שגרירות ישראל בצרפת גינתה לפני שבועיים את דבריו של שר התרבות הלבנוני (ממפלגת אמל השיעית) שקרא למנוע את כניסתה של "ספרות ציונית" למדינת הארזים. השגרירות הביעה אכזבה מכך שלמרות התבטאותו האנטישמית של השר, החליטה ועדת הגונקור של צרפת לקיים בביירות בסוף אוקטובר אירוע יוצא דופן, שבו הוכרזו שמותיהם של המועמדים לזכות השנה בפרס היוקרתי. ועדת הגונקור החליטה לקיים את הטקס השנה בביירות במקום בפריז כסימן לסולידריות הצרפתית עם העם הלבנוני. ארבעה מתוך עשרת חברי הוועדה ביטלו את הגעתם לביירות לאחר דברי השר, אולם משרד התרבות הצרפתי וגם הקיי ד'אורסיי שמרו על שתיקה, אולי כי השר פרסם את ההצהרה הבעייתית שלו חמישה ימים בלבד לפני החתימה של ישראל ולבנון על הסכם הגבול הימי.
השתלשלות אירועים זו ממחישה את התלבטותה הגוברת והולכת של פריז באשר לקו הפעולה שעליה לנקוט מול הכוחות הפוליטיים הפעילים בלבנון. בביקור שלה בביירות מייד לאחר חתימת ההסכם הימי, חזרה וקראה שרת החוץ הצרפתייה קתרין קולונה לכל השחקנים הלבנונים לפעול למינויו של נשיא חדש. בשבוע שעבר הביעה קולונה את אכזבתה מהכישלון הלבנוני למנות נשיא לאחר שהמנדט של מישל עאון הגיע לסיומו בסוף אוקטובר.
במהלך המנדט הקודם שלו, ביקר הנשיא עמנואל מקרון בלבנון פעמיים. הכוורת שלו כוללת שני בכירים ששימשו בעבר שגרירים בלבנון, סימן מובהק לכך שהתיק הלבנוני הוא תיק של ארמון האליזה. מקרון ואנשיו היו מעורבים מאוד במאמצים לקידום ההסכם הימי בין ישראל ללבנון בעיקר מול אנשי חזבאללה, אבל גם מול אישים לבנונים אחרים. ראש הממשלה יאיר לפיד הודה בזמנו לאמריקאים ולצרפתים לא רק על הסיוע במשא ומתן אלא גם על הענקת הביטחונות לצדדים לקיום ההסכם. בפריז קיוו כי המאמצים האישיים שהשקיע הנשיא עמנואל מקרון בשיקומה של לבנון בכלל ובקידום הסכם הגבול הימי בין לבנון לישראל בפרט, ידרבנו את חברי הפרלמנט הלבנוני להגיע לפשרה כדי למנות מנהיג חדש למדינה, אולם לא כך קרה. וכך, לבנון מוצאת את עצמה במשבר הכלכלי והפוליטי הקשה ביותר שאי פעם חוותה, בלי אופק נראה לעין לפתרון מנהיגותי.
ללא נשיא וללא ממשלה יציבה, לא תוכל לבנון להסתייע בקרן המטבע הבין-לאומית כדי ליישם את תוכנית הרפורמה הכלכלית החיונית כל כך לשיקומה. לכל הגורמים המעורבים ברור כי ללא יישומה של תוכנית זאת, לבנון תמצא את עצמה במהירות על סף חדלות פירעון. כבר עכשיו ניתן לומר כי לבנון הפכה בחודשים האחרונים למדינה שאיננה מתפקדת. עם צאתו מארמון הנשיאות הזהיר עאון מפני שדידתם של האזרחים הלבנונים, אשר איבדו את כספם לבנקים הקורסים.
ללא נשיא וללא ממשלה יציבה, לא תוכל לבנון להסתייע בקרן המטבע הבין-לאומית כדי ליישם את תוכנית הרפורמה הכלכלית החיונית כל כך לשיקומה
החלל הפוליטי בלבנון כמובן משמעותי מאוד מבחינתה של ישראל. מאז עצמאותה של לבנון, המשרות הבכירות מתחלקות על בין העדות השונות על פי מפתח קבוע. על פי מפתח זה, דמות פוליטית אחרת, גם כן מהעדה הנוצרית/מארונית, אמורה הייתה להחליף את עאון. אבל המבוי הסתום המתמשך עלול לדחוף את המדינה אל עבר שינוי של המפתח העדתי. או במילים אחרות, חזבאללה עשויים להשיג את המטרה שאליה הם מכוונים כבר שני עשורים, קרי איש משלהם במשרה הבכירה ביותר בביירות. בינתיים לאף אחד מהגושים אין רוב כדי לכפות החלטה על הצד השני, אבל בלבנון, כמו בלבנון, מבוי פוליטי עשוי להתגלגל במהירות למשבר ביטחוני, ומשם הדרך לכאוס קצרה.
פריז מתכוננת לאפשרות הזאת כבר כמה שנים. לא בכדי הדגישו דיפלומטים צרפתיים לאחר החתימה על ההסכם הימי כי ימשיכו לטפח קשרים עם הזרוע הפוליטית של חזבאללה. דיפלומטית, מדובר לכאורה במצב של ווין-ווין. האמריקאים בחזית התקשורתית משיגים ויתורים מישראל; הצרפתים, דיסקרטיים יותר, פועלים בהידברות עם ההנהגה הלבנונית מול חזבאללה כדי שכל הצדדים יצאו מרוצים. מבחינתה של פריז, ההתבייתות שלהם על הואקום המדיני של חזבאללה – ארגון שהאמריקאים נתרעים מאוד מלתקשר איתו – השתלמה מאוד.
ובכל זאת, למרות הישג ההסכם הימי, התחושות בפריז ביומיים האחרונים קשות. מקרון קיווה ליצור דינאמיקה שתפתור את הפלונטר הלבנוני, אבל הסימנים היו על הקיר עוד בספטמבר לכך שמדינת הארזים עדיין לא בשלה לשינויי. במפגש שלו אז עם נשיא הפלרמנט נביה ברי (ראש מפלגת אמל השיעית), ביקש מקרון מהפוליטיקאי הוותיק לסייע במאמצים להקים ממשלה יציבה. ברי סירב להתחייב, והשיב לנשיא הצרפתי ב"אינשאללה".
אז מה עכשיו? שני תסריטים אפשריים. על פי התסריט הראשון, המצב הנוכחי של ואקום שלטוני עלול להימשך חודשים רבים ואפילו שנים עד שהצדדים יצליחו להגיע לפשרה שתכלול אולי שינויים בחוקה ובהסכם המפתח העדתי. שינוי כזה, או הסכם טאיף חדש, יפתחו אולי את הדלת לאיש של חזבאללה (סולימן פרנג'יה, חתנו של עאון ג'ובראן באסילעל או אולי אפילו מפקד הצבא גנרל ג'וזף עאון). לפי התסריט השני, יסכים מחנה עאון-חזבאללה למינויו של הנוצרי/מארוני מישל מועוואד לנשיא בתמורה לתשלומים פוליטיים כלשהם. נכון לעכשיו, מועוואד השיג את התמיכה הרחבה ביותר לעומת כל המועמדים האחרים, על אף שגם אצלו המספרים רחוקים מאוד מהרוב הדרוש לו.
פריז וגם ירושלים מעדיפות מן הסתם את הפתרון השני. ישראל מכירה היטב את משפחת מועוואד. האב רנה מועוואד שירת כנשיאה של לבנון שבעה עשר יום בדיוק עד שנרצח בפיגוע טרור ב-1989. את תהילתו קנה האב בעיקר במאמציו לפתוח בדיאלוג לפיוס לאומי ובנחישותו לגרש את הכוחות הסוריים משטחה של לבנון החופשית. הבן נחשב למתנגד נחוש לאחיזה של חזבאללה בלבנון. יותר מזה ישראל באמת אינה יכולה לבקש.
