מאמרים

ניתוח ופרשנות
מפגינות בגל המחאה הנוכחי בלבנון. למצולמות אין קשר לתוכן הכתבה. צילום: רויטרס
19.11.2019

הפמיניסט מחזבאללה

אחרי שבתו התגרשה, חבר פרלמנט אמיץ אחד בלבנון החליט לצאת נגד מפלגתו השוביניסטית. בעוד חזבאללה תומכת בנישואי קטינות וזכויות יתר לגברים, נוואף אל־מוסווי מקדם נישואים אזרחיים ומתנגד לאלימות מגדרית
ביולי 2019 פורסמו באתר התקשורת הלבנוני הפמיניסטי דרג' שני מאמרים בנוגע לאירוע שהסעיר את לבנון ואת הקהילה השיעית במדינה: חבר פרלמנט מטעם חזבאללה, נוואף אל־מוסווי, הגן בעוז על בתו, רדיר, בפרשת גירושין ומשמורת שבה הייתה מעורבת, ובמהלכה התבררה השחיתות הפוליטית והאלימות כלפי נשים האופפת את המשפט האזרחי והדתי במדינה.

המאמר הראשון הוא של דיאנא מקלד, עיתונאית וסופרת לבנונית. היא מצטטת את מוסווי: "אני חבר פרלמנט ולא יכולתי להגן על בתי", הוא אמר בישיבות של ועדות הפרלמנט בלבנון בחודשים האחרונים, שבהן נדונו התיקונים בחוק שנועד להגן על נשים מפני אלימות. מוסווי הביע בכך את מצוקתו ביחס לדיני המעמד האישי והמשפט השרעי, המקפחים נשים, וביחס לשחיתות הפושה בקרב דיינים רבים העוסקים בתחום זה.

רדיר, בתו של מוסווי, הייתה מעורבת בהליך קשה של גירושים ושל משמורת שבמהלכו נאסר עליה לראות את שני ילדיה יותר מחצי שנה. למרבה ההפתעה, אביה, חבר פרלמנט מטעם חזבאללה, לא הצליח לסייע לה, אף שניסה לעשות זאת לא רק בדיוני הפרלמנט אלא גם במעשים: כאשר הגרוש של בתו, חסן אל־מיקדאד, עקב אחריה והטרידה היא הקליטה אותו בטלפון הנייד שלה על רקע קריאותיהם של ילדיה לעזרה, וחמושים הנמנים עם תומכיו של אביה רדפו אחריו. המרדף הסתיים בהתנגשות ובתקרית ירי בתחנת משטרה באדאמור ובפציעתו של אל־מיקדאד.

לדעתה של מקלד, מצוקתו של מוסווי מובנת לנוכח העובדה שראש מפלגתו, נסראללה, תומך בנישואי קטינות, ושמפלגת חזבאללה אחראית, בין היתר, על בתי המשפט השרעיים של האסכולה הג'עפרית. אסכולה זו אוסרת על נשים להתגרש מבעליהן ומעניקה את זכות הגירוש לבעלים בלבד, וכן מאפשרת נישואי קטינות, והדבר עודד את התופעה בלבנון בשנים האחרונות. יתר על כן, החוק בלבנון מגביל את הנשים בנושאי נישואים, גירושים, משמורת וירושה, על פי המנהגים הרווחים בקרב העדות והדתות השונות. מוסווי הביע עמדות עצמאיות ואמיצות בהקשר זה: בשנת 2014, כאשר סיעת חזבאללה בפרלמנט התנגדה לחוק המגן על נשים מפני אלימות, מוסווי מתח ביקורת על כך, ולאחר שבתו נפגעה באופן אישי הוא הפך עצמאי וביקורתי אף יותר. חבריו לסיעה האשימו אותו אז כי מניעיו רגשיים. פעיל בארגון חברה אזרחית שהשתתף בדיונים בפרלמנט אף סיפר שמוסווי עודד אותם לתמוך בחוק הנישואין האזרחי, המאפשר בחירה בין נישואים דתיים לנישואים אזרחיים.

מוסווי לא נהיה "חילוני", הוא פשוט הפך תקיף וביקורתי יותר בדיונים בפרלמנט העוסקים בהגנה על נשים מפני אלימות, לרבות אלימות מילולית והטרדות מילוליות. הוא משתמש בעקביות בסיפור של בתו ומתאר כיצד העוול שנעשה לה דחף אותו לשנות את עמדותיו ולבדוק לעומק את הסבל המושת על נשים כתוצאה מדיני המעמד האישי. לנוכח הסתייגותם של מוסדות דת, במיוחד מוסד דאר אל־פתווא (מקור הסמכות העליון בענייני דת האסלאם) והמועצה האסלאמית השיעית העליונה, הפך מוסווי לחבר הפרלמנט המוסלמי היחיד בקבוצה של עשרה חברי פרלמנט שחתמה על הצעה לתיקון החוק להגנה מפני אלימות.

מוסווי, כותבת מקלד, הוא אדם "קשה לעיכול". מחד גיסא, הוא מגן בתקיפות על חזבאללה, על נשקו ועל ההרפתקנות המסוכנת שלו, ועוין כלפי יריבים פוליטיים. מאידך גיסא, הוא עומד לצידן של נשים הסובלות בשם העדה ובשם הדת בלבנון.

סיפורה של רדיר אל־מוסווי נגע גם לליבה של באדיה פחס, עיתונאית וסופרת לבנונית שיעית. את מאמרה "אני האישה שאכל אותה הזאב בבית המשפט לענייני משפחה" היא כתבה בגוף ראשון, לאות הזדהות עם רדיר. פחס מביעה במאמר את הזדהותה העמוקה עם כל אישה שחייה תלויים במצב רוחו של גרוש המתעמר בה בחסות חוקי השריעה השרירותיים. המקרה של רדיר ושל שני ילדיה הזכיר לכותבת את ילדיה שלה ורבים אחרים, שנלקחים בכוח מחיק אימהותיהם רק משום שזה רצונו של הגבר. אולם פחס גם מקנאה ברדיר על שזכתה לסיועו של אביה. היא זוכרת את אביה שלה, שכל חייו ניסה לאחות את ליבה השבור ותמך בה לנוכח ההתנגדות של העדה כולה, עד שלבסוף מת לפני שראה את שני נכדיו. פחס סבורה כי הנשים הנפגעות יודעות בסופו של דבר שאבותיהן תומכים בהן, בלב גם אם לא תמיד בפועל.

פחס רואה את עצמה אחת ממאות אימהות שבתי המשפט הדתיים עשקו בשם האל, הנביאים וספרי הקודש. הילדים לעולם אינם נשאלים היכן הם מעדיפים לחיות ועם מי הם רוצים להישאר; הם, בדיוק כמו אימותיהם, נחשבים סחורה שמוצגת במכירה פומבית של מוסר ושל דת תחת סמכות זכרית, אם של האב אם של אנשי הדת.

פחס אינה בוחלת במילים. היא מכריזה שהיא מתנגדת לדת המקדשת ריבוי נשים ונישואי קטינות ובה בעת מתעללת בגרושות ובאלמנות, דת המאפשרת עינוי ילדים, שופכת דם בפסיקות ההלכה שלה ומתנגדת לכל ביקורת. השיעה גם מתהדרת במנגנון ה"מותעה", נישואים מוקצבים בזמן לשם הנאה. פחס מייחלת שתוכל לנוס עם בנותיה, עם נכדותיה ועם כל הבנות היקרות לה "לכל מקום בעולם שבו אין דת או אנשי דת, שהטורבנים וחשבונות הבנק שלהם גדלים על חשבון כאבינו ותקוותינו".

פחס כותבת כי בבתי המשפט לענייני משפחה בלבנון מתגלה קלונה של החברה השיעית. מצב האישה הערבייה כיום משול בעיניה למצבה בתקופה הטרום־אסלאמית, שבה היה נהוג לקבור נשים בחיים. יתר על כן, טוענת פחס, מהטקסט הקוראני אפשר להבין שאפילו מנהג קבורתן של ילדות בחיים הותנה בדעתה של הילדה עצמה. אנשי דת – פחס מכנה אותם "חולי נפש" – מפגינים קריאה סלקטיבית במקורות כאשר הם מתנשאים כלפי נשים ונצמדים למסורות המציגות אותן כחסרות שכל, מזל ואמונה. פחס ממחישה את טענתה בהביאה את העמדה המקובלת במשפט השרעי, שלפיה עדותו של גבר אנאלפבית שווה לעדותן של שתי נשים, גם אם הן משכילות.

אנשי דת מעבירים ילדים לאבותיהם בכפייה, מסכמת פחס, ופוגעים בהתפתחותם הנפשית והחברתית. בתי המשפט והדיינים נמנעים מחידושים בהלכה משום שהם מבקשים להמשיך ולשלוט בהמונים הנבערים באמצעות איומי שכר ועונש, גן עדן וגיהינום.

בחזרה לפרויקט אופק »»
מאמרים נוספים