הפצצת הכור בסוריה: לחשוב "מחוץ לקופסא"?
תמונת אילוסטרציה: Gerd Altmann
Below are share buttons

הפצצת הכור בסוריה: לחשוב "מחוץ לקופסא"?

האם כריכתן של צפון קוריאה, איראן וסוריה ב"ציר הרשע" על ידי ממשל בוש הפכה את הציר הזה לנבואה המגשימה את עצמה, ועודדה את שיתוף הפעולה הגרעיני בין מדינות שהיו להן סיבות טובות להימנע מהרפתקאות מסוכנות?

שטף הפרסומים בעיתונות הישראלית על התקיפה של הכור בסוריה ב-2007 (מבצע "מחוץ לקופסא") התמקד, פרט לפרטי המבצע, באיבה האישית בין ראשי ממשלה ושרי ביטחון בעבר ובהווה וביריבות הארגונית בין אמ"ן והמוסד, דבר המוכיח שוב כי "להצלחה אבות רבים". מסקנה זו רק מתחזקת לאור יתמוּתו של הכישלון הישראלי ב"מלחמת לבנון השנייה" ב-2006 רק שנה קודם לכן.

אבל גם לאחר שנודעו הפרטים על התקיפה הישראלית בסוריה, הרקע לה ותוצאותיה עדיין יש מספר שאלות שנותרו בלא מענה. בהן אעסוק במאמר זה. מטבע הדברים, התשובות שאציע הן בבחינת השערות, שכן בפרשה זו עדיין רב הנסתר על הנגלה. עם זאת, שאלות אלו הינן חשובות, ואף מטרידות, ולכן ראוי להעלותן כאן.

שאלה ראשונה היא מה הוביל מדינה קטנה וחלשה יחסית כמו סוריה לנסות ולהצטייד ביכולת צבאית גרעינית לפני 2007. מדינות רבות בעולם, כולל אלה שניצבות מול איומים משמעותיים לביטחונן, יכולות להשיג לעצמן יכולת גרעינית אך לא כולן בוחרות לעשות זאת. הדבר נובע בעיקר מן העלות הגבוהה של מיזם כזה, מן ההבנה כי הדבר עלול להביא למרוץ חימוש אזורי, ומחשש מפני ענישה מצד המערכת הבינלאומית, ובמיוחד כאשר המדינה חתומה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני.

לאור זאת, גם אם נניח שצפון קוריאה סיפקה לסוריה את הכור גרעיני, את הידע להפעלתו, ואפילו מומחים מטעמה שיוכלו להפעילו, הרי שאין בכך פתרון לקושייה מדוע בחר המשטר הסורי להצטייד באמצעי בעייתי שכזה.

שאלה שנייה, הקשורה לכך, היא מדוע החליטה צפון קוריאה לספק לסוריה כור גרעיני. אמנם, צפון קוריאה סובלת ממחסור במטבע חוץ, דבר המביא את נציגיה בחו"ל לנהוג ביצירתיות רבה בתחום הכלכלי. מצד שני, יכולת גרעינית היא בבת עינו של המשטר – כל משטר – וגם אם יש בעולם מדינות שמספקות יכולת כזו לידידותיהן, או לכל המרבה במחיר, הרי שאין זו החלטה פשוטה.

יתר על כן, ככל הידוע, צפון קוריאה, שלפי דו"ח של האו"ם מ-2010 ייצאה טכנולוגיית טילים וגרעין למדינות כמו איראן, סוריה ומיינמאר, לא סיפקה כורים גרעיניים למדינות נוספות פרט לסוריה, ולכן מדבר בצעד חריג גם מבחינתה. לכן, גם שאלת המניע הצפון קוריאני – ולא רק זה הסורי – לשיתוף הפעולה הגרעיני ההדוק עודנה פתוחה.

להלן אציע הסבר שעשוי לענות על שתי השאלות, המתאים ללוח הזמנים של הפרויקט הסורי, אם נכון הדיווח שתהליך הקמת הכור הגרעיני החל לפחות חמש שנים לפני גילויו.

בנאומו מ-2002, בעקבות התקפות הטרור של ארגון אל-קאעדה על ניו יורק ווושינגטון, שרטט נשיא ארצות הברית, ג'ורג' וו. בוש, "ציר רשע" המאיים על שלום העולם. בציר הזה נכללו עיראק, צפון קוריאה ואיראן – שלוש מדינות שכלל לא היו קשורות למתקפת הטרור על ארצות הברית, ובוש קרא למדינות העולם להתאחד מולו, כפי שנעשה מול הציר ברלין-רומא-טוקיו במלחמת העולם השנייה. אף כי סוריה לא נכללה ב"ציר הרשע", היו בממשל האמריקני שהתייחסו גם אליה כמדינה "רשעה".

יצוין כי מדיניות זו של הנשיא בוש הייתה שונה ממדיניות קודמו, ביל קלינטון, שדיבר במונחים של "מדינות סוררות" (rogue states), כולל לגבי סוריה. אין מדובר בהבדל סמנטי בלבד: שחקן "סורר" הוא כזה שניתן, בתנאים מסוימים, ועל ידי הפעלת "מקלות" ו"גזרים", להשיבו למוטב, בעוד ששחקן "רשע" יש למגר בכוח. המשמעות היא שהשחקן ה"רשע" מאמין כי הוא עומד להיענש, ואולי אף להיכחד, בין אם יתנהג כראוי ובין אם לאו. לכן ההכרזה עליו כ"רשע" מגדילה הן את האינטרס שלו והן את נחישותו לעשות כל שלאל ידו כדי להרתיע את היריב, וגם להסתכן בצעדים מרחיקי לכת.

אם לא די בכך, קם ממשל בוש ועשה מעשה: הוא פלש לעיראק ב-2003, הדיח את נשיאה, סדאם חוסיין, פיזר את מפלגתו, הבעת', פירק את הצבא העיראקי, וביקש להפוך מדינה זו לדמוקרטיה קפיטליסטית בנוסח ארצות הברית. עבור שאר המדינות שחוברו להן יחדיו ב"ציר הרשע" המסר היה ברור: ריבונות המדינה אינה מהווה עוד מחסום בפני פלישה חיצונית וכיבוש זר המלווה בשינוי כפוי של המשטר.

לאור זאת, אין תׅמה על כך שמדינות כמו איראן וצפון קוריאה, שלשתיהן הייתה תכנית גרעין לפני הפלישה לעיראק, המשיכו לפתח אותה, וכי צפון קוריאה ביצעה ניסוי גרעיני ראשון ב-2006, שלוש שנים בלבד לאחר הפלת סדאם. מדינה נוספת שפיתחה נשק גרעיני, לוב של קדאפי, שאף היא הוזכרה על ידי ארצות הברית בהקשר של "ציר הרשע", החליטה אמנם להפסיק את תכנית הגרעין שלה, אולם הסיבות המדויקות להחלטתה – הפלישה האמריקנית לעיראק או שנים של סנקציות ולחץ דיפלומטי – טרם הובררו עד תומן.

ייתכן כי  דבר דומה קרה גם בסוריה, מדינה שאינה רק שכנתה של עיראק אלא דומה לה במובנים רבים (שליט יחיד, משטר דיקטטורי, מפלגת בעת' דומיננטית, תמיכה בטרור בינלאומי). אפשר להניח שעבור נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, שהביע דאגה עמוקה מן ההתרחשויות בעיראק, הצטיידות ביכולת גרעינית נתפסה כמענה, גם אם חלקי, למה שנראה כאיום קיומי על ארצו.

ומה לגבי צפון קוריאה, שסיפקה לסוריה, כמדווח, את היכולת הגרעינית? ייתכן שגם מנהיגיה ראו בכך צורך חשוב, ואולי אף קיומי, ולא רק עסק כלכלי. בספרות המחקר על "מדינות מבודדות" (isolated states) ו"מדינות מצורעות" (pariah states) אפשר למצוא תקדימים לכך. כך, למשל, ישראל, שנמצאה תחת "איום קיומי" מצד סביבתה מ-1948, יצרה קשרים הדוקים עם מדינות שנמצאו במצב דומה, ובמיוחד עם דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד, ועם מדינות נוספות, כולל במזרח התיכון. ישנן טענות, שחלקן מגובות במסמכים, כי לפחות עם חלק מן המדינות האלה ישראל שיתפה פעולה בנושאים ביטחוניים רגישים, כולל בנושא הגרעין.

מן הדברים האלה ניתן להסיק כי "ציר הרשע" לא היה רק מונח מפוקפק מבחינה היסטורית – לא היה כל דמיון בין צפון קוריאה, איראן ועיראק ב-2002 לבין גרמניה, איטליה ויפן בשנים 1945-1939 – אלא הוא גם היווה בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה". במקום לבודד ולרסן משטרים "סוררים" כרכה אותם ארצות הברית, תחת ממשל בוש, במעין "ברית מאוימים", וייתכן שאף עודדה שיתוף פעולה גלוי וחשאי ביניהם, כולל, אולי, בנושא הגרעיני.

המשך הסיפור ידוע: בעיראק לא נמצא נשק גרעיני ב-2003 וגם לא מאוחר יותר; באיראן הוצב הפרויקט הגרעיני תחת פיקוח בינלאומי ב-2015; ועם צפון קוריאה, המדינה היחידה ב"ציר" שפיתחה נשק גרעיני, הוחל ממש לאחרונה במגעים דיפלומטיים דווקא תחת נשיא רפובליקני אחר, דונלד טראמפ. נראה שבענייני גרעין, ואולי גם בעניינים אחרים, יש יותר מדרך אחת לחשוב "מחוץ לקופסא".

שטף הפרסומים בעיתונות הישראלית על התקיפה של הכור בסוריה ב-2007 (מבצע "מחוץ לקופסא") התמקד, פרט לפרטי המבצע, באיבה האישית בין ראשי ממשלה ושרי ביטחון בעבר ובהווה וביריבות הארגונית בין אמ"ן והמוסד, דבר המוכיח שוב כי "להצלחה אבות רבים". מסקנה זו רק מתחזקת לאור יתמוּתו של הכישלון הישראלי ב"מלחמת לבנון השנייה" ב-2006 רק שנה קודם לכן.

אבל גם לאחר שנודעו הפרטים על התקיפה הישראלית בסוריה, הרקע לה ותוצאותיה עדיין יש מספר שאלות שנותרו בלא מענה. בהן אעסוק במאמר זה. מטבע הדברים, התשובות שאציע הן בבחינת השערות, שכן בפרשה זו עדיין רב הנסתר על הנגלה. עם זאת, שאלות אלו הינן חשובות, ואף מטרידות, ולכן ראוי להעלותן כאן.

שאלה ראשונה היא מה הוביל מדינה קטנה וחלשה יחסית כמו סוריה לנסות ולהצטייד ביכולת צבאית גרעינית לפני 2007. מדינות רבות בעולם, כולל אלה שניצבות מול איומים משמעותיים לביטחונן, יכולות להשיג לעצמן יכולת גרעינית אך לא כולן בוחרות לעשות זאת. הדבר נובע בעיקר מן העלות הגבוהה של מיזם כזה, מן ההבנה כי הדבר עלול להביא למרוץ חימוש אזורי, ומחשש מפני ענישה מצד המערכת הבינלאומית, ובמיוחד כאשר המדינה חתומה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני.

לאור זאת, גם אם נניח שצפון קוריאה סיפקה לסוריה את הכור גרעיני, את הידע להפעלתו, ואפילו מומחים מטעמה שיוכלו להפעילו, הרי שאין בכך פתרון לקושייה מדוע בחר המשטר הסורי להצטייד באמצעי בעייתי שכזה.

שאלה שנייה, הקשורה לכך, היא מדוע החליטה צפון קוריאה לספק לסוריה כור גרעיני. אמנם, צפון קוריאה סובלת ממחסור במטבע חוץ, דבר המביא את נציגיה בחו"ל לנהוג ביצירתיות רבה בתחום הכלכלי. מצד שני, יכולת גרעינית היא בבת עינו של המשטר – כל משטר – וגם אם יש בעולם מדינות שמספקות יכולת כזו לידידותיהן, או לכל המרבה במחיר, הרי שאין זו החלטה פשוטה.

יתר על כן, ככל הידוע, צפון קוריאה, שלפי דו"ח של האו"ם מ-2010 ייצאה טכנולוגיית טילים וגרעין למדינות כמו איראן, סוריה ומיינמאר, לא סיפקה כורים גרעיניים למדינות נוספות פרט לסוריה, ולכן מדבר בצעד חריג גם מבחינתה. לכן, גם שאלת המניע הצפון קוריאני – ולא רק זה הסורי – לשיתוף הפעולה הגרעיני ההדוק עודנה פתוחה.

להלן אציע הסבר שעשוי לענות על שתי השאלות, המתאים ללוח הזמנים של הפרויקט הסורי, אם נכון הדיווח שתהליך הקמת הכור הגרעיני החל לפחות חמש שנים לפני גילויו.

בנאומו מ-2002, בעקבות התקפות הטרור של ארגון אל-קאעדה על ניו יורק ווושינגטון, שרטט נשיא ארצות הברית, ג'ורג' וו. בוש, "ציר רשע" המאיים על שלום העולם. בציר הזה נכללו עיראק, צפון קוריאה ואיראן – שלוש מדינות שכלל לא היו קשורות למתקפת הטרור על ארצות הברית, ובוש קרא למדינות העולם להתאחד מולו, כפי שנעשה מול הציר ברלין-רומא-טוקיו במלחמת העולם השנייה. אף כי סוריה לא נכללה ב"ציר הרשע", היו בממשל האמריקני שהתייחסו גם אליה כמדינה "רשעה".

יצוין כי מדיניות זו של הנשיא בוש הייתה שונה ממדיניות קודמו, ביל קלינטון, שדיבר במונחים של "מדינות סוררות" (rogue states), כולל לגבי סוריה. אין מדובר בהבדל סמנטי בלבד: שחקן "סורר" הוא כזה שניתן, בתנאים מסוימים, ועל ידי הפעלת "מקלות" ו"גזרים", להשיבו למוטב, בעוד ששחקן "רשע" יש למגר בכוח. המשמעות היא שהשחקן ה"רשע" מאמין כי הוא עומד להיענש, ואולי אף להיכחד, בין אם יתנהג כראוי ובין אם לאו. לכן ההכרזה עליו כ"רשע" מגדילה הן את האינטרס שלו והן את נחישותו לעשות כל שלאל ידו כדי להרתיע את היריב, וגם להסתכן בצעדים מרחיקי לכת.

אם לא די בכך, קם ממשל בוש ועשה מעשה: הוא פלש לעיראק ב-2003, הדיח את נשיאה, סדאם חוסיין, פיזר את מפלגתו, הבעת', פירק את הצבא העיראקי, וביקש להפוך מדינה זו לדמוקרטיה קפיטליסטית בנוסח ארצות הברית. עבור שאר המדינות שחוברו להן יחדיו ב"ציר הרשע" המסר היה ברור: ריבונות המדינה אינה מהווה עוד מחסום בפני פלישה חיצונית וכיבוש זר המלווה בשינוי כפוי של המשטר.

לאור זאת, אין תׅמה על כך שמדינות כמו איראן וצפון קוריאה, שלשתיהן הייתה תכנית גרעין לפני הפלישה לעיראק, המשיכו לפתח אותה, וכי צפון קוריאה ביצעה ניסוי גרעיני ראשון ב-2006, שלוש שנים בלבד לאחר הפלת סדאם. מדינה נוספת שפיתחה נשק גרעיני, לוב של קדאפי, שאף היא הוזכרה על ידי ארצות הברית בהקשר של "ציר הרשע", החליטה אמנם להפסיק את תכנית הגרעין שלה, אולם הסיבות המדויקות להחלטתה – הפלישה האמריקנית לעיראק או שנים של סנקציות ולחץ דיפלומטי – טרם הובררו עד תומן.

ייתכן כי  דבר דומה קרה גם בסוריה, מדינה שאינה רק שכנתה של עיראק אלא דומה לה במובנים רבים (שליט יחיד, משטר דיקטטורי, מפלגת בעת' דומיננטית, תמיכה בטרור בינלאומי). אפשר להניח שעבור נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, שהביע דאגה עמוקה מן ההתרחשויות בעיראק, הצטיידות ביכולת גרעינית נתפסה כמענה, גם אם חלקי, למה שנראה כאיום קיומי על ארצו.

ומה לגבי צפון קוריאה, שסיפקה לסוריה, כמדווח, את היכולת הגרעינית? ייתכן שגם מנהיגיה ראו בכך צורך חשוב, ואולי אף קיומי, ולא רק עסק כלכלי. בספרות המחקר על "מדינות מבודדות" (isolated states) ו"מדינות מצורעות" (pariah states) אפשר למצוא תקדימים לכך. כך, למשל, ישראל, שנמצאה תחת "איום קיומי" מצד סביבתה מ-1948, יצרה קשרים הדוקים עם מדינות שנמצאו במצב דומה, ובמיוחד עם דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד, ועם מדינות נוספות, כולל במזרח התיכון. ישנן טענות, שחלקן מגובות במסמכים, כי לפחות עם חלק מן המדינות האלה ישראל שיתפה פעולה בנושאים ביטחוניים רגישים, כולל בנושא הגרעין.

מן הדברים האלה ניתן להסיק כי "ציר הרשע" לא היה רק מונח מפוקפק מבחינה היסטורית – לא היה כל דמיון בין צפון קוריאה, איראן ועיראק ב-2002 לבין גרמניה, איטליה ויפן בשנים 1945-1939 – אלא הוא גם היווה בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה". במקום לבודד ולרסן משטרים "סוררים" כרכה אותם ארצות הברית, תחת ממשל בוש, במעין "ברית מאוימים", וייתכן שאף עודדה שיתוף פעולה גלוי וחשאי ביניהם, כולל, אולי, בנושא הגרעיני.

המשך הסיפור ידוע: בעיראק לא נמצא נשק גרעיני ב-2003 וגם לא מאוחר יותר; באיראן הוצב הפרויקט הגרעיני תחת פיקוח בינלאומי ב-2015; ועם צפון קוריאה, המדינה היחידה ב"ציר" שפיתחה נשק גרעיני, הוחל ממש לאחרונה במגעים דיפלומטיים דווקא תחת נשיא רפובליקני אחר, דונלד טראמפ. נראה שבענייני גרעין, ואולי גם בעניינים אחרים, יש יותר מדרך אחת לחשוב "מחוץ לקופסא".

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה