דומה כי בחירות אלו יצרו הסכמה נדירה בין מפלגת הבית היהודי הימנית לבין מרצ השמאלנית: שתיהן הסכימו כי הסכם אוסלו אינו רלוונטי יותר מאחר והוא לא מהווה יותר בסיס אמיתי להסדר שלום בין ישראל לפלסטינים. אולם בכך מסתיימת ההסכמה הזו. המצע המדיני של מפלגות אלו הוא קוטבי ומציע שני עתידים שונים ביותר לקונפליקט.
הבית היהודי טוען כי הסכם אוסלו כשל באופן מלא, כמובן בגלל חוסר רצונם הכנה של הפלסטינים בכול פשרה עם ישראל. מפלגה זו כיום, יורשתה של המפד"ל ההיסטורית, מתנגדת באופן נחרץ לשתי מדינות לשני העמים משתי סיבות מרכזיות: האחת, פלסטין כבר קיימת וריבונית על רוב רובה של א"י ההיסטורית-הלא היא ירדן. זו הפשרה שהציונות עשתה ולכן אין שום צורך בעוד מדינה פלסטינית בין הים לנהר. מעבר לכך, טוען מנהיג הבית היהודי, נפתלי בנט, רוב הירדנים הם פלסטינים ולכן עליהם למצוא בה את מימוש הריבונות שלהם . מפלגת הבית היהודי קובעת כי כול שטחי C, המהווים כ-60% מהגדה, יסופחו לישראל ביחד עם כ-50,000 הפלסטינים החיים בהם. האחרונים יקבלו אזרחות ישראלית מלאה כולל הזכות לבחור ולהיבחר , אמירה שנועדה לדחות כול טענה לאפרטהייד יהודי. בשאר השטח יוותר המצב כפי שהוא היום –אוטונומיה פלסטינית מורחבת אך מפורזת. לקינוח הבית היהודי מתחייבת ליישב בשטחי C כמיליון יהודים.
ישנן שתי חולשות עיקריות במצע המדיני הנ"ל: ראשית, באופן עקרוני ניתנת זכות שיבה, לפחות מהבחינה האזרחית, לעשרות אלפי פלסטינים. בצרוף סיפוח מלא של השכונות ממזרח ומדרומה של ירושלים זכות שיבה זו תינתן דה-יורה לכ-150,000 פלסטינים. בסוף מלחמת העצמאות מספר דומה של פלסטינים נותר בישראל. כיום מספרם מתקרב ל 1.3 מיליון. האם מפלגה זו מכוונת לבית יהודי-פלסטיני בתוך דור או שניים? שנית, בנט טוען בראיונות רבים כי העולם לא באמת מתעניין בפלסטינים. לכן זה הזמן המתאים למימוש החזון הציוני. בידוד בינלאומי? אינתיפאדה שלישית? ביטול הסכמי השלום עם ירדן ומצרים? כול אלו, אליבה דבנט, הן המצאות התקשורת השמאלנית. בכלל אין באמת פרטנר מהצד השני וכול נסיגה נוספת רק תקרב את חמאסטן (עזה) להשתלטות על הגדה.
גם מרצ הספידה את הסכמי אוסלו. לדעתה ההסכם לא מימש את הציפיות. 20 שנים לאחר חתימת ההסכם שני הצדדים חדלו להאמין כי הוא ישים. הראיות החותכות ביותר הן אי-קיומה של מדינה פלסטינית והכפלה למעשה של מספר המתנחלים. מרצ אינה מציגה יוזמה משלה אלא טוענת כי קיימת כזו היכולה באבחה אחת לשים קץ הן לסכסוך עם הפלסטינים ועם כלל העולם הערבי. ליוזמה הזו קוראים –היוזמה הערבית, או בשמה הקודם תכנית השלום של מלך עבדאללה הסעודי. יוזמה זו זכתה לאישור הליגה הערבית ולכן יש לה סיכוי טוב יותר ממתווה קלינטון או מפת הדרכים של בוש. אמנם תכנית השלום הערבית כוללת נושאים שוליים כמו: ירושלים בירת המדינה הפלסטינית, פירוק כול ההתנחלויות, נסיגה לגבולות שביתת הנשק של 1949 וזכות שיבה לפליטים, אבל רק למי שיירצה. כול אלו אינם מרתיעים את מנסחי המצע המדיני של מרצ מאחר והם כמעט ותואמים את גישתה המדינית מזה שנות דור. לדידם זו רק הצעת פתיחה. ישראל צריכה להגיש הצעה נגדית, כמובן על בסיס תכנית השלום הערבית, ובה יהיו הסדרים באגן הקדוש בירושלים, כדי שלא תהיה בו ריבונות פלסטינית בלעדית. גושי ההתנחלויות ישארו על כנם ורק ההתנחלויות והמאחזים המבודדים, אותם מכנה מרצ פוליטיים, יפורקו. בתמורה ישראל תעניק שטחים שווים בגודלם למדינה הפלסטינית.
במצע המדיני של מרצ (או שמא של עבדאללה) יש בעייתיות. ראשית, חסרה בו הבנה כי היוזמה הערבית שייכת לעשור הקודם שבו התקיימה, ולו למראית עין, מוכנות ערבית כוללת להסדר עם ישראל. מאז השתנה המזרח התיכון באופן מהותי. עזה תחת שלטון החמאס, עיראק, סודאן, לבנון וסוריה (לעת עתה) מצויות בהשפעת איראן. מצרים ותוניס תחת משטרים אסלאמיים לא יציבים, לוב מתאוששת ממלחמת אזרחים ותימן מצויה בתהליכי פירוק. הבנה זו לא באה לידי ביטוי במצע המדיני של מרצ. כך שהמנטרה כי יוזמת השלום הערבית היא מפתח הקסמים לקץ הסכסוך מנותקת במידה רבה מהמציאות.
לסיכום: המצע המדיני של שתי הסמניות העיקריות בימין ובשמאל הוא לפחות קיים ומפורט, שלא כמו אלו של הליכוד-ביתנו והעבודה, אולם כפי שהמאמר הראה, הוא יותר מאשר בעייתי. דומה שתהליכים מדיניים משמעותיים יצטרכו לחכות לפחות עוד קדנציה אחת, אלא אם כן, כפי שהעבר מראה, התפתחות לא צפויה באזור יכולה להוביל ליוזמה מדינית מפתיעה שאינה תלויה במצע מדיני כזה או אחר.
