Below are share buttons

חוקה כתירוץ

המאבק על החוקה הוא בעצם מאבק על הלגיטימיות של שלטון "האחים המוסלמים"

נדמה כי ניסוח החוקה של מצרים ומשאל העם אודותיה ניקזו אליהם כעסים ומחלוקות החורגות בהרבה מויכוח משפטי אודות כמה סעיפים בחוק. למעשה, הוויכוח המשתולל במצרים מלמד על כך שהמחלוקת נסובה לא רק על סעיפים משפטיים אלא על עצם שלטונם של "האחים המוסלמים". האירועים שהתרחשו בשבועות האחרונים, שכללו הפגנות ענק והסתיימו בהריגתם ובפציעתם של מפגינים רבים, הינם התפרצות יצרית ואלימה נגד האוחזים בשלטון.

דוגמה לאחד האירועים הללו, אשר זכו לתשומת לב רבה באמצעי התקשורת, הוא המצור שהטילו מתנגדי משאל העם  – שלמרבה התמיהה, רובם משתייכים לזרם הליברלי – על מסגד קאאד אבראהים באלכסנדריה. בפועל, המתנגדים למשאל העם הם גם מי שמתנגדים לשלטון "האחים המוסלמים". העימות בינם לבין התומכים במשאל העם, שרובם שייכים לתנועות אסלאמיסטיות, פרץ בהפגנה נגד המשאל ואשר במהלכה הועלו שלוש מכוניות באש; תשעה עשר מפגינים נפצעו, שישה מהם פונו לבתי חולים והיתר טופלו במקום. היורים, כך טענו נגדם המפגינים, ברחו למסגד קאאד אבראהים. מאז צובאים המפגינים על המסגד שבו, לטענתם, היורים עדיין מסתתרים.

הסיסמאות של מתנגדי המשאל מגלות שהמחלוקת לא נסבה סביב סוגיות משפטיות אלא הכוח שבידי ה"אחים" והאופן שהם מנצלים אותו. שוב עולה הסיסמה "העם רוצה", אלא שהפעם חיציה מכוונים נגד "האחים": "העם רוצה להפיל את המשטר". סיסמה נפוצה אחרת, "הלאה שלטון המדריך [הרוחני של 'האחים המוסלמים']", מוחה במפורש נגד הכוח שהמפגינים משערים שמצוי בידי המדריך הרוחני של "האחים המוסלמים" ומלמדת על התנגדותם לשלטון הדתי שהמפלגה השלטת מנסה, לדעתם,  לכפות על מצרים.

טענתם של המפגינים נגד המשאל הינה שתחילה יש לנהל דיון מעמיק על סעיפי החוקה וליצור קונסנזוס רחב סביב סעיפים מעוררי מחלוקת. אולם כאשר בוחנים את פעילותם של הזרמים הליברליים המתנגדים למשאל העם מגלים קו עקבי היוצא נגד כל ההישגים הדמוקרטיים של "האחים המוסלמים", כולל המשאל עצמו, שאמור להיות צעד דמוקרטי מובהק שבו העם מביע את דעתו על החוקה. למעשה, מאז ניצחון "האחים המוסלמים" בבחירות רתמו מתנגדיהם את מערכת המשפט למאבק נגד "האחים". השופטים סייעו לפזר את הפרלמנט המצרי, רבים מהם מסרבים לפקח על תקינותו של משאל העם, ויש מי שדורשים שלאחר שהחוקה החדשה תאושר, מורסי, הנשיא הנבחר, יתפטר. במילים אחרות, הליברלים רוצים למחוק את כל מה שהתרחש בזירה הפוליטית בשנתיים האחרונות ולהתחיל מחדש.

מולם ניצבים "האחים המוסלמים", ועמם כמה תנועות סלפיות מתונות, הדוחות אף הן את הדרישות הללו. גם ה"אחים" ותומכיהם יזמו בימים האחרונים הפגנות שנועדו להראות את התמיכה הרחבה בהם ברחוב, והם אף קובלים נגד דיווחיה של העיתונות המסקרת את האירועים. התוצאות של ההפגנות ושל הפגנות-הנגד הן, כאמור, שפיכות דמים וזעם מצטבר של שני הצדדים זה כלפי זה.

ביסוד המאבק מצויות השקפות עולם מנוגדות זו לזו, שבמהלך החודשים האחרונים נעשו לחוסר אמון הדדי ואפילו לחשבון דמים. כל אחד מהצדדים מתבצר בטיעוניו ודוחה את עמדת יריביו מתוך תחושות קיפוח. הליברלים חשים ש"גנבו" להם את המהפכה, שהרי הם אלו שיזמו את ההפגנות בכיכר תחריר לפני שנתיים והם למעשה אלה שהפילו את מבארכ; כידוע, בימים הראשונים "האחים המוסלמים" סירבו להצטרף למפגינים, ובהמשך הם הצטרפו בעיקר בשל הלחץ של צעירי התנועה, בזמן שהמנהיגות הוותיקה התנגדה לכך או היססה. לשיטתם של הליברלים, רק לאחר שהם החלו בהפגנות וסיכנו את חייהם הופיעו חברי התנועות האסלאמיות. ברור  אפוא שהליברלים מתקשים לראות  את התנועות האסלאמיסטיות, שלא העזו לאתגר את השלטון הקודם, משתלטים על הזירה הפוליטית.  האסלאמיסטים, לעומת זאת, מעלים טענת-נגד חדה וברורה: הליברלים הטיפו לדמוקרטיה, אך כשהמשטר הדמוקרטי הוחל במצרים והמפלגות האסלאמיסטיות זכו לרוב, הליברלים דוחים את התוצאות משום שאינן לרוחם. לשיטתם של "האחים המוסלמים", ההצהרות של הליברלים אודות דמוקרטיה אינה אלא מן השפה לחוץ.

 

דומה שמצרים איננה זקוקה כיום לחוקה דווקא  אלא לכבוד ולאמון הדדיים, הנדרשים כבסיס המינימאלי לכל "אמנה חברתית". בלעדיהם, האסלאמיסטים והליברלים לא יצליחו להגיע להסכמה בדבר חלוקת הכוח, והמאבקים על החוקה ועל כללי המשחק הפוליטיים יימשכו גם אחרי ניסוח החוקה ואימוצה.   

נדמה כי ניסוח החוקה של מצרים ומשאל העם אודותיה ניקזו אליהם כעסים ומחלוקות החורגות בהרבה מויכוח משפטי אודות כמה סעיפים בחוק. למעשה, הוויכוח המשתולל במצרים מלמד על כך שהמחלוקת נסובה לא רק על סעיפים משפטיים אלא על עצם שלטונם של "האחים המוסלמים". האירועים שהתרחשו בשבועות האחרונים, שכללו הפגנות ענק והסתיימו בהריגתם ובפציעתם של מפגינים רבים, הינם התפרצות יצרית ואלימה נגד האוחזים בשלטון.

דוגמה לאחד האירועים הללו, אשר זכו לתשומת לב רבה באמצעי התקשורת, הוא המצור שהטילו מתנגדי משאל העם  – שלמרבה התמיהה, רובם משתייכים לזרם הליברלי – על מסגד קאאד אבראהים באלכסנדריה. בפועל, המתנגדים למשאל העם הם גם מי שמתנגדים לשלטון "האחים המוסלמים". העימות בינם לבין התומכים במשאל העם, שרובם שייכים לתנועות אסלאמיסטיות, פרץ בהפגנה נגד המשאל ואשר במהלכה הועלו שלוש מכוניות באש; תשעה עשר מפגינים נפצעו, שישה מהם פונו לבתי חולים והיתר טופלו במקום. היורים, כך טענו נגדם המפגינים, ברחו למסגד קאאד אבראהים. מאז צובאים המפגינים על המסגד שבו, לטענתם, היורים עדיין מסתתרים.

הסיסמאות של מתנגדי המשאל מגלות שהמחלוקת לא נסבה סביב סוגיות משפטיות אלא הכוח שבידי ה"אחים" והאופן שהם מנצלים אותו. שוב עולה הסיסמה "העם רוצה", אלא שהפעם חיציה מכוונים נגד "האחים": "העם רוצה להפיל את המשטר". סיסמה נפוצה אחרת, "הלאה שלטון המדריך [הרוחני של 'האחים המוסלמים']", מוחה במפורש נגד הכוח שהמפגינים משערים שמצוי בידי המדריך הרוחני של "האחים המוסלמים" ומלמדת על התנגדותם לשלטון הדתי שהמפלגה השלטת מנסה, לדעתם,  לכפות על מצרים.

טענתם של המפגינים נגד המשאל הינה שתחילה יש לנהל דיון מעמיק על סעיפי החוקה וליצור קונסנזוס רחב סביב סעיפים מעוררי מחלוקת. אולם כאשר בוחנים את פעילותם של הזרמים הליברליים המתנגדים למשאל העם מגלים קו עקבי היוצא נגד כל ההישגים הדמוקרטיים של "האחים המוסלמים", כולל המשאל עצמו, שאמור להיות צעד דמוקרטי מובהק שבו העם מביע את דעתו על החוקה. למעשה, מאז ניצחון "האחים המוסלמים" בבחירות רתמו מתנגדיהם את מערכת המשפט למאבק נגד "האחים". השופטים סייעו לפזר את הפרלמנט המצרי, רבים מהם מסרבים לפקח על תקינותו של משאל העם, ויש מי שדורשים שלאחר שהחוקה החדשה תאושר, מורסי, הנשיא הנבחר, יתפטר. במילים אחרות, הליברלים רוצים למחוק את כל מה שהתרחש בזירה הפוליטית בשנתיים האחרונות ולהתחיל מחדש.

מולם ניצבים "האחים המוסלמים", ועמם כמה תנועות סלפיות מתונות, הדוחות אף הן את הדרישות הללו. גם ה"אחים" ותומכיהם יזמו בימים האחרונים הפגנות שנועדו להראות את התמיכה הרחבה בהם ברחוב, והם אף קובלים נגד דיווחיה של העיתונות המסקרת את האירועים. התוצאות של ההפגנות ושל הפגנות-הנגד הן, כאמור, שפיכות דמים וזעם מצטבר של שני הצדדים זה כלפי זה.

ביסוד המאבק מצויות השקפות עולם מנוגדות זו לזו, שבמהלך החודשים האחרונים נעשו לחוסר אמון הדדי ואפילו לחשבון דמים. כל אחד מהצדדים מתבצר בטיעוניו ודוחה את עמדת יריביו מתוך תחושות קיפוח. הליברלים חשים ש"גנבו" להם את המהפכה, שהרי הם אלו שיזמו את ההפגנות בכיכר תחריר לפני שנתיים והם למעשה אלה שהפילו את מבארכ; כידוע, בימים הראשונים "האחים המוסלמים" סירבו להצטרף למפגינים, ובהמשך הם הצטרפו בעיקר בשל הלחץ של צעירי התנועה, בזמן שהמנהיגות הוותיקה התנגדה לכך או היססה. לשיטתם של הליברלים, רק לאחר שהם החלו בהפגנות וסיכנו את חייהם הופיעו חברי התנועות האסלאמיות. ברור  אפוא שהליברלים מתקשים לראות  את התנועות האסלאמיסטיות, שלא העזו לאתגר את השלטון הקודם, משתלטים על הזירה הפוליטית.  האסלאמיסטים, לעומת זאת, מעלים טענת-נגד חדה וברורה: הליברלים הטיפו לדמוקרטיה, אך כשהמשטר הדמוקרטי הוחל במצרים והמפלגות האסלאמיסטיות זכו לרוב, הליברלים דוחים את התוצאות משום שאינן לרוחם. לשיטתם של "האחים המוסלמים", ההצהרות של הליברלים אודות דמוקרטיה אינה אלא מן השפה לחוץ.

 

דומה שמצרים איננה זקוקה כיום לחוקה דווקא  אלא לכבוד ולאמון הדדיים, הנדרשים כבסיס המינימאלי לכל "אמנה חברתית". בלעדיהם, האסלאמיסטים והליברלים לא יצליחו להגיע להסכמה בדבר חלוקת הכוח, והמאבקים על החוקה ועל כללי המשחק הפוליטיים יימשכו גם אחרי ניסוח החוקה ואימוצה.   

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה