שמי עאדל שדיד. אני בן 53, תושב דורא שבנפת חברון בגדה המערבית, נשוי ואב לארבעה (בנים ובנות). המשרה העיקרית שממנה אני מתפרנס היא ברשות הפלסטינית, אולם את רוב זמני אני מקדיש לכתיבה ולמחקר פוליטי. אני כותב בעיתונים ערביים ופלסטיניים ומתמקד בסוגיה הפלסטינית, בסכסוך הישראלי–ערבי, בתרחישים אזוריים, ובמיוחד בעתיד היחסים הפלסטיניים–ישראליים לאחר כישלון תהליך השלום שהחל באוסלו בשנת 1993, ובהשלכות הכישלון הזה על יחסיה של ישראל עם מדינות ערב.
בכתיבתי אני עוסק גם במפה המפלגתית הפלסטינית בשטחים, שהשתנתה מיסודה בשני העשורים האחרונים, עם ירידת כוחם של אש"ף ופלגיו, ובראשם תנועת פת"ח, שהייתה עמוד השדרה של הארגון. ירידה זו ניכרה בתבוסה של התנועה לחמאס בבחירות לפרלמנט בשנת 2006, ולאחר מכן בעליית שלטונו של חמאס ברצועת עזה וגירושה של הרשות הפלסטינית משם. כך נולד הפיצול הפלסטיני, שהנחית מכה קשה לסוגיה הפלסטינית ולתשומת הלב האזורית והבין־לאומית שהיא נהנתה ממנו. פיצול זה היה הזדמנות פז לישראל להתנער מכל הסכמיה עם הפלסטינים וליצור מציאות חדשה, המקעקעת כל אפשרות להגיע להסכם שלום בין הצדדים.
מילדותי התעניינתי בפעילות פוליטית ולאומית – בבית הספר, ולאחר מכן באוניברסיטה. נרדפתי, נעצרתי ורותקתי למעצרי בית בידי שלטונות הכיבוש הישראלי לפני האינתיפאדה הראשונה ובמהלכה. למדתי עברית בכלא, שם קראתי ספרים רבים, והיה לי פנאי רב לתרגום מאמרים ועיתונים מעברית לערבית. לאחר שחרורי מהכלא התחלתי ללמוד בקמפוס חברון של אוניברסיטת אל-קודס הפתוחה והשלמתי תואר ראשון במנהל ובכלכלה פלסטינית. לאחר מכן סיימתי תואר שני בלימודים אזוריים באוניברסיטת אל-קודס באבו דיס, עם התמחות במשטר הפוליטי בישראל. כמה שנים לימדתי את הסכסוך הערבי–ישראלי ואת הסוגיה הפלסטינית באוניברסיטת חברון ובקמפוס חברון של אוניברסיטת אל-קודס הפתוחה.
התחלתי גם ללמוד לתואר מחקרי באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם מכשולים רבים עומדים לפתחי. למרבה הצער, השיטה הפוליטית הפלסטינית סובלת מבעיות המאפיינות גם משטרים ערביים, בייחוד בתהליכי קבלת ההחלטות. אין משקל רב לעמדותיה של העילית המקצועית; במקרה שלנו, של מי שלמדו וחקרו את ישראל והתמחו במדיניותה ובסוגיות חברה, פוליטיקה, דמוגרפיה, גאוגרפיה, דת ועוד בישראל. מקבלי ההחלטות הפלסטינים ממעטים להתייעץ עם מומחים לענייני ישראל, או שאינם מקבלים את עצותיהם. משום כך הופתענו בעבר מהחלטות פוליטיות שתוצאותיהן עלולות להיות שליליות. הדבר ניכר היטב בתחילת תהליך השלום באוסלו: העילית הפוליטית הפלסטינית סברה שהגיע סוף הסכסוך והשלום עומד בפתח, ואילו העילית המתמחה בישראל החזיקה בעמדה הפוכה לחלוטין.
בתקופה האחרונה אני מנסה לעקוב אחר ההתפתחויות במרחב הפנים־פלסטיני ואחר היחסים בין הפלסטינים לבין ישראל, ללמוד אותם ולצייר תרחישים לעתיד. כך גם ביחס לקשרים בין ישראל לבין העולם הערבי והאסלאמי, בצל עליית כוחו של הציר האיראני באזור ונסיגתו של מה שמכונה "הציר המתון" בעקבות התהפוכות באזור. בשנה הקרובה אכתוב באתר הפורום על ההתפתחויות ביחסים הפלסטיניים–ישראליים ובמרחב הפנים־פלסטיני.
