יום השנה החמישי לתחילת המהפכה במצרים עבר בדממה מוחלטת, למעט הפגנות קצרות וקטנות בקהיר ובאלכסנדריה וללא כל סימן לרוח המרי ההמוני שפיעמה במדינה לפני חמש שנים. זאת בזכות מבצע סיכול מאורגן מצד משטרו של עבד אל-פתאח א-סיסי. המשטר הצבאי, אשר שולט באופן מוחלט בכל מנגנוני המדינה והתקשורת, ממשיך להפגין פרנויה ולא מתיר ביטוי פומבי כלשהו של התנגדות לסדר הקיים. ארבע מאות אלף חיילים נפרסו ברחבי המדינה מבעוד מועד, מקומות מפגש תרבותיים נסגרו ושורה של פעילים ליברלים ושמאלנים צעירים נעצרו. לראשונה בתולדות המדינה פרצו כוחות המשטר לדירות מגורים וכפו על אזרחים להציג את חשבונותיהם ברשתות חברתיות כדי לוודא שאינם מתכננים הפגנות.
שיחות עם פעילים ואנליסטים מצריים מעלות כי רבים סבורים כי התפרצות מחאה חדשה היא עניין של זמן, משום שהפופולריות של משטר סיסי צונחת עקב חוסר יכולתו לספק פתרון לבעיות הכלכליות הכרוניות ולמשבר הבטחוני החמור (קצב הפיגועים במצרים גדל מאז הדחת האחים המוסלמים מהשלטון). עם זאת, מספר גורמים משחקים לידיו של המשטר ומקטינים את הסיכויים לכך שמחאה חדשה תתפרץ בקרוב. האופוזיציה מפולגת מאוד והאזרחים עייפים, מיואשים, סולדים מהפגנות (שנתפסות כמשבשות את החיים הציבוריים) ומתרחקים מפעילות פוליטית (בין היתר בשל המחיר הכבד שמשלמים על כך).
כך תיאר זאת לי עמר ח'ליפה, אנליסט מצרי: "המהפכניים מהסוג הפרוגרסיבי הם מפולגים במיוחד, מותשים, סובלים מדכאון לעתים קרובות ומוצאים את עצמם יותר ויותר בבתי הכלא. האסלאמיסטים כלואים ורבים נהרגו. האחים המוסלמים מפולגים בין ההירארכיה המסורתית של הארגון לבין הצעירים המהפכנים וחסרי הסבלנות החותרים לעימות". הרדיקליזציה בשורות האחים המוסלמים, שחלק מפעיליה הצעירים החלו לבצע פעולות חבלה נגד כוחות המשטר, תקשה עוד יותר על אנשי אופוזיציה ליברלים ושמאלנים לחבור אליהם.
עבור אזרחי מצרים שלקחו חלק במהפכה זהו יום עצוב-מתוק. כך תיאר לי זאת טארק, פעיל בולט במהפכת 2011, שבתו נולדה מספר שבועות לפני תחילת המהפכה: "הימים ההם נראים כה קרובים אך גם רחוקים. הבוקר הסתובבתי ורציתי לנסוע לכיכר תחריר עם בתי, להזכיר לה את ההפגנות שבהן השתתפנו יחדיו ולהסביר לה את המשמעות, אך הכיכר הייתה חסומה לחלוטין ומסוכן להגיע לשם. אני זוכר איך המדינה הייתה שלנו למשך שנתיים-שלוש. אלה היו הימים הטובים בחיי; התפתחתי מאוד ונחשפתי לרעיונות רבים שלא נחשפתי אליהם בעבר. אני מסתכל על הימים הללו בחיבה. במבט לאחור אינני חושב שהיינו יכולים להימנע מטעויות שעשינו. הכל היה חלק מתהליך למידה. אנחנו רק צריכים לוודא שגל המחאה הבא לא יהיה רחוק מדי, כדי שנוכל לשתף את הדור הצעיר של הפעילים בנסיון שלנו".
