס)
26.07.2020

האם נשות אוזבקיסטן מנפצות עוד תקרת זכוכית?

בחודש שעבר פורסם באוזבקיסטן כי אושר לראשונה מינויה של דיפלומטית מקצועית לתפקיד שגרירה – בישראל. מינוי מצטרף לרשימה ארוכה של יוזמות לשיפור הייצוג הנשי במדינה המתאפיינת מתאפיינת במבנה חברתי פטריארכלי־מסורתי
אוזבקיסטן היא רפובליקה צעירה במרכז אסיה, ולה שורשים היסטוריים עמוקים ומנהגים עתיקים. רוב אוכלוסיית המדינה מוסלמית, והיא מתאפיינת במבנה חברתי פטריארכלי־מסורתי. הרפובליקה אוזבקיסטן נוסדה לפני מאה שנים בקירוב בידי המשטר הסובייטי, הייתה חלק מברית המועצות, וזכתה בעצמאות רק לאחר התפרקות המעצמה הסובייטית ב־1991. ב־25 שנות עצמאותה הראשונות שלט בה ביד רמה אסלאם קרימוב, נשיאה הראשון והמזכיר האחרון של המפלגה הקומוניסטית באוזבקיסטן. לאחר פטירתו עברה ההנהגה לידי סגנו, שווקאת מירזיוייב (Shavkat Mirziyoyev). מאז בחירתו לתפקיד הנשיא, בשנת 2016, מנהיג מירזיוייב שורה ארוכה ומקיפה של רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות שנועדו לקדם תהליכי דמוקרטיזציה של החברה, פתיחות כלכלית, ובהן גם רפורמות בתחום מעמד האישה.
 
בסוף חודש יוני פרסמו סוכנויות החדשות של אוזבקיסטן כי הסנאט (הבית העליון) אישר את מינויה של פירוזה מחמודובה (Feruza Maxmudova) לתפקיד שגרירה. סוכנויות הידיעות ציינו כי זהו המינוי הראשון של אישה דיפלומטית מקצועית לתפקיד זה. אומנם בשנת 2010 מונתה גולנורה קרימובה (Gulnora Karimova), בתו של הנשיא המנוח, לתפקיד השגרירה בספרד, אך זה היה מינוי נפוטיסטי של מי שמרצה כיום מאסר ארוך באשמת שחיתות וצבירת הון שלא כחוק, ועל כן לא נחשב ראוי להזכירו. מינויה של מחמודובה מעניין גם בהקשר ישראלי, שכן השגרירה הראשונה בתולדות אוזבקיסטן המודרנית תכהן – בישראל.
 
מינוי זה מצטרף לרשימה ארוכה של יוזמות לשיפור הייצוג הנשי במדינה, יוזמות שהניבו תוצאות מרשימות, ובהן בחירת אישה לתפקיד יו"ר הפרלמנט וגידול ניכר במספר הנשים בבית הנבחרים. תמורות אלו מספקות הזדמנות לבחון את התמורות שחלו במעמד האישה במרכז אסיה בכלל, ובאוזבקיסטן בפרט, לאורך המאה ה־20.
השלטון הקולוניאלי הרוסי השתלט אומנם על רוב רובו של המרחב המרכז אסייתי במחצית השנייה של המאה ה־19, ושאף להשליט את ערכיו על האוכלוסייה המקומית, אך למעשה הייתה השפעתו מינורית והוגבלה לתחומי הכלכלה והסחר בלבד. התערבותו של השלטון הצטמצמה לפתיחה של בתי ספר רוסיים לאוכלוסיות המקומיות, שנענו אך בקושי למה שנראה בעיניהם כשיתוף פעולה עם הכובשים. ערב המהפכה הבולשביקית היה אחוז יודעי קרוא וכתוב במרכז אסיה מזערי (כ־10% מהגברים העירוניים ואחוזים ספורים של נשים). המהפכה הבולשביקית ביקשה "לשחרר את עמלי המזרח", אך בהיעדר מעמד פועלים באזור זה של "הברית" התקשתה לגייס בני ברית סולידריים לדרכה, ובצר לה פנתה אל הנשים.
 
