המזרח התיכון ומעבר לו

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
כפריים סורקים הריסות לאחר הפצצה בתימן, אפריל 2015 (Almigdad Mojalli, VOA)
01.09.2019

תימן: מלחמת הצפון והדרום

מראשיתה ריחפה מעל ראשה של הרפובליקה המאוחדת של תימן שאלת הלגיטימיות. תפיסת "תימן הגדולה" נתנה תוקף לאיחוד בעבר, אך תנועות בדלניות מדרום והחות'ים מצפון לא פסקו לכרסם בו. בשטח, כך נראה, מתעצבות בפועל שתי מדינות
הביטוי "אחדות או מוות" (אל־ווחדה אַוּ אל־מוות) נהפך לסיסמה פוליטית בתימן בראשית שנות ה־90 של המאה ה־20, כאשר הוקמה הרפובליקה של תימן כמדינה מאוחדת (מאי 1990). עשו בו שימוש גם מי שתמכו באיחודן של מדינת הצפון (הרפובליקה הערבית של תימן) ומדינת הדרום (הרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן), וגם מתנגדי האיחוד ממדינת הדרום, ובכלל זה מנהיגיהם של שתי המדינות הנפרדות לשעבר, עלי עבדאללה סאלח ועלי סאלם אל־ביד.
 
מראשית ימיה רחפה מעל ראשה של הרפובליקה המאוחדת החדשה שאלת הלגיטימיות, והיא הוכרעה לזמן־מה בכוח במלחמת האזרחים של 1994. הנשיא החדש סלאח ­– מי שעמד בראש מדינת הצפון לשעבר – הציג את תימן המאוחדת כמדינה חדשה־ישנה, עיבוד מודרני או פרשנות מצומצמת של רעיון תימן הגדולה (אל־ימן אל־כוברא). שורשי התפיסה ההיסטורית של "תימן הגדולה" נטועים בממלכות הטרום־אסלאמיות של דרום חצי האי ערב – שבא (סַבַּא) וחִמיָר.
 
לאורך השנים נודעו כמה "גרסאות" לטריטוריה ולישות הפוליטית של מרחב תימן הגדולה, והן כללו ברובן את אזורי חדרמוות ועדן (כלומר, את הדרום כולו), חבלי ארץ בסעודיה של היום, ובהם עַסִיר, נַג'רַאן ושטחים מהרֻבּע אל־חַ'אלִי, וכן חלקים מעומאן, שכנתה ממזרח של תימן. שליטים שונים בהיסטוריה של תימן, ובהם האמאם יחיא (1948-1904) והנשיא לשעבר סאלח, ביקשו להחיות את היריעה הגאוגרפית רחבת הידיים הזאת של תימן הקדומה, גם אם בגרסה שאפתנית פחות. לאורך ההיסטוריה הייתה אפוא תימן הגדולה דימוי ומשאת נפש יותר משהייתה ישות ממשית. היא נתנה תוקף לאיחוד ושיוותה לו "טבעיות".
 
בשנים שלאחר האיחוד ניזונה ההתנגדות למהלך האיחוד במחוזות מדינת הדרום לשעבר מדחיקת אנשי הדרום מעמדות כוח פוליטיות משמעותיות, מהקצאת תקציבים לא־שוויונית, מחקיקה ומנורמות ששינו את פני הדרום ואף הרעו את תנאי החיים של תושביו, בעיקר של הנשים. ביטוי סמלי להתנהלות הזאת אפשר למצוא בהפיכת צנעא לבירת הרפובליקה החדשה. בשנת 2007 הקימו פורשי צבא הדרום את "התנועה לשחרור הדרום". התנועה הפכה לארגון־גג לגופים רבים שתבעו בחלקם את הגדלת הייצוג והקצאת המשאבים לדרום, אחרים קראו להרחבת סמכויות למחוזות הדרום וליצירת מערך מעין־פדרטיבי, והיו מי שקראו לעצמאות הדרום ולהתנתקות מלאה מהרפובליקה המאוחדת שנכפתה בראשית שנות ה־90. ככלל ניהלה התנועה הדרומית מאבק בלתי אלים והשתלבה במחאות אזרחיות (כמו זו שהובילו עיתונאים ופעילי זכויות אדם, ובהם תוואכול כרמאן).
 
מי שניהלו מאבק אלים בשלטון המרכזי מ־2004 ממחוז צעדה שבצפון תימן היו החות'ים. ההתנגשות בינם לבין השלטון המרכזי הייתה בעיקרה תוצר של דרישות בני משפחת אל־חות'י ותומכיהם (ומכאן הכינוי חות'ים) לייצוג פוליטי משמעותי ולהשקעה בפיתוח ובהפניית משאבים למחוז צעדה הצפוני. בכך דמו תביעותיהם לקבוצות בתנועה הדרומית, אולם החות'ים נבדלו מהם בכמה עניינים חשובים.
 
ראשית, למאבק של החות'ים נוסף רכיב דתי ותרבותי של דחיקת האסלאם השיעי־זיידי והחלשת השבטים. החות'ים היו נתונים גם להשפעה דתית מסעודיה, באמצעות פעילים בצעדה ובאזור אל־ג'וף, בצפון־מזרח תימן. אלו פעלו כדי לקרב צעירים זיידים לאסלאם הסוני־ווהאבי הסעודי ולהשפעות סלפיות, ובכך להחליש עוד את האסלאם הזיידי.
 
שנית, מאבקם של החות'ים התפתח בנתיב אלים, לצד פעילות אזרחית בקרב צעירים (מועדוני "הנוער המאמין"). לעומתם, התנועה הדרומית ניהלה בדרך כלל מאבק בלתי אלים והייתה לכידה פחות מהחות'ים. שלישית, אף שמדובר בשתי תנועות בדלניות המזוהות עם הפריפריה, הן שונות במובנים רבים. ולבסוף, בעוד שהחות'ים ניהלו מאבק על ייצוג ומשאבים מתוך הכרה במדינה המאוחדת, רוב הקבוצות שהרכיבו את התנועה הדרומית קראו מראשית ימיה לעצמאות הדרום, ודרישותיהם ממרכז השלטון בצנעא להעלאת חשיבותם וייצוגם נבעו מעצם ערעור על המסגרת המדינתית הקיימת.
 
פעילותם של החות'ים בצפון והתנועה הדרומית התנקזו אל האביב הערבי של תימן, שהחל בראשית 2011 . הן השתלבו במאבק האזרחי של צעירים בצנעא ובמחוזות המרכז. הקריאה המשותפת להפלתו של הנשיא סאלח, לכינון משטר דמוקרטי של ממש ולעריכת רפורמות נרחבות, טשטשה לזמן קצר הבחנות גאוגרפיות, פוליטיות, דתיות ושבטיות. אלא שכבר בקיץ 2011 נדחק המאבק הבלתי אלים (ת'ורה סלמיה) לטובת לחימה שהתפשטה במרכז תימן ובצפונה. בבחירות לנשיאות שנערכו בפברואר 2012 ניכרו הבקיעים הישנים – החות'ים קראו להחרמת הבחירות והודיעו כי הם ותומכיהם לא יצביעו למי שהיה המועמד היחיד וכיהן בתפקיד סגן הנשיא משנות ה־90 – עבד רבה מנסור האדי.
 
בתקופת ממשלת המעבר של תימן בראשות האדי, ובעיקר במסגרת שיחות ועידת הדיאלוג הלאומי (מרץ 2013-ינואר 2014), נעשה ניסיון חשוב להידרש לסוגיות הבוערות של התנועה הדרומית ולבעיה הצפונית (החות'ים) ולגבש מהלך כולל של רפורמות בתחומים שונים. טיוטת פתרון פדרטיבי, שהתגבשה במהלך הוועידה ולאחריה, הציעה לחלק את תימן לשישה אזורים שיהיו כפופים למרכז בצנעא.
 
