האסירים הפלסטינים משתחררים בפעימות. השפה מתחדשת ומפתיעה; עבור הפלסטינים פעימות השחרור הן, ללא ספק, פעימות הלב החי.
שחרור אסירים הוא לכאורה עניין מופרך, לא הגיוני ועומד בסתירה למשמעות המעמד. מי שנאסר הרי ביצע פשע, נשפט וקיבל את העונש המגיע לו, אם כדי להענישו ואם כדי להרחיקו ממקום בו יוכל להמשיך ולבצע פשעים נוספים. אלא שכאשר אנו מדברים על שחרור אסירים פלסטינים ההתייחסות היא פוליטית, שונה לחלוטין מהתייחסות לאסירים כאל פושעים 'רגילים'. מדובר במחווה למטרת שלום. כך עבורי, שאבדתי את בני במלחמת לבנון השנייה. השלום הוא עבורי המטרה העליונה והנשגבת מכולן. כל מהלך שיכול להביא שלום ולהפסיק מוות של בנים אחרים הוא המהלך הנכון עבורי. זאת מעבר לעובדה ששלום יצמצם את הצורך והרצון העז לפגוע בנו, כאשר הפלסטינים לא יחושו עול של כיבוש ושל דיכוי כפי שהם חשים עכשיו.
נכון שבני נהרג במלחמה ולא נרצח על ידי מחבלים. יש הרואים הבדל ויש הרואים בחזבאללה מחבלים ואין הבדל בין אלה לאלה. גם אם היה נתפס החייל שירה את הטיל על הטנק שבו נמצא בני הייתי מקבלת את שחרורו כאשר המטרה היא לא עוד הרוגים משני הצדדים. לא הנקמה מדריכה אותי אלא רצון עז להפסיק את השנאה ולהושיט יד לשלום.
שני חברים יקרים שלי אבדו את בניהם בפיגועים באוטובוסים. האחד נלחם בכל מאודו נגד שחרור האסירים כשהוא כואב וזועם על אי-הצדק, והאחר פועל למען השלום בדרכים שונות. אין לי ספק שכבני אדם קיימת בנו נטייה טבעית ללכת עם הרגשות שמניעים אותנו, ואין 'צדק אובייקטיבי' כאשר מדובר בשני הורים פגועים כל כך, שלוקחים את זה איש איש למקומו – למקומות הפוכים לגמרי.
כחברה בפורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות למען פיוס, סובלנות ושלום אני נפעמת כל יום מחדש מהמקום שמניע את חבריי וגורם להם לפעול מתוך תחושת שליחות למען השלום, מקום של אהבה ואכפתיות מתוך רצון לשינוי אמִתי למען שני העמים. אנו התגברנו, או דילגנו מעל השנאה, הפחד והרצון לנקם. אלה מהווים, לצערנו, כוח עצום המניע גם פלסטינים, שיכולים להיות אותם אסירים משוחררים אשר יצאו לפגוע בנו משום שאנו פגענו בקרובים להם. מתוך שיח והיכרות עם הצד השני אנחנו רואים שמעגל שפיכות הדמים הוא אינסופי, וכל צעד שיקטע אותו צריך להיות מקודש. 'כל צעד' פירושו גם שחרור האסירים הפלסטינים. אין ספק שצריך גם לנצל את הרגע, לאחר השינוי הגדול שחל בעמדה של הפלסטינים לגבי השלום, ומעמדה של חוסר מוכנות מוחלטת להכיר במדינתנו הם החלו לדבר על גבולות 1967 ועל פתרון שתי מדינות.
איננו יכולים להתעלם מכך שהפלסטינים מייחסים משקל רב לאסיריהם שבידינו. אין כמעט משפחה שאחד מבניה לא היה בכלא הישראלי בתקופה זו או אחרת תחת השלטון הישראלי. אבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית, מתעקש על שחרור האסירים משום שהוא זקוק לכך לצורך בניית האמון בינו לבין עמו. כאשר המשפחות מתאחדות עם בניהן הוא מרכך את המחאה הנשמעת מהרחוב הפלסטיני על יחסי השלום שלו עם ישראל. על ידי תמיכה בו נחזק את הערכת הפלסטינים למנהיגם, ובכך הוא יתקרב יותר להגשמת רצונו, שהוא גם רצוננו אנו.
איריס שגב היא אמו של נמרוד שגב שנהרג במלחמת לבנון השנייה וחברה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני לשלום ולפיוס
