לפני כמה חודשים, כשאני קופץ על רגל אחת ממשחק כדורסל לרנטגן באיכילוב, מצאתי את עצמי ממתין בחדר הגבס של בית החולים. הרופא אמר שזה קרע בגיד אכילס, ושאמתין שם עד שיבואו לגבס אותי. זה היה היום הראשון של עיד אל־פיטר, החג המוסלמי המציין את סופו של חודש הרמדאן, ואל החדר נכנסו שני גברים פלסטינים צעירים, אחד מהם מדדה כמוני.
התחלנו בעברית ועברנו לערבית. הם שאלו מיד את השאלה המוּכּרת "מאיפה אתה יודע ערבית?", ואני שלפתי במהירות — מתורגל היטב — את כל ההקשרים החיוביים בנושא: מתרגם מערבית, וכותב על הוראת ערבית בבתי ספר ועל ההיסטוריה של הערבית בארץ, ועושה פרויקטים בערבית, ועובד עם חברים ערבים, ובעבר אפילו בארגוני זכויות אדם בשטחים הכבושים. מה לא. הכל אמרתי להם, חוץ מלהזכיר שירות חובה בחיל המודיעין.
הפצוע היה משכם — "אבל עם היתר עבודה", חזר ואמר בן־דודו מהמשולש; מדגיש — בלי צורך לומר זאת — שכיהודי־ישראלי, בטח כזה שמדבר ערבית, אני נתפס כנציג הממסד שצריך להיזהר ממנו. הם חייכו חיוך מר כשדיברו על הדרך שנמצאה להם להעביר את יום החג.
כמה ימים קודם לכן, באתר הבנייה הישראלי שבו עובד הפלסטיני משכם, נפל עליו מערבל בטון, ומסתבר שהוא יזדקק להרבה יותר מגבס. בכל מקרה, הוא החליט לנצל את המפגש המזדמן עם נציג "הישראלים" ושאל מה אני מציע לעשות מבחינת החזרים של הביטוח — וגם מה לגבי אח שלו, שמנסה להשיג היתר עבודה ולא מצליח. מיהרתי לתת לו את הטלפון של "רופאים לזכויות אדם", ואחרי זה גם את זה של ארגון "גישה". הוא שמר את המספרים ואז ביקש את מספר הנייד שלי. נתתי לו את המספר. הוא התקשר אלי וניתק. עכשיו היו לי הפרטים שלו, ולו הפרטים שלי.
האח שהסתכל על המחזה מקצה חדר הגבס, לא הבין הרבה מן המתרחש. הוא ראה יהודי־ישראלי, אשכנזי, מדבר בערבית עם פלסטיני תושב הגדה, כאשר בסוף השיחה מוחלפים טלפונים ולחיצות ידיים. אחר כך קראו לפלסטיני לצילום נוסף. הוא אמר שלום אחרון ודידה מן החדר בעזרת בן־דודו, ואני איחלתי לשניים חג שמח. בחדר נשארנו רק אני והאח. הוא התקרב אלי, התיישב על קצה מיטתי וניגש ישר לעניין: "נו, גייסת אותו?".
