הדיאלוג בין שמאל לימין שבמשך ארבעים שנה התנהל במסגרת שקולה יחסית קורס לגמרי בחודשים האחרונים בעקבות מהלכי החקיקה של הקואליציה, ומחולל קרע מדאיג. מנקודת מבטם של חלק גדול מאזרחי המדינה, סדרת החוקים מבית מדרשם של ישראל ביתנו והליכוד, ברצף אחד עם פסיקות רבנים שנדמה כאילו יצאו ממרתפי האינקוויזיציה בימי הביניים, מציבים חומה גבוהה, תרבותית יותר מאשר פוליטית, בין חלקי העם.
יוזמי החוקים הללו חושבים ודאי שהם מעמידים חיץ מסוג אחר: חומות לביצור שליטתנו בשטחים; חומות הגנה המפרידות בין יהודים לערבים; אולי כאלה המפרידות בין ציונים אמיתיים לבין יהודים גלותיים ששנאה עצמית מניעה אותם, ואולי גם כאלה המפרידות בין מרבית הישראלים לבין השוליים הסהרוריים והמסוכנים של בצלם, שוברים שתיקה, סולידריות ושאר הארגונים החשודים בבגידה.
מבחינת הימין זאת שגיאה קולוסאלית בהערכת המצב. כאשר מציבים אותנו בפני הצורך להחליט לא מדובר כאן בשוליים סהרוריים אלא במחצית העם, ואולי יותר. עד השנים האחרונות, ובעיקר עד שהקואליציה הנוכחית הגיעה לשלטון, הצליחו שני הצדדים לקיים דיאלוג שוטף. לעיתים הוא היה רעשני, לעיתים אי אפשר היה להבין מילה בתכניות הפוליטיקה בטלוויזיה בגלל הצעקות, אבל הדיאלוג התקיים. רובנו – ישראלים מכל הזרמים המייחלים לשקט, שלום ושגשוג כלכלי ורעיוני – העדפנו להמשיך לקיים את הדיאלוג הזה ולהתעלם מן העיוותים הפוליטיים הגוברים כתוצאה מהניגוד העמוק בין השקפות העולם. הופענו כולנו יחד בטלוויזיה, השתתפנו בכנסים, חלקנו המשיכו לקנות יין ומוצרי נגרות שיוצרו בשטחים וחלק אחר החרים ולא עשה מזה עניין גדול. הסכמנו, רובנו, לנהל את הוויכוח בתוך הבית ולא למוטט את קירותיו.
היו חריגות, בימין וגם בשמאל — המחתרת היהודית, יונה אברושמי, יגאל עמיר, וגם מעשים כמו אלה של טלי פחימה שסייעה לניצי הפתח באינתיפאדה השניה. היו ימים שחורים של זעם אחרי רצח רבין או אחרי הפינוי מרצועת עזה, אבל בגדול המשכנו בדיאלוג ובנפשנו היינו מאוחדים נגד האחרים. אישית אני זוכר איך בסדרת שיחות שנמשכה שנים ארוכות עם גורמים פלסטיניים ישבנו כתף אל כתף, מתנחלים ואנשי מרכז ושמאל, ולא היה דבר טבעי יותר מן ההבנה שבסופו של דבר יש לנו אינטרס ואמונה משותפים.
הסיבה העיקרית לכך הייתה ההבנה וההכרה כי למרות כל ההבדלים, למרות התחושה כאילו הצד שכנגד מוביל לאבדון, זה ויכוח בתוך המשפחה. הן אלה שהאמינו בכל ליבם שהשטחים חשובים לביטחון או לאמונה, והן אלה שסברו כי ההחזקה בהם היא טעות קשה, הבינו שהצד האחר פועל מתוך מניעים של אהבת המדינה ורצון לתרום לחיזוקה ולבניינה. היום ברור לכולנו שאי אפשר להמשיך בהעמדת הפנים הזאת. אין יותר דיאלוג תרבותי. אם זאת משפחה, היא עומדת לקראת גירושין והמאבק על דרכה ואופייה של המדינה הפך מאבק קיומי.
יוזמי החקיקה חושבים שמהלכיהם ילכדו את שורות העם היושב בציון ויפגעו במיעוט הבוגדני. הם טועים בגדול. החוקים והפסיקות החדשים הופכים את הוויכוח הפנימי לקרע של ממש. רבים בינינו, שעד עתה נזהרו שלא להפר חוק, יתחילו מעתה להפר אותו בריש גלי, וקשה לראות כיצד תוכל המשטרה לטפל בעשרות אלפי קריאות פומביות לחרם – הפרת חוק מסיבית – כתגובה על החוק האחרון שהתקבל. דבר אחד ברור: סבב החקיקה הנוכחי יאיץ מאד את התפרקות הבית המשותף, ויאיץ את המהלכים שיקבעו את גורל השטחים וגורל המדינה.
אולי זה דווקא טוב.