בשנת 1928, כעשור אחרי המהפכה, יזם המשטר הקומוניסטי מבצע רחב היקף ל"שחרור נשות המזרח" ולהסרת רעלות, ובשם השחרור והקדמה נאסרה עטיית רעלה במרחב הציבורי. במצב הדברים הזה נדחקו הנשים למצב בלתי אפשרי – מצד אחד הן נתבעו לקיים את הצו, ומצד אחר – לקיים את דרישות החברה הפטריארכלית המסורתית שלא הסכימה לכל שינוי. מספר לא ידוע של נשים, אך הוא נאמד בעשרות אלפים, שילמו בחייהן על שהעזו, או נאלצו, להסיר את הרעלה.
 
הממשל הסובייטי לא הסתפק בצעד הזה, ופעל נמרצות למיגור האנאלפביתיות בקרב הנשים ולהעסקתן מחוץ למשק הבית. צעדים אלו היו חלק מתוכנית סדורה להחיל תהליכי מודרניזציה על האוכלוסייה המקומית ולהעניק לנשים תודעה מעמדית ומהפכנית. התהליך היה ארוך ומורכב ונתקל בהתנגדות עזה של החברה המסורתית. לטובת העניין פעלו גם הנסיבות ההיסטוריות – פרוץ מלחמת העולם השנייה וגיוסם של הגברים. כך קיבלו הנשים, אם כי לזמן מוגבל, את התפקידים הגבריים המסורתיים. התמורות האלה היו קצרות מועד, ובמרבית המקרים חזר הסדר הישן לכנו משחזרו המגויסים לביתם.
 
עד התפרקותה של ברית המועצות זכו הנשים במרכז אסיה לשוויון אזרחי, להשכלה, לתעסוקה ולהזדמנויות למלא תפקידים ציבוריים, בתנאי שהיו נאמנות לקו המפלגתי ובתנאי שסביבתן הקרובה הסכימה לך. השחרור הפורמלי שהבטיח החוק הסובייטי לא הצליח לשנות במהרה את המבנה המסורתי של המשפחה הגרעינית ושל הקהילה, שם נדרשו הנשים, ובהן המשכילות והעובדות, להמשיך למלא את התפקידים המסורתיים בביתן, במשפחתן ובמרחב הציבורי. הישגיו של המשטר במלחמתו בדת, שהוגבלו לסממנים חיצוניים: סגירת מסגדים ומדרסות, הגבלת הפולחן הדתי במרחב הציבורי ודיכוי כוהני הדת, לא עקרו את הערכים שבבסיס המסורת המוסלמית ולא שינו את היחס לנשים בחברה. אומנם החוק הפורמלי קבע שוויון לנשים וחינוך חובה, העלה את רף גיל לנישואין ואסר תשלומי מוהר, חטיפת כלות ופוליגמיה, אך כל המנהגים האלה המשיכו לנהוג בדרך לא פורמלית, ואף זכו לאישור שבשתיקה מצד השלטונות.
 
לאחר התפרקות ברית המועצות לא השתנה השלטון באוזבקיסטן שינוי מהותי. יו"ר המפלגה הקומוניסטית של אוזבקיסטן נבחר לנשיא כנציג מפלגה דמוקרטית וסדרי השלטון המשיכו כסדרם. השינוי המהותי הורגש במצב הכלכלי, שהשפיע מיד על מעמד האישה. פירוקה של ברית המועצות גרם למשבר כלכלי עמוק ברפובליקות מרכז אסיה. מפעלים רבים נסגרו ורבים, בעיקר גברים צעירים, בחרו להגר מן האזור, למקומות יציבים יותר, בעיקר לרוסיה, ולהתפרנס מעבודות זמניות. לקראת סוף המאה ה־20 ובמהלך העשור הראשון של המאה הנוכחית הלכה תופעה זו והתרחבה, עד כי כמחצית הגברים האוזבקים בשנות העשרים לחייהם עבדו מחוץ לאוזבקיסטן. משפחותיהם של המהגרים האלה נותרו באוזבקיסטן והיו תלויות לחלוטין בהכנסתם של הגברים. היעדרותם ארוכת השנים של הגברים מן התא המשפחתי המסורתי הולידה משברים אישיים וקהילתיים שהכבידו על הממשלה הריכוזית, והיא הגיבה באוזלת יד.
 
לפני הבחירות לפרלמנט האוזבקי שנערכו בדצמבר 2019, קידם הנשיא חקיקה חדשה שנועדה להגן על הנשים מפני גילויי אלימות ואונס. כמו כן הכריז הנשיא על שאיפתו להגדיל את ייצוג הנשים בבית הנבחרים. ערב הבחירות הוא מינה את תנזילה נרבייבה (Tanzila Narbayeva) ליו"ר הפרלמנט, האישה הראשונה בתפקיד זה, והיא מחזיקה בו גם כיום. תוצאות הבחירות האחרונות לפרלמנט (הבית התחתון) ולסנאט (הבית העליון) מורות על עלייה ניכרת בייצוג הנשי – מ־16% ל־32% בפרלמנט, ומ־17% ל־25% בסנאט. עם זאת, בין 23 שרי הממשלה נמצאה רק שרה אחת, אגרפינה שין (Agrepina Shin) – השרה להשכלה טרום בית־ספרית. חרף הגידול בייצוג הפרלמנטרי, נותר מספר הנשים ברשויות הביצועיות נמוך למדי.
 
מקורם של תהליכי השינוי במעמד האישה באוזבקיסטן במהלך המאה ה־20 היה חיצוני – גחמות הכובש או נסיבות חיצוניות. השלטון הקומוניסטי הפך את "שחרור נשות המזרח" לכלי תעמולה ולסמל של המהפכה, ואילו שנות המלחמה נתנו בידן אפשרות זמנית למלא את מקומם של הגברים. גם לאחר התפרקות ברית המועצות הנשים הן שהושארו מאחור ונדרשו בדרך לא דרך להמשיך ולקיים את התא המשפחתי החסר.
 
אומנם אי אפשר להשוות בין מצבה של האישה במרכז אסיה היום למצבה בתחילת המאה ה־20, אך למרות הנגישות להשכלה ודוגמות רבות אחרות לשבירת תקרת הזכוכית, גם לאחר מאה שנות שחרור רחוקות רבות מן הנשים באוזבקיסטן משוויון מלא. מי שמבקשות לשבור מוסכמות חברתיות, לקבוע את גורלן, לפרנס את עצמן, ואף (במקרים לא מעטים) לבחור את בן זוגן לחיים או לבחור להתגרש, עשויות להיתקל בקשיים רבים מצד משפחתן הקרובה וסביבתן.
 
בתחילת החודש (6 ביולי), יזמה קבוצה של נשים מאוזבקיסטן מחאת רשת. הן הצטלמו נושאות שלטים הקוראים לשינוי חברתי במעמד האישה. "רוסייה היא לא זונה", "כלה (בבית משפחת הבעל) אינה משרתת", "המכֶּה – לכלא" נכתב על השלטים. מחאה צנועה מאוד (בסטנדרטים מערביים) מסוג זה עוררה דיון ער ברשתות החברתיות, והשתתפו בו תומכים ומתנגדים. ייתכן שמחאה זו ודומות לה יהיו הגפרור שיצית להבה. מכל מקום, דרכן של נשות אוזבקיסטן לשוויון בדגם המערבי עוד ארוכה, ונותרו להן עוד תקרות זכוכית רבות לנפץ בדרך למטרה זו.
מאמרים נוספים