המזרח התיכון ועוד


תגיות
מאמר
אישה מצביעה במשאל עם במצרים, 2019 (תצלום: רויטרס)
02.03.2020

ביום שבו נראה יותר פוליטיקאיות ערביות, נדע שהשינוי קרב

מחקר ענק שבחן את החקיקה הנוגעת לזכויות נשים ב־187 מדינות מצא התקדמות מתונה במצבן. היוצא מהכלל הוא העולם הערבי. קיים קשר ישר בין העדר זכויות ובין תופעות כמו "רצח על כבוד המשפחה" ותיקון יבוא רק על ידי הגדלת הייצוג
מחקר חדשני שפורסם בתחילת שנה זו הראה כי חלה התפתחות בחקיקה בנוגע לזכויות נשים ב־187 מדינות בעולם, מה שמעיד על התקדמות קלה במהלך העשור האחרון במעמדן של נשים בעולם. מחקר זה, בחסות הבנק העולמי, השתמש בקריטריונים דוגמת: עוני, אבטלה, בריאות, נכות, מעמד אישי, קורבנות של לחימה ועוד, והראה כי נשים זוכות ל־75 אחוזים מכלל זכויותיהן, עלייה של חמישה אחוזים בהשוואה לשנת 2010. המחקרים הראו גם כי במעט מאוד מדינות נשים קיבלו זכויות מלאות, כלומר החקיקה באותן מדינות הלמה באופן מוחלט את הקריטריונים של המחקר. 
 
זכויות הנשים
ברוב המדינות בעולם נראה אם כן כי ישנה אינדיקציה להתקדמות בזכויות הנשים. לא כך בעולם הערבי (כלומר המזרח התיכון וצפון אפריקה), שנשאר באותו מצב שבו נשים זוכות רק ל־47 אחוזים מזכויותיהן. כלומר, למעט מקרים יוצאי דופן, כמעט שלא נעשה שום שינוי בזכויות נשים הנוגעות לחוקי המעמד האישי, לתהליכי גירושין ומשמורת, לחלוקת הירושה ולעניינים רבים נוספים. יתר על כן, חלה הידרדרות מסוימת בהשוואה לחוקים מהעבר (נוסף על השלילה המוחלטת של זכויות הנשים בסוריה ובמדינות שבהן מתקיימות מלחמות ומהפכות).

במקביל להידרדרות זו, בכל האזורים האחרים בעולם נצפתה התקדמות, במיוחד בדרום אמריקה, שעלתה בעשור האחרון מ־70 ל־79 אחוזים. כך גם בדרום מזרח אסיה חלה עלייה מ־65 ל־70 אחוזים, ובדרום אסיה מ־50 ל־58 אחוזים.

בעולם הערבי, אנו סובלים מפרימיטיביות המלווה בחוסר עניין בשינוי מצד הפוליטיקה הרשמית. שוררת בקרבנו התעלמות קולקטיבית מזכויות נשים, הרחבה של הממד הדתי למחוזות הפונדמנטליזם, ובמקרים מסוימים נשים עצמן מפגינות יחס שלילי כלפי הגנה על זכויותיהן. זהו מאפיין ייחודי למדינות הערביות שלא קיים במדינות מוסלמיות אחרות, כגון טורקיה, אינדונזיה או מדינות אחרות. כלומר, תופעה זו היא תולדה של המורשת החברתית של העולם הערבי והיא מבוססת על מסורת ועל מנהגים ולא רק על הדת האסלאמית. כך היא לדוגמה תופעת הרצח על "כבוד המשפחה", שקורבנותיו הן נערות ונשים מהחברה המסורתית שנרצחות באלימות ושילדיהן הופכים ליתומים.

הפשע של אח שרוצח את אחותו או של אב שרוצח את בתו מעיד על חולשת הגברים הרוצחים ותו לא. הרי הוא לא רוצח עבור תגמול חומרי, אלא מפחד ומחשש מהחברה המסורתית ומהפגיעה במוניטין של המשפחה. תחושות אלו שמביאות לשלל סוגים של אלימות, אינן קיימת בקרב נשים, כך שהאישה "חופשייה" ממגבלות אלו, במיוחד בהתחשב בכך שהיא הקורבן הראשון והיחיד של תופעה זו.

רצח על כבוד המשפחה
חקיקות שונות בעולם הערבי בנוגע לתופעת הרצח על כבוד המשפחה נותנות למעשה לגיטימציה לרצח ללא עונש. בניגוד לכך, החוקים בעולם המערבי מתייחסים לרצח של אב את בתו או של אח את אחותו כרצח חמור ביותר, כיוון שנעשה כלפי אדם פגיע בידי אדם בעל סמכות כלפיו. לכן, העונש חמור בהרבה מבכל רצח אחר. לרצח מסוג זה במדינות ערב ישנה משמעות הפוכה, כי הוא נחשב רצח מדרגה נמוכה שכמעט אינו ראוי לעונש.

רק עונש שהולם את חומרת הרצח יכול למגר תופעה זו. רצח על כבוד המשפחה מבטא את הפחד של הרוצח מהחברה שלו, והוא לא ייפסק עד שמבצע הפשיעה יקבל עונש שיחריב את עולמו. רוצחים אלו הם פחדנים ואינם אמיצים כמו שהם חושבים. מכאן אנו יכולים ללמוד גם על סוגיות אחרות כגון שוויון בירושה, החופש לטייל, לעבוד, ללמוד וכו'.

אני סבור כי אין די בהבנה של זכויות האישה כחלק מזכויות האדם (על פי הצהרת האו״ם 1948) כדי להגדיר את מעמד האישה בחברה המודרנית. על נשים להיות גם בעמדות הנהגה שבהן מחוקקים חוקים ומובילים מגמות בחברה. לאישה עצמה יש עמדה פוליטית משפיעה והיא זאת שתוכל להעביר את החברה הערבית מחברה מסורתית, הנטועה במסורת העבר, לחברה בעלת עתיד ומנטאליות מודרנית ומתקדמת. כיום זוהי חובתה של האישה הערבייה, ולא רק זכותה. הגבר הערבי, גם אם נתון לדיכוי ופעיל בתנועות מהפכניות, ואף אם נגיע לכינון חברה פלורליסטית ודמוקרטית, אינו יכול להצעיד את החברה קדימה לחברה שבה ישנה חירות לכול - נשים וגברים כאחד. הוא עדיין כבול באזיקי מסורת הכבוד והגבריות הריקה מתוכן.  

ההשתתפות של נשים בסודן ובאלג'יריה כיום בתנועת המהפכה ותרומתן בהנהגתה לצד הגברים (וזו חובתן) מעניקות להן את הזכות לתבוע את השתתפותן המלאה במשחק הדמוקרטי במדינות הללו כפי שראוי. השתתפות ראויה זו תהיה הערובה האמיתית ליציאה מהצרה ההיסטורית שהגבר הערבי נקלע לתוכה.

ניזאר בדראן הוא סופר ואנליסט פוליטי. המאמר המלא התפרסם ב־1 באוקטובר 2019 בעיתון אל־קודס אל־ערבי, עיתון ערבי עצמאי היוצא לאור בלונדון. תרגום המאמר מתפרסם בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. מערבית: איה ח'לאילה
מאמרים נוספים