כמדי שנה תציין מדינת ישראל מחר את יום השואה והגבורה, שבו תזכור ותזכיר, לעצמה ולאחרים, את רצח העם שביצעו הנאצים ביהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. מנהיגי המדינה יישאו נאומים נמלצים, הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות יקדישו לנושא מקום נרחב, במוסדות החינוך ייערכו טקסים רבי-רושם, והכול יכריזו כי "לעולם לא עוד".
אך האם באמת "לעולם לא עוד"? למי שמפקפקים בכך (וגם למי שלא), מומלץ להקדיש כשעה וחצי מזמנם ולצפות בסרט "השטן בא רכוב על גב הסוס", שהופק ב-2007, ומתעד את רצח העם המתחולל מזה כעשור וחצי בדארפור שבסודאן.
דארפור הוא אזור רחב-ידיים במערב סודאן שתושביו הלא-ערבים פתחו ב-2003 בהתקוממות נגד המשטר הסודאני הערבי, לאחר שבמשך שנים סבלו מהזנחה וקיפוח מצידו. המשטר בח'רטום הגיב ביד קשה, תוך שהוא עושה שימוש נרחב במיליציות המכונות בשם "גַ'נגַ'וִויד": בני שבטים ערביים רכובים על סוסים וחמושים ברובים וכלי נשק נוספים, הפושטים על הכפרים הלא-ערביים בדארפור בעידודו של הממשל ולעתים גם בסיועו הפעיל.
הסרט "השטן בא רכוב על גב הסוס", הנשען על עדויות שונות ובהן תיעוד שאסף קפטן בריאן סטיידל, קצין לשעבר במארינס של ארצות הברית, ששירת בדארפור כמשקיף יחד עם כוחות שמירת שלום אפריקניים, מציג את רצח-העם בדארפור ללא כחל וסרק. במיוחד, הוא מציג את פשיטות ה"ג'נג'וויד", המתאפיינות ברצח ברוטלי של תושבי הכפרים, כולל גברים, נשים, זקנים וטף, באונס המוני של נשים, בביזה ובשריפת בתים. הסרט מציג גם את הסיוע המשמעותי לו זוכים ה"ג'נג'וויד" מן הממשל בח'רטום בצורת הפצצה של הכפרים בידי מסוקים של חיל האוויר הסודאני כדי להכין את הקרקע לפשיטותיהם. יצוין כי לפי ההערכות נהרגו בדארפור מאות אלפים (חוקר אחד מדבר על חצי מיליון הרוגים), וזאת נוסף על כשני מיליון וחצי עקורים ומאות אלפים שהפכו לפליטים בצ'אד השכנה.
אחד הדברים המעניינים העולים מן הסרט הוא התגובה הרפה של הקהילה הבינלאומית לרצח העם בדארפור. לאורך הסרט מצפה הגיבור, סטיידל, הניצולים, וכמובן גם אנו, הצופים, שכאשר יתוודע העולם לזוועה יפעלו המעצמות, ובראש ובראשונה ארצות הברית, מנהיגת העולם החופשי, לשים לה סוף. אולם הדיונים בממשל בוושינגטון ובאו"ם בעניין דארפור, וחקירת בית הדין הבינלאומי בהאג שהובילה לצו מעצר נגד נשיא סודאן, הגנרל עומר אל-בשיר, לא העלו ולא הורידו. אל-בשיר והמשטר שהוא עומד בראשו עודם שרירים וקיימים.
נקודה נוספת העולה מן הסרט היא המהירות שבה סכסוך פנימי (או: מלחמת אזרחים) מידרדר לטיהור אתני ולרצח עם. כידוע, יש משטרים נוספים במזרח התיכון ומחוצה לו שנקטו אמצעים קיצוניים בעת סכסוך פנימי, כולל הפעלת מיליציות כמו ה"שביחה" בסוריה, כדי לדכא קבוצות שהעזו לקרוא תגר עליהם ולכן נתפסו בעיניהם כ"איום קיומי". בנוסף, יש משטרים, ובמיוחד בעיראק ובסוריה, שלא נרתעו משימוש בנשק כימי כנגד אזרחיהם, וכך עשו גם שחקנים לא-מדינתיים אלימים כמו דאע"ש, שאף ניסה לבצע רצח עם נגד היזידים בעיראק.
המשותף לכל המקרים האלה – סודאן, עיראק, סוריה ודאע"ש – הוא הניסיון מצד משטר הנמצא בדומיננטיות של קבוצה מסוימת (אתנית, דתית, לאומית) לנצל את הסכסוך הפנימי בחברה השסועה כדי לכונן ישות פוליטית הומוגנית באמצעות חיסול פיזי, גירוש או שיעבוד של בני הקבוצות האחרות.
לאור זאת ניתן לשאול האם גם לחברה השסועה שהוקמה בין הירדן לים התיכון, ואשר בקרוב נציין חצי מאה לכינונה, צפוי גורל דומה.
