Below are share buttons

לקראת שינוי חוק המעמד האישי

ישראל ולבנון הן המדינות היחידות במזרח התיכון שלא עדכנו את חוק המעמד האישי. הגיעה העת שישראל תספק לא רק "מסלול אזרחי" עוקף אלא גם שיפור בזכויותיהן של נשים מאמינות באמצעות אימוץ פרשנויות דתיות ליברליות

בשנת 2017, ממש עוד מעט, יציין חוק המעמד האישי למוסלמים בישראל מאה שנה. היה זה החוק העות׳מאני, בשינויים מעטים, שאומץ על ידי רשויות המנדט ולאחר מכן על ידי מדינת ישראל. זו הקפידה לבסס את ההגנה על זכויותיהן של נשים, למשל מפני פוליגמיה, גירושי האישה בעל כורחה ונישואי קטינות, על החוק האזרחי או החוק הפלילי, אך הותירה את חוק המעמד האישי על כנו. בישראל לא קיימת חלופה אזרחית לנישואים וגירושים, אך גם החוק הדתי לא עבר כל תמורה מאז קום המדינה.
כל זאת מעניין וצורם במיוחד לאור העובדה שישראל היא כמעט המדינה היחידה באיזור שלא עדכנה את החוק. הסיבות לכך ברורות. ראשית, חוסר נכונותה של כנסת ישראל להתערב בחוק מוסלמי, וגם חוסר הלגיטימיות של צעד כזה. יתרה מכך, עדכון של חוק המעמד האישי למוסלמים עלול לעורר דרישה גם מקרב נשים בנות קבוצות אחרות לעדכון שכזה, ולערער את האיזון הקיים בין דת ומדינה, דתיים וחילוניים, יהודים ומוסלמים בישראל. אין זה מפתיע, מכאן, שהמדינה הנוספת שלא תיקנה את חוקי המעמד האישי שלה, מלבד ישראל, היא לבנון – ומסיבות דומות.

בשנת 1992 פצחו נשות איחוד הפעולה הנשי, ארגון פמיניסטי מרוקאי, בקמפיין מיליון החתימות, במטרה להביא לשינוי בחוק המעמד האישי, שנחשב עד לאותה תקופה למחמיר ביותר במרחב המזרח תיכוני/צפון אפריקאי. הן טענו, ובצדק, שחוק המעמד האישי בארצן אינו מקודש, אלא מבוסס על בחירה אנושית של מחוקק מודרני (מתוך מגוון האפשרויות הקיימות בחוק המוסלמי) ולכן ניתן ואף רצוי לשנותו. הקמפיין נחל הצלחה, הגיע למיליון חתימות ולפיתחו של מלך מרוקו דאז, חסן השני. הוא הציג אז יוזמה משלו לשינוי החוק, שהייתה אמנם מינורית יחסית לדרישתם של ארגוני הנשים, אך שברה את הטאבו והוכיחה שהחוק אכן בר שינוי.

בשנת 2004 הציג בנו, מוחמד השישי, רפורמה מקיפה יותר, שהפכה את חוק המעמד האישי המרוקאי לאחד המתקדמים במרחב. מהלך זה לווה בשילוב נשים במוקדי קבלת החלטות, בממשלה ובפרלמנט. בשנה שעברה שיוויון מגדרי עוגן בחוקה. במרוקו, אם כן, נכונות לפתוח את חוק המעמד האישי לרפורמה, שאינה סותרת את רוח האסלאם אלא בוחרת בפרשנויות המכירות בזכויותיהן של נשים בנישואין, גירושין ואחזקת ילדים, הביאה לשינוי היסטורי, שלֻווה גם בצעדים נוספים לשילובן של נשים בחיים הציבוריים. מרוקו אינה היחידה. שתי שופטות שרעיות, בחברון וברמאללה, אשר מונו בשנים האחרונות, מוכיחות שניתן למצוא דרכים לשלב נשים גם בבתי הדין הדתיים. המידה בה שילוב זה משפיע על מעמדן של נשים בכלל ועל הפסיקות הניתנות בבתי הדין עדיין מצפה למבחן הזמן, אך ללא ספק יש כאן צעד משמעותי שמצפה לחברות ומדינות אחרות שילכו בעקבותיו.

באיראן ניסו בשנת 2006 פעילות פמיניסטיות, ביניהן זוכת פרס נובל שירין עבאדי, לקדם יוזמה לשינוי חוק המעמד האישי באמצעות איסוף מיליון חתימות, ממש כמו במרוקו. כאן, המשטר הקפיד לדכא יוזמה אזרחית זו ורבות מהנשים שהיו מעורבות בה – למשל בחלוקת עלונים ואיסוף חתימות, מצאו עצמן בכלא. חשוב לציין שגם במקרה האיראני היוזמה באה מתוך קריאת צווי הדת ולא נגדה, כלומר מתוך הנחה שפרשנות אחרת יכולה לשפר באופן משמעותי את חייהן של נשים. בלבנון קוראים ארגוני נשים לאמץ מסלול אזרחי עבור זוגות שלא מעוניינים להתחתן ולהתגרש על פי הדת שנולדו לתוכה, ועבור זוגות מעורבים שהיום נאלצים להתחתן בקפריסין. חוק המעמד האישי התוניסאי היה מראשיתו חוק שהגביל פוליגמיה והעניק שיוויון יחסי בגירושין. זכויות נשים בתחומים אלה שופרו, גם אם הדרך עוד ארוכה, במצרים, בירדן ובאלג׳יר.

בישראל, התקדמות במעמדן המשפטי של נשים נעשה עדיין תוך עקיפה של המערכת הדתית. דוגמא לכך היא הפתיחה של בתי המשפט למשפחה לנשים מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות בשנת 2001 – מסלול שעד אז היה פתוח לנשים יהודיות בלבד. אבל אין בכך די. ההתפתחיות של 20 השנים האחרונות מעידות כי שינוי בחוק המעמד האישי, שנובע בין השאר מניוד כוחות אזרחיים, הוא אפשרי. לנשים יהודיות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות יש אינטרס בקידום שינוי כזה. מסלול אזרחי לנישואין וגירושין, כפי שדורשות נשים לבנוניות, הוא צעד חיובי ורצוי, אבל אינו סותר גם שיפור החוק הקיים עבור נשים שבוחרות להשאר במסלול הדתי או כאלה שהתחתנו כבר בתוכו. זוהי דרך ארוכה ולא קלה, מהסיבות שצוינו לעיל, אבל ניסיונן של אחרות מעיד שאין לוותר עליה.

בשנת 2017, ממש עוד מעט, יציין חוק המעמד האישי למוסלמים בישראל מאה שנה. היה זה החוק העות׳מאני, בשינויים מעטים, שאומץ על ידי רשויות המנדט ולאחר מכן על ידי מדינת ישראל. זו הקפידה לבסס את ההגנה על זכויותיהן של נשים, למשל מפני פוליגמיה, גירושי האישה בעל כורחה ונישואי קטינות, על החוק האזרחי או החוק הפלילי, אך הותירה את חוק המעמד האישי על כנו. בישראל לא קיימת חלופה אזרחית לנישואים וגירושים, אך גם החוק הדתי לא עבר כל תמורה מאז קום המדינה.
כל זאת מעניין וצורם במיוחד לאור העובדה שישראל היא כמעט המדינה היחידה באיזור שלא עדכנה את החוק. הסיבות לכך ברורות. ראשית, חוסר נכונותה של כנסת ישראל להתערב בחוק מוסלמי, וגם חוסר הלגיטימיות של צעד כזה. יתרה מכך, עדכון של חוק המעמד האישי למוסלמים עלול לעורר דרישה גם מקרב נשים בנות קבוצות אחרות לעדכון שכזה, ולערער את האיזון הקיים בין דת ומדינה, דתיים וחילוניים, יהודים ומוסלמים בישראל. אין זה מפתיע, מכאן, שהמדינה הנוספת שלא תיקנה את חוקי המעמד האישי שלה, מלבד ישראל, היא לבנון – ומסיבות דומות.

