בינואר 2002, באחד מנאומיו ההרסניים ביותר, קבע הנשיא ג'ורג' ו. בוש את קיומו של "ציר הרשע" – ציר דמיוני של שלוש מדינות התומכות בטרור, מבקשות לצבור נשק להשמדה המונית, ומהוות סכנה מוחשית על שלום העולם. שלוש החברות המקוריות בהרכב היו איראן, עיראק וצפון קוריאה. לאחר הפלת שלטונו של סדאם חוסיין ב-2003 תפסה סוריה אחר כבוד את מקומה בציר הרשע. דיוויד פרום, כותב הנאומים של הבית הלבן באותה תקופה, חשף בזכרונותיו שהסיבה שהוכנסו שלוש מדינות לנאום הייתה העובדה ששלוש מדינות נשמעות אמינות יותר כציר מאשר שתיים. השרירותיות הזו, שהכניסה את המזרח התיכון לסחרור אדיר, גם עיצבה את תודעת דעת הקהל לגבי כל מה שארע במזרח התיכון מאז.
חברת הכבוד בציר הרשע, איראן, עברה בעצמה שינויים פנימיים מרחיקי לכת מאז אותו נאום. כפי שנחשף כבר לפני זמן רב, איראן הציעה את עזרתה בייצוב אפגניסטאן לאחר הפלת הטאליבאן והנשיא ח'אתמי אף הציע הצעות מרחיקות לכת לדיאלוג פתוח בין ארצות הברית והמערב לבין איראן. מאז ידעה איראן שמונה שנים קשות של שלטון אחמדי-נז'אד עם מתחים ומתיחויות פנימיות רבות וקונפליקט שנראה חסר פתרון עם ארצות הברית ואירופה בסוגיית הגרעין.
לאחר פרוץ המרד בסוריה המשיכה איראן לתמוך באסד. גם בתקופת אחמדי-נז'אד וגם לאחר בחירת חסן רוחאני לנשיאות הייתה השמירה על סוריה של בשאר אל-אסד אינטרס איראני מרכזי. אולם נקודת המפנה חלה כשהתברר שאסד תקף מורדים ואזרחים בנשק לא קונבנציונאלי. תוך שעות ספורות מחשיפת העובדות והמספרים יצאו בכירים מכל שדרות הפוליטיקה האיראנית בגינויים נחרצים לאסד ולשימוש בנשק הכימי. כמעט כל המגנים הזכירו את השימוש בנשק כימי שעשה סדאם חוסיין במלחמת איראן-עיראק כנגד אזרחים איראנים, בסיוע ה-CIA.
הנשיא לשעבר, איתוללה האשמי רפסנג'אני, נאם ביום שישי האחרון בפני אנשי ממשל בעיר ג'מאראן והשווה בין השימוש של אסד בנשק כימי לזה של עיראק בשנות המלחמה. לפי הדיווח באתר "כלמה" אמר רפסאנג'ני שבכך איבד אסד את הלגיטימיות שלו, ממש כפי שקרה לסדאם באותה המלחמה. הנשיא חסן רוחאני יצא אף הוא בשורת גינויים חריפים בטוויטר ובפייסבוק. בין היתר כתב: "אנו מגנים בחריפות את השימוש בנשק כימי בסוריה, מפני שאיראן עצמה הייתה קורבן לנשק כימי. איראן הותקפה בנשק כימי על ידי כוחות עיראקים בשנות המלחמה 1980-1988 במלחמת איראן-עיראק". גם המנהיג העליון, עלי ח'אמנאהי, התייחס באתר האינטרנט שלו באופן כללי להתנגדות של איראן לשימוש בנשק לא קונבנציונלי על רקע לקחי העבר, גם אם לא התייחס ישירות לסוריה. ח'אמנאהי בחר להדגיש את חלקה של ארצות הברית בשימוש בנשק זה, כפי שהוכח גם בעיראק ובזירות אחרות.
.jpg "חייל איראני במלחמת איראן-עיראק (תמונה: יוטיוב)")
סוריה היא מדינה חשובה במערך הגיאו-פוליטי של איראן. סביר להניח כי לולא השימוש בנשק כימי איראן הייתה ממשיכה לתמוך באסד ללא סנטימנטים עמוקים למאות אלפי ההרוגים במלחמה שם. אולם לא ניתן להתעלם מהרגישות של איראן לשימוש בנשק כזה ומההתנגדות הנחרצת לכך, העומדת בסתירה לכאורה לאינטרס הפוליטי שלה. עדויות לקונפליקט הפנימי הזה ניתן למצוא בנתיבים שבהם פעלה איראן למניעת זליגת הנשק הכימי או ליצירת שיתוף פעולה רחב וסמוי יותר סביב סוריה. סוכנות הידיעות "נסים" פרסמה ידיעה מראיון עם שר החוץ מחמד ג'וואד-זריף, לפיה איראן העבירה לארצות הברית, לפני כתשעה חודשים, הודעה רשמית על חומרים כימיים שהועברו לסוריה. במילים אחרות, איראן שיתפה את ארצות הברית במידע מודיעיני יקר ערך לגבי כוונותיה של סוריה להפעיל נשק כימי. הנשיא רוחאני קרא לאחרונה בטוויטר לחקירה מקיפה ובלתי תלויה של האו"ם על היקף התקיפה הכימית בסוריה וקרא לשיתוף פעולה בינלאומי נרחב בעניין סוריה.
כאמור, העמדה האיראנית הרשמית מתנגדת לשימוש בנשק לא קונבנציונלי (כולל גרעיני) מתוך הניסיון הכואב של מלחמת איראן-עיראק. זו הייתה עמדתה של איראן לאורך כל השנים האחרונות, כולל בשנות נשיאותו של מחמוד אחמדי-נז'אד. מדינות המערב בחרו להתעלם באופן לא אלגנטי מעמדה זו. עתה נראה כי השימוש בנשק כימי בסוריה ערער את התמיכה הפומבית של איראן בבשאר אל-אסד למרות האינטרסים האסטרטגיים שלה בסוריה.
גם אם התנגדותה העקרונית של איראן לשימוש בנשק כימי לא תתורגם למעשים במישור היחסים הבין-לאומיים, ראוי שצוותי המשא ומתן בסוגיית הגרעין יתנו דעתם לכך.
ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין. תחום התמחותו הוא היסטוריה חברתית ופוליטית איראנית.
