Below are share buttons

פיגוע דריסה: השגעון שבהגיון

אירוע חבלני, פיגוע דריסה, פיגוע התאבדות. הצורך לסווג מיד את מה שקרה, כדי להכניס בו סדר והגיון, אינו משכנע. גם לרגעים שמעבירים אותנו על דעתנו יש רצף, וכדאי לחלצו ולהקשיב לו, כדי להבין את המקום שבו אנחנו נמצאים. ד"ר אסף חזני על השגעון שבהגיון.

פיגוע דריסה הוא פיגוע המתבצע באמצעות כלי רכב, המשמש לדריסתם של קורבנות הפיגוע. בניגוד לפיגועים אחרים, כגון פיגוע ירי או פיגוע התאבדות, המצריכים ציוד מיוחד ועל כן מצריכים התארגנות, פיגוע דריסה מצריך כלי רכב, שאותו קל להשיג. לפיכך פיגוע דריסה נערך פעמים רבות ביוזמה אישית של המחבל, ללא ארגון שסייע לו בעריכת הפיגוע (מן הערך "פיגוע דריסה" בויקיפדיה).

 

הצורך לתת סימנים בפיגועים מסוגים שונים אומר משהו על ייחודה של ויקיפדיה בעברית, כמובן. אבל מעבר לתובנות המתבקשות על מציאות הקיום הקשה בישראל וכדומה, אני חושב שלא סתם הקדישו שם ערך לצימוד המסקרן הזה, "פיגוע דריסה".

האין זו טאוטולוגיה? הרי דריסה היא פיגוע. בן אנוש אחד פוגע בבן אנוש אחר בתיווך של מכונה. זו אינה "פגיעה", שיש בה משהו בלתי אמצעי ולכן גם משהו שאיננו בהכרח מתוכנן. "פיגוע", "על משקל "ביצוע", נגזר מבנין "הפעיל". הוא תוצר של מישהו שמפעיל משהו כדי להשיג תכלית מסוימת. על מנת להבטיח הפעלה אפקטיבית כזו יש צורך בחשיבה מוקדמת, בהתכוונות רציונלית. מי שנוסע במכונית, או באופניים חשמליים, מחויב לרציונליות התכליתית הזו. מוטלת עליו אחריות להפעיל את המכונה שלו באופן ראוי. אם אינו עושה זאת, האם הוא לא "מפגע"? כאשר נער צעיר ללא ניסיון על הכביש פוגע ברוכבי אופניים בשבת בבוקר זהו פיגוע? דריסה? פיגוע דריסה?

פיגוע הדריסה בירושלים (צילום מסך: יוטיוב)

אלא ש"פיגוע" הוא חלק מסיפור שאנחנו כבר מכירים. אנחנו שונאים אותם, והם אותנו. אנחנו מפעילים נגדם צבא והם מפעילים נגדנו טרור. המוות שנגרם תמיד סופי ותמיד עצוב. נדמה שכל הקטגוריות הללו יציבות כימי עולם. אבל ככל שמתמסרים לנוחות היציבה של הקטגוריות הללו, כך מנציחים את המבנה הנפשי שמייצר את פיגוע הדריסה הבא.  לשם הגילוי הנאות יש לומר כי אינני יודע אף פרטים על האירוע האחרון מעבר למה שפורסם בתקשורת. בתקשורת סיפרו כי המשטרה איימה על המשפחה כי אם זו לא תאסוף אליה את גופת המפגע הוא ייקבר בבית קברות למחבלים.

כלומר לפנינו אירוע המסווג כאירוע חבלני, מחבל שביצע פיגוע דריסה, או אולי התאבדות. אולם הצורך הזה לסווג מיד את מה שקרה לא משכנע אותי. אני לא חושב, חלילה, שזו היתה "תאונה". אבל גם (ואולי בעיקר) בדברים שקשים לנו, ברגעים שמעבירים אותנו על דעתנו, יש הגיון ורצף. שווה לחלץ את הרצף הזה ולהקשיב לו. לא צריך להקשיב כדי לסלוח, אבל צריך להקשיב כדי להבין את המקום שבו אנחנו נמצאים.

אני קורא בתקשורת כי "הוא מוכר לשירותי הביטחון הישראלים ואף ריצה בעבר עונש מאסר של 16 חודשים בבית הכלא קציעות, ממנו השתחרר ב-22 בדצמבר 2013. בחודש פברואר האחרון נעצר שוב בביתו שבשכונת אל בסתאן  נגדו הוצא צו הריסה. הוא שהה במשך חודש בבית המעצר במגרש הרוסים והשתחרר.

המחבל שאחראי למותה של קארן ימימה מוסקרה ושל התינוקת חיה זיסל ברון ז"ל, הוא בן אחיו של מוחי א-דין שריף, המפקד של גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית  של חמאס, שחוסל על ידי ישראל בשנת 1998. מוחי א-דין שריף נולד בבית חנינא והחליף את יחיא עייש "המהנדס", שעמד בראש הזרוע הצבאית של חמאס. הוא היה ידוע בכינויו  "המהנדס השני" ועמד גם בראש יחידת המתאבדים של הארגון. עד לחיסולו הוא נחשב למבוקש מספר 1 של שירותי הביטחון הישראלים ונורה במכוניתו ברמאללה ב-1998".

אפשר לחשוב לרגע לא על היחוס "המפואר" שלו, המציב אותו בתוך שלשלת סטיכית שכאילו לא משאירה ברירה אלא לפנות לטרור. נסו לחשוב על צעיר יהודי ישראלי בן 22 שמבלה חודש במעצר במגרש הרוסים (מעצר, לא עונש מאסר בבית כלא מסודר יותר יחסית), שלא לדבר על 16 חודשי מאסר הקודמים לכך. האם אין בליבו זעם על כל העולם? רצון לדפוק את הראש בקיר ויהי מה? מעולם לא חבטתם בהגה בעצבים בפקק לא מתוכנן בתזמון מחורבן ורציתם "שהעולם ימות"? נדמה לי שיש המכנים זאת זעם כבישים (באנגלית).  אפשר לדמיין קפיץ שמתפעל הדק של רובה. קפיץ כזה נמתח ומשוחרר בדייקנות, ומטרתו הפעלה של מכונה כדי להרוג. לצדו אפשר לדמיין קפיץ שמתוח כל הזמן באופן שאינו בר קיימא. קפיץ כזה פשוט פוקע מתישהו, וכשהוא ניתז מן הקירות הוא פוגע בכל מי שעומד בדרכו.

 "פיגוע" הוא מושג שאנחנו עושים בו שימוש לא רק כדי לסווג בנוחות את האויב, אלא גם כדי לאשש את ערכנו העצמי. פיגוע הוא רציונלי. הוא מבוסס על תכנון קפדני ועל תכלית ברורה. אם נלחמים בנו ככה, זה סימן שגם אנחנו כאלה (כי זה מבחן של יעילות; כך ינצחו אותנו). מצד שני, הרציונליות של הפיגוע היא הזניה מוחלטת של הרציונליות שלנו. אנחנו משתמשים ברציונליות כדי להיות "טובים", לתכנן בקפידה, לחוס על חיי אדם שלא צריך לקפד וכו'. אולם "הם" משתמשים ברציונליות באופן גורף וקטלני. כשאנחנו יודעים את זה אנחנו מרגישים בטוחים ב-"אנחנו" שלנו, בידיעה שאנחנו הטובים.

ולסיום: בערך בוויקיפדיה כתוב כי "פיגוע דריסה מצריך כלי רכב שאותו קל להשיג". תשאלו את תושבי מזרח העיר שפוגשים במשרד הרישוי האם קל באמת להשיג רכב ורישיון? האם קל לעבור את בחינת התיאוריה שמסתבר שיש המתקשים בה? יש אפשרות שתופתעו.

פיגוע דריסה הוא פיגוע המתבצע באמצעות כלי רכב, המשמש לדריסתם של קורבנות הפיגוע. בניגוד לפיגועים אחרים, כגון פיגוע ירי או פיגוע התאבדות, המצריכים ציוד מיוחד ועל כן מצריכים התארגנות, פיגוע דריסה מצריך כלי רכב, שאותו קל להשיג. לפיכך פיגוע דריסה נערך פעמים רבות ביוזמה אישית של המחבל, ללא ארגון שסייע לו בעריכת הפיגוע (מן הערך "פיגוע דריסה" בויקיפדיה).

 

הצורך לתת סימנים בפיגועים מסוגים שונים אומר משהו על ייחודה של ויקיפדיה בעברית, כמובן. אבל מעבר לתובנות המתבקשות על מציאות הקיום הקשה בישראל וכדומה, אני חושב שלא סתם הקדישו שם ערך לצימוד המסקרן הזה, "פיגוע דריסה".

האין זו טאוטולוגיה? הרי דריסה היא פיגוע. בן אנוש אחד פוגע בבן אנוש אחר בתיווך של מכונה. זו אינה "פגיעה", שיש בה משהו בלתי אמצעי ולכן גם משהו שאיננו בהכרח מתוכנן. "פיגוע", "על משקל "ביצוע", נגזר מבנין "הפעיל". הוא תוצר של מישהו שמפעיל משהו כדי להשיג תכלית מסוימת. על מנת להבטיח הפעלה אפקטיבית כזו יש צורך בחשיבה מוקדמת, בהתכוונות רציונלית. מי שנוסע במכונית, או באופניים חשמליים, מחויב לרציונליות התכליתית הזו. מוטלת עליו אחריות להפעיל את המכונה שלו באופן ראוי. אם אינו עושה זאת, האם הוא לא "מפגע"? כאשר נער צעיר ללא ניסיון על הכביש פוגע ברוכבי אופניים בשבת בבוקר זהו פיגוע? דריסה? פיגוע דריסה?

פיגוע הדריסה בירושלים (צילום מסך: יוטיוב)

אלא ש"פיגוע" הוא חלק מסיפור שאנחנו כבר מכירים. אנחנו שונאים אותם, והם אותנו. אנחנו מפעילים נגדם צבא והם מפעילים נגדנו טרור. המוות שנגרם תמיד סופי ותמיד עצוב. נדמה שכל הקטגוריות הללו יציבות כימי עולם. אבל ככל שמתמסרים לנוחות היציבה של הקטגוריות הללו, כך מנציחים את המבנה הנפשי שמייצר את פיגוע הדריסה הבא.  לשם הגילוי הנאות יש לומר כי אינני יודע אף פרטים על האירוע האחרון מעבר למה שפורסם בתקשורת. בתקשורת סיפרו כי המשטרה איימה על המשפחה כי אם זו לא תאסוף אליה את גופת המפגע הוא ייקבר בבית קברות למחבלים.

כלומר לפנינו אירוע המסווג כאירוע חבלני, מחבל שביצע פיגוע דריסה, או אולי התאבדות. אולם הצורך הזה לסווג מיד את מה שקרה לא משכנע אותי. אני לא חושב, חלילה, שזו היתה "תאונה". אבל גם (ואולי בעיקר) בדברים שקשים לנו, ברגעים שמעבירים אותנו על דעתנו, יש הגיון ורצף. שווה לחלץ את הרצף הזה ולהקשיב לו. לא צריך להקשיב כדי לסלוח, אבל צריך להקשיב כדי להבין את המקום שבו אנחנו נמצאים.

אני קורא בתקשורת כי "הוא מוכר לשירותי הביטחון הישראלים ואף ריצה בעבר עונש מאסר של 16 חודשים בבית הכלא קציעות, ממנו השתחרר ב-22 בדצמבר 2013. בחודש פברואר האחרון נעצר שוב בביתו שבשכונת אל בסתאן  נגדו הוצא צו הריסה. הוא שהה במשך חודש בבית המעצר במגרש הרוסים והשתחרר.

המחבל שאחראי למותה של קארן ימימה מוסקרה ושל התינוקת חיה זיסל ברון ז"ל, הוא בן אחיו של מוחי א-דין שריף, המפקד של גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית  של חמאס, שחוסל על ידי ישראל בשנת 1998. מוחי א-דין שריף נולד בבית חנינא והחליף את יחיא עייש "המהנדס", שעמד בראש הזרוע הצבאית של חמאס. הוא היה ידוע בכינויו  "המהנדס השני" ועמד גם בראש יחידת המתאבדים של הארגון. עד לחיסולו הוא נחשב למבוקש מספר 1 של שירותי הביטחון הישראלים ונורה במכוניתו ברמאללה ב-1998".

אפשר לחשוב לרגע לא על היחוס "המפואר" שלו, המציב אותו בתוך שלשלת סטיכית שכאילו לא משאירה ברירה אלא לפנות לטרור. נסו לחשוב על צעיר יהודי ישראלי בן 22 שמבלה חודש במעצר במגרש הרוסים (מעצר, לא עונש מאסר בבית כלא מסודר יותר יחסית), שלא לדבר על 16 חודשי מאסר הקודמים לכך. האם אין בליבו זעם על כל העולם? רצון לדפוק את הראש בקיר ויהי מה? מעולם לא חבטתם בהגה בעצבים בפקק לא מתוכנן בתזמון מחורבן ורציתם "שהעולם ימות"? נדמה לי שיש המכנים זאת זעם כבישים (באנגלית).  אפשר לדמיין קפיץ שמתפעל הדק של רובה. קפיץ כזה נמתח ומשוחרר בדייקנות, ומטרתו הפעלה של מכונה כדי להרוג. לצדו אפשר לדמיין קפיץ שמתוח כל הזמן באופן שאינו בר קיימא. קפיץ כזה פשוט פוקע מתישהו, וכשהוא ניתז מן הקירות הוא פוגע בכל מי שעומד בדרכו.

 "פיגוע" הוא מושג שאנחנו עושים בו שימוש לא רק כדי לסווג בנוחות את האויב, אלא גם כדי לאשש את ערכנו העצמי. פיגוע הוא רציונלי. הוא מבוסס על תכנון קפדני ועל תכלית ברורה. אם נלחמים בנו ככה, זה סימן שגם אנחנו כאלה (כי זה מבחן של יעילות; כך ינצחו אותנו). מצד שני, הרציונליות של הפיגוע היא הזניה מוחלטת של הרציונליות שלנו. אנחנו משתמשים ברציונליות כדי להיות "טובים", לתכנן בקפידה, לחוס על חיי אדם שלא צריך לקפד וכו'. אולם "הם" משתמשים ברציונליות באופן גורף וקטלני. כשאנחנו יודעים את זה אנחנו מרגישים בטוחים ב-"אנחנו" שלנו, בידיעה שאנחנו הטובים.

ולסיום: בערך בוויקיפדיה כתוב כי "פיגוע דריסה מצריך כלי רכב שאותו קל להשיג". תשאלו את תושבי מזרח העיר שפוגשים במשרד הרישוי האם קל באמת להשיג רכב ורישיון? האם קל לעבור את בחינת התיאוריה שמסתבר שיש המתקשים בה? יש אפשרות שתופתעו.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה