בוקר, העיניים טרוטות מעוד לילה עם תינוק עירני במיוחד. פותחים את התריסים, אולי השלג המובטח הגיע. אפס קצהו רואים וכולו לא רואים, אפילו לא מקצתו. עכשיו לך תתווכח עם שתי ילדות מרוגזות שצריכות להתלבש היטב כדי ללכת לבית ספר, בקור של אפס מעלות, בבוקר יום שישי שהיו אמורות לבנות בו איש שלג בחוץ. הרהור על הצעת חוק: כל חזאי שייכשל בניבוי היערמות השלג בשיעור של עשרה סנטימטרים ומעלה, יחוייב לעבור מבית לבית בעיר מגוריו ולאסוף ילדים מאוכזבים ועצבניים בדרכם לבית הספר.
אבל הסופה המובטחת מגיעה אחרי שעה. בַּארַכּ אללה פיכ, דני רופ. נסדר שלא יהיה רוב להצעת החוק, הסר דאגה מלבך. פתיתים לבנים מציירים באוויר שבכה של שתי וערב, והם הולכים וגדלים, הולכים ומתרבים, הולכים וממהרים. הילדות מתקשרות מבית הספר: בוטלו הלימודים, בואו לאסוף אותנו. אני מצלם כמה תמונות מהחלון כשהאמצעית נכנסת הביתה: אבא, לא צריך לבנות איש שלג, תראה אותי. חברים ירושלמים כבר העלו תמונות לפייסבוק: גילה, בית הכרם, רחביה, גן סאקר. שטיחים לבנים דקים על הכבישים ועצים צבועים בירוק-לבן.
מזה מספר שבועות אני בוהה בעיניים כלות בתמונות שמעלים לפייסבוק חברים, מכרים וסתם אנשים מעניינים מירדן. מדינה צחיחה, מבין ארבע המדינות העניות ביותר בעולם במים, ועדיין נהנתה מכמויות מעוררות קנאה של שלג בשנה האחרונה, בהשוואה לישראל. בחודש וחצי האחרון חזיתי כמעט מדי שבועיים בשלל תמונות של שלג מעמאן, מכרכ, ממאדבא, ואפילו בתמונה אחת מדהימה של שלג בפטרה שהועלתה לפייסבוק. התמונות לא דומות לאלה שרואים בשלג הישראלי: הן זהות. בכולן אנשים מאושרים, מחייכים, ילדים צוחקים, בובות שלג עם אף גזר, ענפים ירוקים כורעים תחת מעטה לבן עבה. אותם שרשורים בפייסבוק וברשתות החברתיות, אותה שמחה על ה"אורח הלבן". אחד כותב "כלום אין לנו בעיירה, אבטלה ומשעמם, והבוקר גם שלג אין", וחברו מכפר אחר מצטלם כשהוא שרוע על שכבת שלג נאה וכותב: "סתם כדי לעצבן אותך".
העיתונות הישראלית והירדנית, ובעיקר המקומונים של עמאן ושל ירושלים, דומים להפליא בתקופה הזו. עוד בתחילת השבוע הם מספקים תחזית מבטיחה לסוף השבוע: חכו לשלג במקומות הגבוהים. אם השלג מכזיב כולם כועסים, והפרשן הלאומי מתנדב להסביר בעיתון הנפוץ ביותר בממלכה: לאט לכם. אתם הרי יודעים שהתחזית להיום מדוייקת, למחר בסבירות גבוהה, למחרתיים חצי-חצי, ולעוד ארבעה ימים היא בקושי ניחוש פרוע. שבוע לאחר מכן שוב חוזר הטקס. יהיה שלג או לא? ובתי הספר ייפתחו? הילדים שואלים, והחזאים הירדנים בדרך כלל מדייקים. פרנסי העירייה בעמאן, בדיוק כמו בירושלים, מצטלמים בגאון ליד מפלסות השלג ומבטיחים שהן תקינות ומוכנות לפזר מלח על הכבישים בעוד מועד. מישהו מעלה לפייסבוק תמונה של שוטר ירדני אמיץ, קפוא, עומד כנציב קרח בצומת סואן, ומכוון את התנועה בשלג. "הבנים של כולנו", מסכימים הגולשים, "כעסנו עליהם בהפגנות, ועל קציני בטחון מושחתים", אבל היום יש שלג והכל נראה אחרת.
מכר מדרום הר חברון שולח לי הודעה במסנג'ר של הפייסבוק. "איך השלג בירושלים"? טוב, התחיל לרדת לפני שעה, נקווה שייערם יותר. "אצלנו כבר 20 סנטימטר, סופה רצינית". אולי ייצא אחר כך לשחק עם הילדים, אותם ילדים שעליהם אמר לא מזמן שהם מדור אחר לגמרי. "פעם לא הייתי יוצא מהבית בלי אישור של אבא שלי. היום הצעירים מתאמים הכל בפייסבוק ומודיעים לי שהם לא שואלים אותי בכלל". האביב הערבי, הוא אומר בשמץ של גאווה, הגיע לכל בית פלסטיני.
תמונות השלג בירדן נערמות בפייסבוק. מכר מוכיח בגאווה שבצומת של סלט יש כבר שלג, ואחרים מדווחים מהשטח בעמאן – שלג במבנה המועצה להשכלה גבוהה, שלג בקריה הרפואית, שלג בשכונה הזו ובגבעה ההיא. זורקים כדורי שלג. אחד המבוגרים, איש דתי, כותב בסטטוס רציני: "יום שישי מבורך. אלוהים, השבח לך על טובך הבלתי נדלה. השלג עוטף את עמאן המערבית ואזורים רבים בממלכה. עשה אותו גשמי ברכה, אלוהים, ולא גשמי קללה". המואזין קורא לתפילת יום השישי בכפרים שמדרום-מערב לירושלים.
לפעמים נדמה שאם המשא ומתן הישראלי-פלסטיני לא היה מתנהל בחדרים ממוזגים באוסלו, בשטוקהולם ובז'נבה, אלא בשטח יהודי-ערבי מושלג – בירושלים, בחברון ובראמאללה – הכל היה נראה אחרת. היום יש שלג והכל נראה אחרת.
