Below are share buttons

"מחדל המנהרות"

"מחדל המנהרות" משקף נאמנה את המדיניות הישראלית של שמירה בכל מחיר על הסטאטוס קוו. כאשר ‏זוהי הגישה הבסיסית, כמעט כל שינוי ייחשב מחדל. המחדל האמיתי הוא הצורך למצוא בכל פעם מחדל חדש ולסרב להבין כי המצב הטבעי הוא אי-ודאות, וכי המציאות אינה יכולה להתיישר לפי מה שביכולתנו לעשות.

עיתוני סוף השבוע הקודם סיפרו לנו על מחדל, עוד אחד לאוסף: מחדל המנהרות. יש לסיפורים הללו על מחדלים מבנה מוכר וידוע: (בית ראשון) ההוא ידע וההוא ידע ‏ולא התריע וההוא לא ידע והיה צריך לדעת; (בית שני) והם לא התאמנו והם כן התאמנו והם לא והם כן והיה ‏צריך.

מרוב שזה מוכר קשה לי קצת להבין איפה המחדל. האם אני חי בהכחשה? התרגלתי ‏לשרשרת מחדלים? אולי לא היה מחדל? ואולי הייתה תקלה אבל לא היה מחדל?‏

חוסר האונים הקל שפקד אותי איננו מקרי. מחדל המנהרות משקף נאמנה את המדיניות הישראלית הידועה של שמירה בכל מחיר על הסטאטוס קוו, המצב הקיים. כאשר ‏המדיניות היא שמירה על סטאטוס קוו, כמעט כל שינוי הוא מחדל, משום שכאשר רודפים אחרי מצב קיים לא יכולים לזוז לשום מקום; מה שמניע אותך, מושא התשוקה שאליו אתה שואף להגיע, נמצא כבר מאחוריך. אם תזוז, איך תדע היכן אתה נמצא?

הדרך היחידה לשמור על משמעות, להישאר דומם ושבע רצון בתוך הסטאטוס קוו, הוא לשמור את עצמך מוקף באותו מצב קיים. שיהיה באמת גם מאחור וגם מלפנים. רק כך אפשר יהיה להתעלם מן העובדה ששום מצב לא נשאר סטאטי, שכל סטאטוס קוו דינו להפוך ל- status quo ante, למצב שהיה קיים לפני שהתרחש אירוע ששינה אותו.

ברמת ההכנה (שהיא גם רמת המודיעין), מי יעז להתריע על שינוי משמעותי ‏כאשר הרוח הנושבת היא רוחו של הסטאטוס קוו, זה שהוא נקודת ההתחלה ונקודת הסיום? וכאשר יימצא מי שיתריע, מי יעז לסכן בשל כך ‏תקציב, או חיי אדם, או פגיעה בתהליך מדיני, יהא אשר יהא?‏

מהו מחדל? מחדל הוא סימון של היעדר. היה צריך לעשות משהו ולא נעשה. או אולי, בהקשר ‏ספציפי, היה צריך להיעשות כך ונעשה אחרת. ‏

מנהרות חמאס שנחשפו בצוק איתן (צילום מסך: יוטיוב)

אל מול מחדל מעמידים בדרך כלל ועדת חקירה, שתפקידה הוא למלא את ההיעדר. הועדה מזהה בתחילה מה לא נעשה ואז מגדירה מה יש לעשות. אולי זה גם נכון להפך, כיוון שהסטאטוס קוו הוא, כאמור, מעגלי ומכיל.

יכול להיות שלא היה מחדל? אולי זוהי דרכה של מלחמה, שהיא בלתי צפויה ‏וטומנת בחובה הפתעות מהסוג שמאוחר יותר מביא אותנו לחשוב ולומר, "הרי זה היה ברור". אבל במדינה ‏שאין לה אלא המצב הקיים שלה ("שקט ייענה בשקט"), כל מלחמה היא בהכרח מחדל. המלחמה היא אי ודאות מתמשכת, מהלך שמתחיל ואין לדעת איך ייגמר, בעוד שכוחו של הסטאטוס קוו בשלמותו המעגלית.‏ באותו אופן, את הסטאטוס קוו בונים על איומים מוכרים וידועים. השלם המלטף של המצב הקיים הכי מלטף מול איומים שנמצאים מחוצה לו. אבל מלחמה היא מימוש של ‏האיומים הפוטנציאליים, וברגע שהיא מתחילה בהכרח מגיעה הפתעה. מימוש של חזון/איום/הבטחה יוצר פער כמעט מובטח בין תפישת מציאות למציאות שמתרחשת.

האינטרס להכריז על אירוע כעל מחדל הוא לייצר מציאות נשלטת, מציאות שיש לה מדריך ‏למשתמש שאם רק נפעל לפיו, הכול ילך כשורה. השורה המסודרת היא זו הניצבת במרכז ‏העניינים. כאשר יש אמונה כי המציאות תכוף את עצמה בפני שלטוננו, אז יש תמיד על מי לסמוך (גם בעתות מצוקה). אפשר תמיד להפנות עיניים למעלה (וזה חייב להיות למעלה, כי חייבת להיות היררכיה כדי לפתור מצוקה במצב כזה) ולדרוש פתרון.

כשהפתרון מבושש להגיע, או כשאינו משביע רצון, גם אז הפתרון פשוט – ‏להחליף את זה היושב למעלה.‏

היכולת להכריז על מחדל משרתת, אם כן, את כל מי ששואף להיות למעלה, בין אם הוא כעת בשלטון ‏‏('למעלה') ובין אם הוא מתעתד לרשת את המושב העליון.‏

אני מנסה לחשוב על המנהיג ההיפותטי שיבסס את שלטונו על ההכרזה כי לרוב הדברים אין לנו ‏פתרון מוכן מראש. אותו מנהיג יאמר גם שיש הרבה מאוד שאנחנו לא יודעים וכי לא מעט תוצאות של פעולה אינן ‏תלויות בנו.‏

אותו מנהיג יתמקד במה שכן תלוי בנו ובמה שאנחנו יכולים להשפיע עליו, אבל יהיה לו יחס סלחני ‏יותר למציאות. ‏הוא לא יתבע ממנה להתיישר באופן מלא לפי מה שאנחנו יכולים לעשות, כי ברור שיכולותינו מוגבלות והמציאות חורגת מעבר להן גם באפשרויות שלה וגם בעצם התנועה שלה.

המחדל האמיתי הוא הצורך למצוא בכל פעם מחדל חדש. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו מניחים שוב ושוב שאי-ודאות שקולה למצב של חסר. המצב הטבעי של המציאות, על פי הגישה הזו, הוא מצב של ודאות ומלאות. מי שלא רואה את הודאות הזו פשוט לא רואה טוב, או שתפישתו את המציאות פגומה.

אל מול התפישה הזו, המכורה למחדלים, אפשר להעמיד תפישה אחרת. אי-ודאות היא המצב הטבעי, והמציאות תמיד מלאה כמעט עד כדי (או ממש כדי) גלישה מעבר לשפת הכוס של חיינו. ההתמכרות למציאת מחדלים היא בדיה שמטרתה לאפשר לנו למלא חסרים כדי לייצר משמעות. אבל אולי המשמעות נעוצה בריבוי? כמחדל, המנהרות פערו חורים באדמה היציבה והמצוקה שקבעה כמצב קיים את ההפרדה בין ישראל ובין רצועת עזה. בעיני חמאס, המנהרות יצרו איחוד בלתי ניתן להפרדה בין מקטעים שונים של אדמת פלסטין (או א"י) שהופרדה ללא צורך. אין צורך לתמוך בדעתו של חמאס כדי להבחין בהבדל בין תפישות המציאות.

ישראל מבקשת את הריק החסר, את השקט שייענה בשקט. האם גם חמאס מחויב להכרזה על מחדלים בכל מחיר?  

עיתוני סוף השבוע הקודם סיפרו לנו על מחדל, עוד אחד לאוסף: מחדל המנהרות. יש לסיפורים הללו על מחדלים מבנה מוכר וידוע: (בית ראשון) ההוא ידע וההוא ידע ‏ולא התריע וההוא לא ידע והיה צריך לדעת; (בית שני) והם לא התאמנו והם כן התאמנו והם לא והם כן והיה ‏צריך.

מרוב שזה מוכר קשה לי קצת להבין איפה המחדל. האם אני חי בהכחשה? התרגלתי ‏לשרשרת מחדלים? אולי לא היה מחדל? ואולי הייתה תקלה אבל לא היה מחדל?‏

חוסר האונים הקל שפקד אותי איננו מקרי. מחדל המנהרות משקף נאמנה את המדיניות הישראלית הידועה של שמירה בכל מחיר על הסטאטוס קוו, המצב הקיים. כאשר ‏המדיניות היא שמירה על סטאטוס קוו, כמעט כל שינוי הוא מחדל, משום שכאשר רודפים אחרי מצב קיים לא יכולים לזוז לשום מקום; מה שמניע אותך, מושא התשוקה שאליו אתה שואף להגיע, נמצא כבר מאחוריך. אם תזוז, איך תדע היכן אתה נמצא?

הדרך היחידה לשמור על משמעות, להישאר דומם ושבע רצון בתוך הסטאטוס קוו, הוא לשמור את עצמך מוקף באותו מצב קיים. שיהיה באמת גם מאחור וגם מלפנים. רק כך אפשר יהיה להתעלם מן העובדה ששום מצב לא נשאר סטאטי, שכל סטאטוס קוו דינו להפוך ל- status quo ante, למצב שהיה קיים לפני שהתרחש אירוע ששינה אותו.

ברמת ההכנה (שהיא גם רמת המודיעין), מי יעז להתריע על שינוי משמעותי ‏כאשר הרוח הנושבת היא רוחו של הסטאטוס קוו, זה שהוא נקודת ההתחלה ונקודת הסיום? וכאשר יימצא מי שיתריע, מי יעז לסכן בשל כך ‏תקציב, או חיי אדם, או פגיעה בתהליך מדיני, יהא אשר יהא?‏

מהו מחדל? מחדל הוא סימון של היעדר. היה צריך לעשות משהו ולא נעשה. או אולי, בהקשר ‏ספציפי, היה צריך להיעשות כך ונעשה אחרת. ‏

מנהרות חמאס שנחשפו בצוק איתן (צילום מסך: יוטיוב)

אל מול מחדל מעמידים בדרך כלל ועדת חקירה, שתפקידה הוא למלא את ההיעדר. הועדה מזהה בתחילה מה לא נעשה ואז מגדירה מה יש לעשות. אולי זה גם נכון להפך, כיוון שהסטאטוס קוו הוא, כאמור, מעגלי ומכיל.

יכול להיות שלא היה מחדל? אולי זוהי דרכה של מלחמה, שהיא בלתי צפויה ‏וטומנת בחובה הפתעות מהסוג שמאוחר יותר מביא אותנו לחשוב ולומר, "הרי זה היה ברור". אבל במדינה ‏שאין לה אלא המצב הקיים שלה ("שקט ייענה בשקט"), כל מלחמה היא בהכרח מחדל. המלחמה היא אי ודאות מתמשכת, מהלך שמתחיל ואין לדעת איך ייגמר, בעוד שכוחו של הסטאטוס קוו בשלמותו המעגלית.‏ באותו אופן, את הסטאטוס קוו בונים על איומים מוכרים וידועים. השלם המלטף של המצב הקיים הכי מלטף מול איומים שנמצאים מחוצה לו. אבל מלחמה היא מימוש של ‏האיומים הפוטנציאליים, וברגע שהיא מתחילה בהכרח מגיעה הפתעה. מימוש של חזון/איום/הבטחה יוצר פער כמעט מובטח בין תפישת מציאות למציאות שמתרחשת.

האינטרס להכריז על אירוע כעל מחדל הוא לייצר מציאות נשלטת, מציאות שיש לה מדריך ‏למשתמש שאם רק נפעל לפיו, הכול ילך כשורה. השורה המסודרת היא זו הניצבת במרכז ‏העניינים. כאשר יש אמונה כי המציאות תכוף את עצמה בפני שלטוננו, אז יש תמיד על מי לסמוך (גם בעתות מצוקה). אפשר תמיד להפנות עיניים למעלה (וזה חייב להיות למעלה, כי חייבת להיות היררכיה כדי לפתור מצוקה במצב כזה) ולדרוש פתרון.

כשהפתרון מבושש להגיע, או כשאינו משביע רצון, גם אז הפתרון פשוט – ‏להחליף את זה היושב למעלה.‏

היכולת להכריז על מחדל משרתת, אם כן, את כל מי ששואף להיות למעלה, בין אם הוא כעת בשלטון ‏‏('למעלה') ובין אם הוא מתעתד לרשת את המושב העליון.‏

אני מנסה לחשוב על המנהיג ההיפותטי שיבסס את שלטונו על ההכרזה כי לרוב הדברים אין לנו ‏פתרון מוכן מראש. אותו מנהיג יאמר גם שיש הרבה מאוד שאנחנו לא יודעים וכי לא מעט תוצאות של פעולה אינן ‏תלויות בנו.‏

אותו מנהיג יתמקד במה שכן תלוי בנו ובמה שאנחנו יכולים להשפיע עליו, אבל יהיה לו יחס סלחני ‏יותר למציאות. ‏הוא לא יתבע ממנה להתיישר באופן מלא לפי מה שאנחנו יכולים לעשות, כי ברור שיכולותינו מוגבלות והמציאות חורגת מעבר להן גם באפשרויות שלה וגם בעצם התנועה שלה.

המחדל האמיתי הוא הצורך למצוא בכל פעם מחדל חדש. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו מניחים שוב ושוב שאי-ודאות שקולה למצב של חסר. המצב הטבעי של המציאות, על פי הגישה הזו, הוא מצב של ודאות ומלאות. מי שלא רואה את הודאות הזו פשוט לא רואה טוב, או שתפישתו את המציאות פגומה.

אל מול התפישה הזו, המכורה למחדלים, אפשר להעמיד תפישה אחרת. אי-ודאות היא המצב הטבעי, והמציאות תמיד מלאה כמעט עד כדי (או ממש כדי) גלישה מעבר לשפת הכוס של חיינו. ההתמכרות למציאת מחדלים היא בדיה שמטרתה לאפשר לנו למלא חסרים כדי לייצר משמעות. אבל אולי המשמעות נעוצה בריבוי? כמחדל, המנהרות פערו חורים באדמה היציבה והמצוקה שקבעה כמצב קיים את ההפרדה בין ישראל ובין רצועת עזה. בעיני חמאס, המנהרות יצרו איחוד בלתי ניתן להפרדה בין מקטעים שונים של אדמת פלסטין (או א"י) שהופרדה ללא צורך. אין צורך לתמוך בדעתו של חמאס כדי להבחין בהבדל בין תפישות המציאות.

ישראל מבקשת את הריק החסר, את השקט שייענה בשקט. האם גם חמאס מחויב להכרזה על מחדלים בכל מחיר?  

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה