אין ספק כי הצדק עם יאיר ולך. יש לומר זאת בצער רב ומתוך דאגה עמוקה: פיתרון חלוקת הארץ לשתי מדינות הולך ומתפוגג. יתר על כן, בין הים לירדן קיימת זה שנים – למעשה מאז 1967 – מציאות דו לאומית לכל דבר ועניין. מבחינה זו, תהליך אוסלו היה ניסיון נואש להשיב את הגלגל לאחור. סיבות רבות יוחסו לכישלונו: חוסר הבשלות של שני הצדדים להגיע להסדר קבע, שגשוג ההתנחלויות הישראליות, שחיתותה ואוזלת ידה של הרשות הפלסטינית, טבח גולדשטיין, התקפות הטרור הרצחניות נגד האוכלוסייה הישראלית ורצח רבין. כל אלו ודאי תרמו את חלקם, אולם הגורם המיידי להתמוטטות תהליך השלום ופרוץ האינתיפאדה השנייה היה כישלון שיחות השלום, שנערכו בקמפ דיוויד ביולי 2000 (כמו גם המגעים שבאו בעקבותיהם, ולמעשה כל הניסיונות למו"מ בין ישראל לפלסטינים מאז). בקמפ דיוויד דנו הצדדים במספר נושאים שנויים במחלוקת, ביניהם הסדרי הביטחון, גבולות הקבע, בעיית הפליטים ומעמדה של ירושלים. אולם דומה כי למרות הפערים הגדולים בין הצדדים ניתן היה להגיע לפשרה בנושאים אלו, אם לא בקמפ דיוויד עצמה, באחד מסבבי השיחות שהתקיימו בעקבותיה.
סלע המחלוקת היחידי שלא ניתן לפיתרון בדרך מתקבלת על הדעת, אז והיום, הוא בעיית הר הבית, או אל-חרם א-שריף. דווח כי אהוד ברק הפתיע את בני שיחו בקמפ דיוויד בהצעה משונה לחלוקה אנכית של השטח השנוי במחלוקת: החלק העליון לפלסטינים, החלק התחתון ליהודים. השיחות על עתיד ההר לבשו צביון של סכסוך דתי. יאסר ערפאת, ככל הנראה, שב וחזר על עמדתו הידועה, לפיה אין ולא היה ליהודים מעולם קשר כלשהו להר הבית.
מאז 1967 היה הר הבית אבן נגף להסדר שלום, תחילה עם ירדן ולאחר מכן עם הפלסטינים. לא לחינם אמר עליו משה דיין ב-1967 "מי צריך את כל הוותיקן הזה". דיין חזר למעשה על עמדתו של דוד בן גוריון ב-1948. בן גוריון בחר לשלוח את צה"ל, שמאז ההפוגה הראשונה היה לכוח הצבאי החזק במזרח התיכון, לכבוש את הנגב והגליל המרכזי ולא את השטח שיהיה לגדה המערבית. נראה כי העדיף אף להניח לסטאטוס קוו שגיבשו בירושלים דיין ועבדאללה א-תל (מטעם ירדן) בקיץ 1948. כנראה הבין כבר אז כי אף מנהיג יהודי-ישראלי לא יוכל לוותר מרצון על הכותל המערבי, בהינתן לו השלטון עליו.
ב-1967 יצרה ישראל את רחבת הכותל המורחבת, ומאז טיפחה אותו כסמל דתי ולאומי מרכזי. אולם קרבתו הגדולה של הכותל להר הבית יצרה גירוי שחוגים רבים בזרם הדתי-ציוני התקשו לעמוד בו. בתהליך איטי ומתמיד הלך הר הבית ותפס את מקומו של הכותל בתודעתם. ביטוי סמלי ניתן לכך בהופעתו של שאול יהלום, איש המפד"ל, באחת ממערכות הבחירות האחרונות. יהלום התייצב בפני מצלמות הטלוויזיה והכריז בלהט כי "הכותל לא חשוב. מה שחשוב זה מה שמאחוריו". תפיסות אלו חלחלו גם למיינסטרים הישראלי, כפי שהדגים בנימין נתניהו בדבריו על "סלע קיומנו" ב-1996. את הכותל המערבי לא ניתן להפריד מהר הבית, שהוא אחד מקירות התמך שלו. בעבר הועלתה הצעה אבסורדית להקים בראש הכותל קיר שקוף שיפריד בין שני המתחמים – הר הבית בניהול פלסטיני והכותל המערבי בניהול יהודי-ישראלי. מאז 1967 אף ראש ממשלה ישראלי לא יכול היה לוותר על הכותל המערבי, אך כיום ראש ממשלת ישראל אינו יכול לוותר אף על הר הבית, כפי שמראה הצעתו התמוהה של ברק בקמפ דיוויד.
המסקנה ברורה: אף כי חלוקת הארץ היא הפיתרון הרצוי היחיד, היא הפכה לבלתי מעשית מאז יוני 1967. חלוקת הארץ דה פקטו ב-1948 אפשרה את הקמת המדינה, אך ישראל בעטה במו רגליה בדלי הזה ב-1967. החשש הגדול הוא מן העתיד. הסקרים מראים כי רוב גדול של הישראלים והפלסטינים אינם רוצים בחיים משותפים, במדינה אחת שתפגע בהכרח בעיקרון ההגדרה העצמית של שני העמים. בפעם הקודמת בה נוסה מתכון זה, בתקופת המנדט, הוא הביא לשורה של התפרצויות דמים ובסופו של דבר למלחמה. הניסיון הקרוב יותר בבוסניה, למשל, חייב לעמוד לנגד עינינו. הקיצוניים בשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, עלולים להביא עלינו, במוקדם או במאוחר, עימות חדש ומלחמת אזרחים המלווים בשפיכות דמים שטרם ידענו כמותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כזו ששנות האלפיים ייראו לעומתה כקדימון. דומה כי רק כוחה של מערכת הביטחון הישראלית מונע גלישה לתסריט אימים זה, שמי ייתן ויתבדה, אך האם לעולם חוסן?
ד"ר איתמר רדאי סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנים 2010-2011 היה עמית בתר דוקטורט במרכז טאוב לחקר ישראל באוניברסיטת ניו יורק. כיום הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ומלמד היסטוריה פלסטינית בחוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה. תחום התמחותו הוא היסטוריה פלסטינית במאה ה-20, מלחמת 1948 והסכסוך הישראלי-ערבי.