החות'ים דחו את הפתרון הפדרטיבי וגם קבוצות בתנועה הדרומית התנגדו לו. כישלון השיחות, חולשתה של ממשלת המעבר והחשדנות ההדדית בין הצדדים היו שעת כושר עבור החות'ים. מסוף 2014 הם החלו לקדם כוחות למרכז תימן והובילו את סעודיה, שרואה בהם שלוחה איראנית על אדמת תימן, להכריז מלחמה נגדם במרץ 2015. שרים ובכירים בממשל התימני, ובראשם הנשיא האדי, יצאו לגלות בסעודיה. חברי הממשל המודח שנותרו בתימן נאלצו להעתיק את מקומם אל בירת מדינת הדרום לשעבר – עדן, וניסו לנהל משם את המדינה שעוד נותרה בידיהם בתמיכת קואליציה ערבית ברובה שייסדה סעודיה.
 
נוכחות השלטון המודח בדרום בישרה מראשיתה מתיחות בינו לבין התנועה הדרומית, חרף היותה חלק מהקואליציה נגד החות'ים. בכירים בדרום טענו כי הפיכת עדן לבירה הזמנית של הממשלה לא גובתה בעשייה של ממש ונותרה בעיקר ברמת ההכרזה. המוסדות הועתקו אליה, אבל תפקודה היה חלקי ומועט, וחברי ממשלה שנותרו בסעודיה העדיפו לנהל את ענייניהם מבתי המלון שלהם בריאד. הביקורת נגעה בעיקר לניהול לקוי, לעיכוב בתשלום משכורות או אי־תשלום, לבעיות מנהלתיות למיניהן ולדחיקה של בעלי תפקידים בדרום. אם כן, בעיני מובילי התנועה הדרומית כשלו ה"אורחים" מצנעא בניהול המדינה ובניהול המלחמה.
 
התפתחות חשובה אירעה במחצית 2017, עם ייסודה של מועצת המעבר הדרומית, בעקבות פיטורי מושל עדן עידרוס אל־זוביידי בידי הנשיא האדי באפריל 2017. המועצה, שהתפצלה מהתנועה הדרומית, נהפכה לגוף החזק והחשוב שהוביל את המאבק לעצמאות הדרום. המועצה קיבלה גיבוי ותמיכה ממדינת איחוד האמירויות, חברת הקואליציה, שניהלה את עיקר המערכה בחזיתות הדרום ואת רוב כוחות הקרקע הלוחמים. אחד הכוחות שייסדה איחוד האמירויות היה רצועת הביטחון (קוות אל־חזאם אל־אמני). רוב חברי חגורת ההגנה הצבאית הזאת, שנועדה להגן על מחוזות הדרום מפני החות'ים, היו תומכי שחרור הדרום, ופעילותם התפשטה בעיקר למחוזות לַחג', אל־דַאלִע, אַבּיָן ועדן. למעשה, בחסות איחוד האמירויות נעשו לוחמי "רצועת הביטחון" לכוח הצבאי של מועצת המעבר, שחשיבותו הצבאית עלתה על אנשי המשמר הרפובליקני של הממשלה המודחת.
 
מפגן הכוח של לוחמי "רצועת הביטחון" בעדן בראשית אוגוסט השנה הבהיר ביתר שאת את משמעותם הצבאית ואת כוחה של "מועצת המעבר הדרומית". הלווייתו של בכיר מאנשיהם שנהרג במתקפה של החות'ים על מצעד צבאי שנערך בעדן, נהפכה לזירת חילופי אש בין לוחמים מטעמם לבין אנשי המשמר הרפובליקני של ממשלת האדי. בשבת, 10 באוגוסט, תפסו מועצת המעבר ואנשיה את ארמון הנשיאות בעדן ומתקנים צבאיים נוספים, וקראו לכינון מדינה עצמאית בדרום. לא היו אלו ההתנגשויות הראשונות בין כוחות דרומיים לבין צבא הממשלה, וגם לא הפעם הראשונה שמועצת המעבר תפסה את ארמון הנשיאות בעדן. אלא שהפעם עמדה ברקע הפעולות האלה הכרזתה של איחוד האמירויות על נסיגה מדורגת של כוחותיה מתימן.
 
התגובה הסעודית להפיכה בדרום לא איחרה לבוא: סעודיה הציבה אולטימטום קצר מועד בפני מועצת המעבר, ולאחריו פתחה במתקפה מהאוויר על מבני הממשל שתפסו הבדלנים הדרומיים. בתגובה הודיעו הבדלנים, כשבוע לאחר השתלטותם על העיר עדן, כי הם נסוגים ממעמדות הצבא של המשמר הרפובליקני בעדן ומכמה אזורים במחוז. בשטח ניכרת דווקא התחזקות שלהם באַבּיָן ובאזורים נוספים. בסוף אוגוסט קראו שוב סעודיה ואיחוד האמירויות למשא ומתן בין הדרומיים לבין הממשלה התימנית, ובכך ביקשו לחזק את עמדתן כי מדובר בעניין פנים־תימני ולא בחילוקי דעות בין שתי חברות הקואליציה. אלא שלסוגיה הפנים־תימנית הזאת יש השלכות על המלחמה ועל חברות הקואליציה ואף מעבר להן.
 
בעיני מועצת המעבר ותומכיה החתירה לאיחוד תימן מחדש, העומדת לנגד עיני הקואליציה מראשית המלחמה, פירושה חזרה למצב שהוביל למלחמה בתימן, והיא מקור הבעיה. בריאיון לגרדיאן לפני כחצי שנה הדגיש מנהיג המועצה אל־זוביידי כי הפרדת הדרום מהצפון וחזרה למדינת דרום עצמאית הן הדרך לפתרון. ראוי לשים לב כי אל־זובידיי דיבר על שמונה מחוזות (וכלל שני מחוזות נוספים שלא נכללו בעבר במדינת הדרום) וטען כי הבחנה בין צפון לדרום הולמת ביסודה את תנאיה החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של תימן, וגם את מרבית ההיסטוריה של המרחב התימני. העומק ההיסטורי של ההבחנה בין צפון לדרום, והשאיפה להפיח חיים במדינת דרום עצמאית, שהתקיימה בעבר, הם התביעה הלגיטימית בעיניו, ולא תפיסת "תימן הגדולה".
 
אל־זובידיי הוסיף כי חובתם של גורמים בין־לאומיים, של ממשל האדי ושל הסעודים, להיעתר לבקשה זו כדי למנוע התפרקות נוספת של תימן. אולם גם לאחר כארבע וחצי שנים של לחימה ניצב הממשל המודח בראשות האדי מול שליטה של החות'ים באזורים רבים ממדינת הצפון, והוא נדחק מחלקי מדינת הדרום לשעבר ומשטחים באבין ובאי סוקוטרה, הנתונים להשפעת המועצה הדרומית. בפועל הולכות ומתעצבות שתי מדינות שאינן משרתות את האינטרסים של האדי ושל הסעודים. לצד זאת, החות'ים מבקשים להציג חזית חיונית מול היחלשות הדרום ונהנים מתמיכה איראנית, ואיחוד האמירויות ומדינות נוספות במועצת מדינות המפרץ (GCC) רואות במצב שנוצר הזדמנות לנהל יחסי חוץ שאינם כפופים ליריבות הסעודית־איראנית.
 
אחדותה של תימן לא הושבה גם לאחר יותר מארבע וחצי שנות מלחמה, אבל המוות והסבל הם מנת חלקם של תושביה, ונדמה שההישג היחיד שתימן מצליחה להחזיק בו, מצפון ועד דרום, הוא הנורא מכול – היותה זירת האסון ההומניטרי החמור בעולם.
מאמרים נוספים