Warning: mysql_real_escape_string(): Access denied for user ''@'localhost' (using password: NO) in /home/regthinkus/domains/regthink.org/public_html/functions/secFunctions.php on line 82 Warning: mysql_real_escape_string(): A link to the server could not be established in /home/regthinkus/domains/regthink.org/public_html/functions/secFunctions.php on line 82 הן אצעק חמאס ולא איענה

יהודים וערבים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
"חמאס אינה טרור" (מתוך קמפיין הטוויטר של התנועה)
22.06.2018

הן אצעק חמאס ולא איענה

תנועת חמאס היא יריבה מרה של ישראל, והזרוע הצבאית שלה הפעילה טרור רצחני נגד ישראלים. אולם בעשור האחרון היא עוברת תהליך ארוך והדרגתי של התמסדות ופוליטיזציה, ואף מחפשת הכרה בין־לאומית

בישראל רואים בחמאס ארגון טרור ג'האדיסטי בלבד, וזאת היא הנחת היסוד בכל דיון בתנועה, בעמדותיה ובפעולותיה. אולם תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות ועם תפיסתה העצמית של חמאס. היאחזות בתפיסה החוטאת לאמת פוגמת ביכולתנו להבין את חמאס, להתמודד עם שאלת עזה ועם הסוגיה הישראלית־פלסטינית בכללותה.

אכן, יש לומר בבירור – תנועת החמאס היא יריבה מרה ואויבת של מדינת ישראל, והזרוע הצבאית שלה, גדודי עז א־דין אל־קסאם, הפעילה טרור רצחני נגד אזרחים ישראלים. אולם הנחות יסוד חד־ממדיות הרואות בחמאס ארגון טרור בלבד מתעלמות מהרקע החברתי העמוק שממנו צמחה התנועה, וגם משינוי העומק האסטרטגי המתחולל בה זה יותר מעשור.

בניגוד לארגוני ג'האד והתנגדות אחרים בפלסטין, חמאס נטועה עמוק בחברה הפלסטינית. מטעמים מובנים השיח על חמאס מתמקד בפן האלים של התנועה, אולם כפי שהדגימה פאולה קרידי (Caridi) בספרה Hamas: from Resistance to Government ("חמאס: מהתנגדות אל השלטון"), לחמאס עשייה חברתית ענפה. חמאס נולדה מתוך אל־מוג'מע אל־אסלאמי, סניף האחים המוסלמים בעזה, שהפעיל מסגדים ואגודות צדקה חברתיות־דתיות בשטחים. המעבר מאל־מוג'מע לחמאס, כלומר הסטת מרכז הכובד מפעילות חברתית־דתית להתנגדות והקמת הזרוע הצבאית, הושלם רק ב־1988, בעקבות האינתיפאדה הראשונה.

התנגדות, אפולוגטיקה, השתלבות

בראשית שנות התשעים הייתה חמאס האסלאמית האופוזיציה היחידה לאש"ף־פת"ח. פת"ח נטתה לפשרה עם ישראל ולנטישת המאבק המזוין, ואילו חמאס שללה את תהליך השלום, פעלה להכשילו והתנגדה לרשות הפלסטינית. ב־1994 קרא אידאולוג החמאס אבראהים אל־מקדמה לתקוף את ישראל כדי שתיסוג מתהליך השלום ותמוטט בעצמה את הרשות. אולם אף שב־1996 החרימה חמאס את הבחירות הראשונות לרשות הפלסטינית, לאחר האינתיפאדה השנייה, בבחירות 2006, היא השתתפה בבחירות ואף ניצחה. היה זה קו פרשת המים בתהליך הפוליטיזציה של התנועה.

בבחירות 2006 פרסמה "רשימת הרפורמה והשינוי" של חמאס מצע פוליטי מקיף, והפעילות הצבאית של הארגון רוסנה לגמרי, ובכך הוכח שבעת רצון יכול הדרג המדיני לרסן את הזרוע הצבאית. מאז חמאס עוברת תהליך ארוך והדרגתי של פוליטיזציה, התמסדות וחיפוש הכרה בין־לאומית. שיאו של התהליך עד כה בפרסום מסמך עקרונות חדש במאי 2017, ובו נכונות הולכת וגדלה לפשרה עם ישראל. לכך נוסף בעת האחרונה מעבר מהתנגדות אלימה וטרור למאבק עממי. זהו תהליך שיש בו עליות וירידות, אולם המגמה ברורה.

מהאמנה למסמך העקרונות

ההבדלים בין אמנת החמאס מ־1988 לבין מסמך העקרונות מ־2017 מסכמים יפה שלושים שנה של התפתחות ושינוי. באמנה, מסמך אסלאמיסטי, אנטי־לאומי ואנטישמי, הדת היא משתנה בלתי תלוי, הלאומיות הפלסטינית היא המשתנה התלוי, והפלסטיניות מופיעה בפעם הראשונה רק בסעיף השישי. לעומת זאת, במסמך העקרונות החדש חמאס מוגדרת כבר בסעיף הראשון "תנועה פלסטינית אסלאמית לשחרור לאומי ולמאבק. מטרתה שחרור פלסטין ומאבק במפעל הציוני". מהמסמך הזה עולה כי חמאס היא תנועה לאומית פלסטינית שמקורות הסמכות ושיטות הפעולה שלה נובעים מן האסלאם הפוליטי, אך הם נועדו לשרת את הלאומיות הפלסטינית.

שינוי חשוב נוסף ניכר במטרות התנועה. האמנה עוסקת בג'האד, בשלילת המערב ובהקמת מדינה אסלאמית, ואילו במסמך העקרונות חמאס מבקשת להשתלב במנגנון הקיים ולהוביל את המאמץ להקמת מדינה פלסטינית. מדובר בשינוי אסטרטגי מהותי ויסודי במטרות ובדרכי הפעולה, ששורשיו נכרו כבר בדחייה המוחלטת של חמאס את הקריאות הנלהבות של אל־קאעידה וארגוני ג'האד להקמת מדינה אסלאמית בעזה אחרי הפיכת 2007.

אידאולוגיה

ב־2010 העניק ח'אלד משעל ריאיון מפורט ליומון האחים המוסלמים בירדן "א־סביל". במהלכו דן משעל בפילוסופיה הפוליטית של חמאס, בעמדתה כלפי ישראל ותהליך השלום, ובמדיניותה בזירה הפנים־פלסטינית, הערבית והבין־לאומית. כבר אז הציג משעל פנים פרגמטיות ונטייה לקבל את הנורמות הדיפלומטיות הבין־לאומית והתרחק מטרמינולוגיה מתלהמת.

ב־2014 פרסם מרכז א־זייתונה למחקרים וייעוץ בביירות קובץ מאמרים בערבית תחת הכותרת "תנועת ההתנגדות האסלאמית חמאס: היסטוריה ומחשבה", ובו כתבו חוקרים פלסטינים ואנשי חמאס על עצמם בשפתם. הניגון החוזר ועולה מהמאמרים האלה הוא "נירמולה" של חמאס, כלומר הפיכתה לתנועה פוליטית לגיטימית.

פרופ' יוסוף ריזקה, חוקר ספרות באוניברסיטת עזה, שר לשעבר בממשלת הרשות הפלסטינית ויועץ פוליטי לאסמאעיל הנייה, מנתח את "האידאולוגיה הפוליטית של חמאס" ועוסק בסוגיות של דת ומדינה, חוק וחוקה, לאומיות, חילונות, דמוקרטיה וזכויות האדם; מוסטפא אבו סווי, פרופסור לאסלאם באוניברסיטת אל־קודס ואמאם במסגד אל־אקצא, כותב על "היחס של חמאס ליהדות וליהודים, לציונות ולציונים ולמדינת ישראל", וסמי ח'אטר, חבר הלשכה המדינית של חמאס, כותב על "חזון החמאס לניהול הסכסוך עם האויב הציוני". שלושתם מבקשים להתרחק מהאנטישמיות המסורתית של חמאס, והקריאה במאמריהם חושפת מגמה עקבית של אפולגטיקה, התנתקות מאמנת החמאס וסלילת הדרך לשינוי אידאולוגי בשפה אסלאמית, אקדמית ופוליטית חדשה.

אפילו הטרור והאלימות של חמאס מוצגים בספר כרע הכרחי שנועד להצלת חיי אדם. הטרור, כך נטען, יוצר מאזן אימה מול ישראל בתגובה להרג של אזרחים פלסטינים, על פי עקרון ההדדיות באסלאם (א־רד באל־מת'ל). וגם אם הדברים צורמים לאוזן הישראלית, זהו שינוי טרמינולוגי בעל משמעות הסולל את הדרך להתרחקות מאלימות פוליטית וסימונה כלא־רצויה.

לסיכום

תנועת חמאס היא, ככל הנראה, הפלג הפלסטיני הפופולרי ביותר בשטחים כיום. בניגוד לג'האד האסלאמי, חמאס קמה מתוך תשתית אזרחית, והיא יכולה ומעוניינת להעצים את ההיבטים האלה בפעילותה. הפערים בין אמנת החמאס למסמך העקרונות שפורסם בשנה שעברה מגלמים את התהליך שעברה החמאס בשלושים שנות קיומה ובמהלך היותה הישות השולטת ברצועת עזה.

למעשה, נכונותה של חמאס לקבל את עקרון המדינה הפלסטינית בגבולות 1967 שירושלים המזרחית היא בירתה, בלי להכיר פורמלית במדינת ישראל ובלי לזנוח את זכות השיבה, היא תשובתה של חמאס ליוזמת השלום הערבית ולרשות הפלסטינית. הפוליטיזציה של חמאס, נכונתה להתמסד ולהתפשר, וחיפושה אחר לגיטימיות בין־לאומית הם חלון הזדמנויות עבור ישראל.

מאמרים נוספים