בשנת 1992 פצחו נשות איחוד הפעולה הנשי, ארגון פמיניסטי מרוקאי, בקמפיין מיליון החתימות, במטרה להביא לשינוי בחוק המעמד האישי, שנחשב עד לאותה תקופה למחמיר ביותר במרחב המזרח תיכוני/צפון אפריקאי. הן טענו, ובצדק, שחוק המעמד האישי בארצן אינו מקודש, אלא מבוסס על בחירה אנושית של מחוקק מודרני (מתוך מגוון האפשרויות הקיימות בחוק המוסלמי) ולכן ניתן ואף רצוי לשנותו. הקמפיין נחל הצלחה, הגיע למיליון חתימות ולפיתחו של מלך מרוקו דאז, חסן השני. הוא הציג אז יוזמה משלו לשינוי החוק, שהייתה אמנם מינורית יחסית לדרישתם של ארגוני הנשים, אך שברה את הטאבו והוכיחה שהחוק אכן בר שינוי.

בשנת 2004 הציג בנו, מוחמד השישי, רפורמה מקיפה יותר, שהפכה את חוק המעמד האישי המרוקאי לאחד המתקדמים במרחב. מהלך זה לווה בשילוב נשים במוקדי קבלת החלטות, בממשלה ובפרלמנט. בשנה שעברה שיוויון מגדרי עוגן בחוקה. במרוקו, אם כן, נכונות לפתוח את חוק המעמד האישי לרפורמה, שאינה סותרת את רוח האסלאם אלא בוחרת בפרשנויות המכירות בזכויותיהן של נשים בנישואין, גירושין ואחזקת ילדים, הביאה לשינוי היסטורי, שלֻווה גם בצעדים נוספים לשילובן של נשים בחיים הציבוריים. מרוקו אינה היחידה. שתי שופטות שרעיות, בחברון וברמאללה, אשר מונו בשנים האחרונות, מוכיחות שניתן למצוא דרכים לשלב נשים גם בבתי הדין הדתיים. המידה בה שילוב זה משפיע על מעמדן של נשים בכלל ועל הפסיקות הניתנות בבתי הדין עדיין מצפה למבחן הזמן, אך ללא ספק יש כאן צעד משמעותי שמצפה לחברות ומדינות אחרות שילכו בעקבותיו.

באיראן ניסו בשנת 2006 פעילות פמיניסטיות, ביניהן זוכת פרס נובל שירין עבאדי, לקדם יוזמה לשינוי חוק המעמד האישי באמצעות איסוף מיליון חתימות, ממש כמו במרוקו. כאן, המשטר הקפיד לדכא יוזמה אזרחית זו ורבות מהנשים שהיו מעורבות בה – למשל בחלוקת עלונים ואיסוף חתימות, מצאו עצמן בכלא. חשוב לציין שגם במקרה האיראני היוזמה באה מתוך קריאת צווי הדת ולא נגדה, כלומר מתוך הנחה שפרשנות אחרת יכולה לשפר באופן משמעותי את חייהן של נשים. בלבנון קוראים ארגוני נשים לאמץ מסלול אזרחי עבור זוגות שלא מעוניינים להתחתן ולהתגרש על פי הדת שנולדו לתוכה, ועבור זוגות מעורבים שהיום נאלצים להתחתן בקפריסין. חוק המעמד האישי התוניסאי היה מראשיתו חוק שהגביל פוליגמיה והעניק שיוויון יחסי בגירושין. זכויות נשים בתחומים אלה שופרו, גם אם הדרך עוד ארוכה, במצרים, בירדן ובאלג׳יר.

בישראל, התקדמות במעמדן המשפטי של נשים נעשה עדיין תוך עקיפה של המערכת הדתית. דוגמא לכך היא הפתיחה של בתי המשפט למשפחה לנשים מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות בשנת 2001 – מסלול שעד אז היה פתוח לנשים יהודיות בלבד. אבל אין בכך די. ההתפתחיות של 20 השנים האחרונות מעידות כי שינוי בחוק המעמד האישי, שנובע בין השאר מניוד כוחות אזרחיים, הוא אפשרי. לנשים יהודיות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות יש אינטרס בקידום שינוי כזה. מסלול אזרחי לנישואין וגירושין, כפי שדורשות נשים לבנוניות, הוא צעד חיובי ורצוי, אבל אינו סותר גם שיפור החוק הקיים עבור נשים שבוחרות להשאר במסלול הדתי או כאלה שהתחתנו כבר בתוכו. זוהי דרך ארוכה ולא קלה, מהסיבות שצוינו לעיל, אבל ניסיונן של אחרות מעיד שאין לוותר עליה.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה