בשבוע שעבר סיכמנו את ההבדל בין שני הסרטים "בית לחם" ו"עומַר" סביב העקרון המארגן של מוסד המשת"פיות. המשת"פ הוא ציר של חתרנות ושל כורח, של קרבה ושל קורקטיות, של מחויבות ושל חוסר אינטימיות.
השבוע נתמקד בסרט נוסף, "שרקיה", המתאר את מערכת היחסים בין הממסד הישראלי לבין כפר בדואי לא מוכר בפזורה (נזכיר שוב, צפויים ספוילרים). מכיוון שמדובר בתוך שטחי ישראל, הרי שלשב"כ אין זכר בסרט הזה. גם למוסד המשת"פיות אין בו זכר. שיתוף הפעולה עם הממסד גלוי לגמרי בסרט, והממסד גאה ומתגאה בו באופן פתוח. זוהי גם מסגרת הדיון בסרט; אחד מהיסודות המכוננים של מערכת היחסים בין שני האחים הבדואים הוא הוויכוח על שיתוף הפעולה עם הממסד במגוון שאלות: השירות בצבא, העבודה בחברת שמירה ישראלית המהווה למעשה המשך של הצבאיוּת, או קבלת צו ההריסה של רשויות המדינה (המִנְהֶלֶת) ללא עוררין.
ההתרחשות של הסרט בתוככי ישראל מוציאה ממסגרת הדיון שאלות של פיגועים, שהיו החוט המניע של העלילה בשני הסרטים הקודמים הממוקמים על קו התפר. אמנם הגיבור עובד בחברת שמירה שמטרתה מניעה של פיגועים, אבל הפיגוע וביצועו לא מצליחים להפריע את מהלכה של העלילה.
אם בשני הסרטים הקודמים סביבת ההתרחשות מלאה באנשים, בעיר, בהמולה שלה ובקצב שלה, הרי שבסרט הזה הסביבה היא המדבר ופאתי התחנה המרכזית. קצב העלילה והצילום הם איטיים בשממה זו, מרחב שבו יש מקום בעיקר לחיבוטי נפש. בשונה משני הסרטים הקודמים, שבהם החיים בתפר מייצרים דו-שיח, מוזיקה ורעש, ב"שרקיה" הרעש היחיד הנשמע הוא הרעש של המכונות בסביבה. הדיאלוגים הספורים בסרט מצומצמים לכמה משפטים לכל היותר.
אולי זה קשור לכך שההכרעה של הגיבורים האם לשתף פעולה או לא כבר נפלה. מי שהתגייס או נמנע מלהתגייס עשה כבר את בחירתו ואין על מה לדבר עוד. לכל היותר ניתן להטיח זה בזה ביקורת על הבחירה. במצב כזה, שבו הוכרעו כבר הדילמות, אין גבולות לחצות ואין חתרנות מערערת. אין מקום לחומה וגם לא לסוכני השב"כ. המנגנון של הכיבוש הוא הביורוקרטיה, וכוחה הוא בשליטתה ביומיום המייגע של הפזורה, שוכניה ובאי כוחה. שני הסוכנים העיקריים של הביורוקרטיה הם אנשי המנהלת והשוטרים לבושי השחורים.
הבירוקרטיה מטיחה בנו את כוחה באמצעות עושר ועומק טכנולוגי. רעשים טכנולוגיים מלווים את הסרט לכל אורכו: רעש המנוע של האוטובוס של חברת מטרופולין, רעש הדלת הנפתחת, רעש הגנרטור המופעל כדי שיהיה אור בכפר הלא מוכר, רעש הטרקטור וטנדר הפג'ו 404 שמניעים בקושי, רעש משאבת המים ורעש המכוניות החולפות במהירות בכביש המהיר במדבר.
אלה הם הרעשים של הבדואים, הנמצאים בצד הנסמך על הטכנולוגיה אך לא בצד היוזם שלה. לצדם קיימים רעשיה של הטכנולוגיה העשירה של המדינה: הרעשים החרישיים והמהירים של מנוע המוּנע בקלילות בטנדרים חדישים ובטויוטה ארבע על ארבע, רעש של פקידת קבלה עניינית ושאון של תעבורת קשר שבה מדברים הרבה אבל בלי לראות פנים. האנשים המדברים שוליים לדיבור עצמו. זהו רעש של מערכת הפועלת מכוח עצמה ואינה נדרשת לאנשים מאחוריה.
כמאל, הגיבור של הסרט, קרוע. הוא קרוע בין הצורך להישאר על הקרקע לבין הצורך לצאת לעבוד בחברת השמירה בבאר שבע, קרוע בין הרצון להישאר כדי להתאבל על הוריו לבין הצורך לחזור לצבא, קרוע בין הנוסטלגיה לשירות הצבאי (התיק עם הסמל של חטיבת גבעתי הוא חלק משמעותי מהתפאורה בסרט) לבין יחסו של הממסד אליו. הוא קרוע בין ניצול המשאבים שבידיו – כרטיס חופשי חודשי לאוטובוס שבו כל אחד לעצמו, לבין נסיעה כטרמפיסט עם חבריו מהפזורה; וקרוע בין בין רצונה של גיסתו ללמוד לבין התנגדותו של אחיו.
כמאל בודד בין המערכת הישראלית-יהודית הביורוקרטית לבין המערכת הבדואית, ששתיהן משתמשות בו. אחד המאפיינים הבולטים לכך הוא הטלפון. בשני הסרטים הקודמים הטלפון מהווה ציר המניע את העלילה: פלאפון שמותקנת עליו האזנה או טלפון ציבורי שעליו לא מותקנת האזנה. בכל מקרה יש אנשים, צורך בדו-שיח ואמצעי תקשורת. בקיצור, יש טלפון. ב"שרקיה" פועלים מכשירי קשר בחברת השמירה ובקרב השוטרים המגיעים להרוס את הכפר, אבל לכמאל אין טלפון כדי להודיע שהוא נאלץ לאחר לעבודה, ולכן הבוס שלו מאוד כועס עליו.
לכן, כשהאח מברר פתאום משהו בטלפון הנייד, הצופה מופתע. מסתבר שלמרות דלות הטכנולוגיה, ולמרות שרוב הסרט מתמקד בשלושת דיירי הכפר, קיימת מערכת חברתית בדואית מתפקדת. אין בה רק שקט והרהורים נוגים; היא קיימת לצדו של הממסד, לעתים בתוכו ולעתים מחוצה לו, אבל אינה רק סך חיבוטי הנפש של היחידים הכלולים בה.
המערכת הישראלית מתואמת. יש לה זמנים ביורוקרטיים של מתן צו והגעה להריסה, רשת קשר המתאמת בין כוחות שונים ויכולת להפעיל מבצע אכיפה משטרתי. גם המערכת הבדואית מתואמת: רגע לאחר ההריסה היא מתגייסת לבנות את הכפר מחדש. כמאל הוא קו תפר, אבל הוא גם המחיצה שבין המערכות. למרות שאין לו טלפון ואין לו עם מי לדבר (אין לו אשה), יש בו שימוש: המערכת הישראלית מתגאה בשילוב המיעוטים כחלק משיפור דימויה העצמי, והמערכת הבדואית זקוקה למשכורתו. לא ברור למה זקוק כמאל עצמו: המערכות השונות משתמשות בזה שמשתף אתן פעולה, והוא עצמו נותר לבד.
ב"בית לחם" וב"עומר" המשת"פ נראה בעינינו מסכן וחסר תקווה. בין אם היה אינטרסנט או בוגד, הוא היה משוקע כולו בשיתוף הפעולה באופן שעיקר עבורו לחלוטין קשרים ומקורות כוח אחרים. המשפחה נוטרלה, החברים היו שותפים להרהורים ריקים, והתכלית שהתרקמה סביב מעשה המשת"פיות לא נראתה לנו ככזו ששווה לחקות. אלא ש"שרקיה" מדגימה היטב את הפוטנציאל ומרחב התמרון הטמונים בתפקיד המשת"פ. הפועל במחשכים, החותר והמערער, נותר בסופו של דבר חופשי בהרבה מהמשתף פעולה בגלוי. האחרון עומד לבדו מול כוחות חיצוניים המשתמשים בו לתכליותיהם. לו עצמו אין תכלית ברורה, וספק אם בכלל יכולה להיות לו תכלית כזו.
