בשנות השלושים של המאה הקודמת הביע חסן אל-בנא, המייסד הנערץ של תנועת "האחים המוסלמים", הסתייגויות מבחירות וממפלגות. "חזביה", קרי "מפלגתיות", כך טען, מסוכנת לחברה משום שהיא נותנת דרור ל"תאוות של השליטים" ומשום שהיא מפצלת את הציבור.
ביום ראשון, 24 ביוני, 2012, נודע כי מחמד מורסי, נציג "האחים המוסלמים", נבחר לתפקיד הפוליטי הרם ביותר במצרים, נשיא המדינה. בין אל-בנא למורסי חלפו כשבעים שנה שבהן "האחים המוסלמים" דוכאו, מנהיגיהם הושלכו לכלא ולעתים אף הוצאו להורג בידי המשטר. כעת הם החסידים הגדולים של השיטה הדמוקרטית והמרוויחים הגדולים ממנה.
מצרים צועדת לעבר הדמוקרטיה בנחישות, אך בדרך היא מועדת לא פעם. עניין אחד זה להפיל עריץ, עניין אחר זה לחלק את הכוח בבוקר שאחרי נפילתו. לאחר שמהפכני הפייסבוק הציתו את חלום הדמוקרטיה, לאחר שהמפלגות החדשות חיזקו את התחושה שלמצרים עתיד פוליטי מזהיר, ולאחר שהמועמדים העצמאיים לנשיאות המשיכו וליבו את התחושות הללו, נחלו רבים אכזבה כשגילו שהאסלאמיסטים השתלטו על הפרלמנט וכי בבחירות לנשיאות משתתפים נציגי שני הכוחות הישנים – הצבא ו"האחים המוסלמים". רבים במצרים עדיין לא התגברו על העלבון הזה. בעיניהם, העבר השתלט על ההווה והכוחות הריאקציוניים מסמסו את החלום.
דומה כי חסידי הדמוקרטיה הליברלית משמיעים את אותן דעות שהשמיע אל-בנא לפני שבעה עשורים אלא שהם מפנים את הביקורת כלפי כל מוקדי הכוח במצרים, כולל "האחים המוסלמים" עצמם. תאוות הכוח של קציני הצבא ושל מנהיגי "האחים המוסלמים" ועוצמת המחלוקות הרעיוניות מנעו עד כה ניהול פוליטי תקין. "האחים המוסלמים" הפרו את הבטחתם המפורשת לא להציג מועמד לנשיאות, ולאחר מכן ניסו להשתלט בדורסנות על הוועדה לניסוח החוקה. לעומתם, אנשי הצבא והמשטר הישן שינו את חוקי המשחק הפוליטי כאשר פיזרו את הפרלמנט ולקחו לעצמם סמכויות פוליטיות בזמן שהתנהלו הבחירות. כרגע, אף על פי שיש נשיא, עדיין אין הגדרה מהם תפקידיו וסמכויותיו, ושני הכוחות הפוליטיים הישנים, הצבא ו"האחים המוסלמים", נמצאים במסלול התנגשות בבואם להגדיר את עתידה הפוליטי של מצרים.
אולם מתוך הבלבול וההמולה של הפוליטיקה המצרית העכשווית ניתן ללמוד על כמה מאפיינים חשובים שישפיעו ללא ספק על העתיד הפוליטי של מצרים. הראשון והברור שבהם הוא חוסר האמון ההדדי שבין הצבא לבין "האחים המוסלמים". מצד אחד, לאחר ש"האחים" התנהלו כאחרוני הפוליטיקאים, הצבא והעם המצרי רואים בהם פוליטיקאים "רגילים" – תאבי כוח וחסרי מעצורים. אבדה הילת המוסריות שליוותה אותם והבטיחה להם מקום בלבו של המצביע המצרי. מצד שני, מהלכי הצבא ומקורביו בזרוע השיפוטית, שפיזרו את הפרלמנט וניכסו לעצמם סמכויות מרחיקות לכת, מקוממים את "האחים המוסלמים" ומייאשים את הציבור.
על רקע המתח וחוסר האמון, בולט המאפיין השני של המערכת הפוליטית במצרים כיום – העדר אלימות. למרות החשדנות ההדדית , הצבא אינו יורה על "האחים המוסלמים", ואילו "האחים המוסלמים" לא מובילים מהומות רחוב. כאשר משווים את מצרים לסוריה, ללוב או לתימן ניתן לראות שהמצרים שמרו היטב על "קווים אדומים". מנהיגיה זוכרים את תקדים אלג'יריה שהסתיים בעשור של שפיכות דמים ובכמאה וחמישים אלף הרוגים. "מה שאירע באלג'יריה אינו יכול להתרחש במצרים," הכריז סעד אל-כתאתני, מנהיג סיעת "האחים המוסלמים" בפרלמנט.
המאפיין השלישי הוא פיצול מצרים לשני גושים שווים, פחות או יותר. בבחירות לפרלמנט זכו האסלאמיסטים בשלושה רבעים מן המושבים בפרלמנט. בבחירות לנשיאות הם צנחו למחצית מן הקולות. אם הנתונים הללו מלמדים על דפוסי הצבעה בעתיד, שני הגושים הללו יאבקו על אופיה הפוליטי של מצרים בשנים הבאות.
הבחירה במחמד מורסי מעידה על כך שהמצרים מצליחים להתגבר על המכשלות שחסן אל-בנא התריע מפניהן. למרות נקודות התורפה של הדמוקרטיה ולמרות המתחים שבין הגושים הפוליטיים שנוצרו בבחירות האחרונות דומה כי היציבות במצרים תישמר והמדינה לא תדרדר למלחמת אזרחים. עצם קיומם של שני הגושים אף מרמז על כך שלא צפויה השתלטות גורפת של האסלאמיסטים, כפי שניתן היה לחשוש לאחר הבחירות לפרלמנט. אולם מאבקי הכוח בין הגושים, ובייחוד בין הצבא ובין "האחים המוסלמים", והניסיונות להגדיר את חוקי המשחק הפוליטי, עלולים לשתק את המערכת הפוליטית במדינה לזמן ממושך. לכן, השאלה המרכזית כעת היא מתי ייווצר האמון ההדדי המינימלי שיאפשר לכוחות הניצים לשתף פעולה ולנסח אמנה פוליטית שתחלץ את מצרים מהשיתוק הפוליטי שמאיים עליה כעת.
